שבוע טוב מקנדה. הנה רגע אחד שלימד אותי המון: שבת בבוקר, קהילת "שערי השמיים", טורונטו. אישה נחמדה יושבת מאחורי בעזרת הנשים. "מה עם החטופות?", היא שואלת בלחישה את האישה שלידה. "לא יודעת", עונה לה השנייה, "התפללתי עליהן כל הלילה, כמעט סיימתי ספר תהילים". "אני כל כך מודאגת. הלוואי שהן יחזרו בחיים", עונה לה השנייה, בקול רועד.
הן לא ידעו שאני מקשיבה להן. זה היה רגע קטן ואותנטי. שתי נשים במרחק של יותר מ-9,000 קילומטרים מישראל, שלא פגשו מעולם את החטופות, לא יכולות לישון בלילה, ומרגישות צורך להתפלל, לעשות, לדאוג. למה בעצם?
תחשבו רגע על התשובה, כי היא נוגעת ביסוד הכי עמוק של חיינו: הקשרים שמחברים אותנו הם בלתי-נראים, אבל גם בלתי-שבירים.
כמה דקות אחרי השיחה של שתי הנשים, כבר קראו בבית הכנסת את הפרשה: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹוקים, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'".
אנחנו עם. ובתוך כל המבוכה והדאגה, הגאווה וההשפלה, ההתרגשות והחששות, הקשר הזה ששמו עם ישראל, הוא הדבר הכי יציב.
איך מתרגמים את הדבר הענק הזה לתכלס? הנה רעיון שכתבתי פה פעם, ואנשים כתבו לי שהוא שינה את היחס שלהם לאנשים שסביבם: בואו ננסה להפנות את האהבה האדירה הזו שלנו לכל אחד מהחטופים, את היחס האישי והאכפתי, גם למי שלא נחטף, ברוך השם. הרי מי שאנחנו פוגשים במהלך היום – אם הוא היה חטוף חלילה, היה מעורר בנו את הקשר בינינו בצורה שהייתה כואבת לנו כמעט פיזית. אז תסתכלו מסביב על כל אחד ותתאמנו גם עליו. גם הוא חלק מהדבר המופלא הזה שנקרא עם ישראל.
בשורות טובות.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
