מי היה זה שפרגן לכם את המחמאה הנדירה הזו שאתם זוכרים עד היום? האם הוא היה מחנך לחיים? הורה? חבר?…
ה'מחמאה הזכירה' שלי היא סיפור ממש שולי, רוב הסיכויים שאפילו זה שחילק לי אותה לא יזכור אותה, אך עדיין משום מה היא נצרבה לי עמוק בתודעה.
זה היה בסוף שיעור א' בישיבה קטנה, בקעמפ (מחנה הישיבתי) הראשון שלי.
בדרך מהחדר לחדר אוכל (סיפור חיי) כשפגשתי בשביל החצץ את יוספי שהעיף מבט על נעלי הספורט החדשות שקניתי במיוחד (50 שקל) לכבוד האפשרות שיהיה 'מסלול הליכה עם מים' ואני אצטרך נעליים טובות וסגורות (ללמוד שחיה כדי לא לטבוע פחות העסיק אותי, שלא יכנס מים לנעליים – יותר. הגיוני סה"כ…)
ואז הדיאלוג של עשרים השניות הלך בערך ככה:
יוספי: "אבי, תתחדש! איזה נעלים יפות"…
אבי: "אה זה…? 50 שקל"…
יוספי: "זה לא משנה, עליך תמיד כל הנעליים נראות יפות"…
אבי: (?&%^$#@)*
אז מה לי ולמחמאה מוזרה שכזו (הנעלים היו על הפנים, אגב, תודה ששאלתם) אבל… זה כבר נצרב בראש.
בואו נודה על האמת, הדלק הכי חשוב שמניע אותנו הוא מחמאות ופרגונים.
אנחנו משוועים לכך בכל גיל וסטטוס בחיים, מוכנים לעשות ולהקריב הרבה כדי למשוך את תשומת הלב של השני שרק יגיד מילה אחת, שישים לב.
המטריה זקוקה לגשם שיזכיר את נחיצותה, הבית זקוק לדיירים שיחיו בין קירותיו כדי להגשים את ייעודו, הרכב זקוק לנהג, השחקן זקוק לקהל שיריע וימחא כפיים. כל אחד זקוק למשהו שיטעין וימלא אותו מידי פעם.
תשומת לב היא ה'בטריה' של האדם. מילה טובה ומחמאה יכולה להטעין אותו לזמן רב.
עם השנים נאגרות אצלנו עוד ועוד מחמאות. פידבקים מעצימים שעם הזמן מכוונים לא רק לנעליים שלנו, אלא גם לתכונות ולמהות.
בתקופת הילדות וההתבגרות הם משמשים לנו גם כמראה ותורמים רבות בעיצוב תפיסתנו את עצמנו. גם לאחר מכן הם ממשיכים להדהד לנו את מי שאנחנו, את הצד הטוב שבנו כפי שהוא נתפס בחברה ומחייב אותנו להיות ראויים לו.
בעולם ציינו החודש את "יום המחמאות הבינלאומי".
כן, מסתבר שיש כזה דבר, וזה אפילו פעיל כבר למעלה מעשרים שנה בעולם.
הוגה הרעיון הוא איש הולנדי בשם הנס פורטווייט, שמגיע מתחום התיירות וביוזמתו יום זה נחגג כיום בלא מעט ממדינות אירופה.
יום המחמאות נועד כדי להעניק אנרגיה חיובית לעולם ששכח קצת מעט לפרגן ולהתייחס לנותני שירות או לסתם אנשים שקופים ברחוב, כתחליף למנהג הפופולארי יותר לבקר, לרכל ולהעיר לזולת.
כמה חבל שצריך "יום" רשמי בשביל זה…
פרשת השבוע שמה במרכז את עשיית המעיל לכהן הגדול. הגמרא (זבחים פח:) מלמדת שהמעיל מכפר על חטא לשון הרע.
בעל ה"כלי יקר" מבאר כי צבע התכלת, ממנו היה עשוי המעיל כולו, מזכיר את הים, והים מזכיר ומלמד כי כמו שהקב"ה ברא את החול כמעצור לים, כך הקב"ה שם מחסומים מיועדים ללשון, כדי שהאדם ישים אותם כחומה למשמרת וימעט בדיבורו השלילי.
אם כך, אז מדוע החומה אינה סגורה תמיד?
מכיוון שהגישה למילה טובה חייבת להיות חופשית ולא מוגבלת…
לשולי אותו מעיל התלוו גם כן אביזרים נוספים, בדמות "פעמון" ו"רימון", שנועדו להודיע על בואו של הכהן הגדול אל הקודש.
בעלי המוסר כתבו כי הפעמון רומז לכך כי כשם שלנקישה אחת קטנה עליו ישנה תהודה גדולה שהיא יוצרת, כך גם בלשון הרע, אול לחילופין אמירת מילה טובה- יכולה לייצר אדוות רבות של השפעה בעולם.
ואילו הרימון נועד להזכיר לנו ש"אפילו ריקנים שבעם ישראל מלאים מצוות כרימון".
במקום להתמקד בשלילי, מוטב לחפש את הטוב, והוא קיים בכל אחד.
עלינו לא רק להימנע מלומר רע, אלא לחפש ולהציף את הטוב באופן אקטיבי.
זו היא דרכו של הכהן בבואו אל הקודש. זוהי דרך הקדושה שבה עלינו להתלמד גם כן.
בזוהר הקדוש מובא שלא פחות מהעונש של מישהו שאמר מילה רעה, כך עונשו של מישהו שיכול היה לומר מילה טובה ולא אמר. למה לחסום את הפרגון מלצאת?
יש גם שהמליצו ודרשו על כך את הפסוק "חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו" (ירמיהו). ללמדנו כי כולם "חכמים גדולים" בלתת ביקורת ומילה רעה ומקטינה, אך כאשר צריך לתת פרגון ומילה טובה כמשוב- לפתע הם לא יודעים למצוא את המילים…
החתם סופר דרש (פרשת יתרו) על הדיברה: "לא תרצח", כי ישנן שתי דרכים לקרוא את המילה תרצח, בפתח ובקמץ.
בציבור קוראים אותה בקמץ וביחיד בפתח. במובן אחר- קמץ זה מלשון לסגור ופתח מלשון לפתוח.
מרמז על כך החתם סופר; כשם שיש מי שבאמירה רעה שלו עלול לרצוח את זולתו, כך יש מי שבשתיקתו יכול לרצוח. שתיקה שאינה במקומה, הימנעות כאשר צריך לקום ולדבר, לספר סוד פוגעני או לומר מילה טובה- כמוה כרציחה גם כן.
לא תמיד נוכל לזכור מה למדנו בת"ת או בישיבה, אך ללא ספק נזכור דמות חיובית כלשהי שפגשנו באמצע הדרך, כזו שעיצבה לנו את החיים, לרוב- זה יהיה בגלל מילה טובה שיצק עלינו. מילה שהצליחה לחלחל ולהניע בנו משהו עמוק מבפנים.
לא תמיד אנשים יודעים להגיב למחמאה, לא פחות מכך שהם לא יודעים להגיב לביקורת.
לא מעט "יזלזלו" בה ויבטלו אותה כביכול במעטה של הצטנעות מעושה, כאילו שלא התאמצת מאוד שמישהו יגיד לך את זה… כאילו שהם אומרים לך "די נו, תמשיך…"
אחרים יעופו על עצמם ב0 ל100 בעשרים שניות. אתה תרגיש שזה מסוכן לתת להם מחמאה וזה רק פתח לזה שהם ממשיכים ונותנים לעצמם עוד כמה סופרלטיבים, ואולי הם בכלל לא היו זקוקים לך כדי להרים להם להנחתה?…
נדיר יותר למצוא את מי שפשוט יודה בכנות ויענה: "תודה רבה! כמה שזה ממלא אותי ומחזק, אני מעריך מאוד את הפרגון. לא מובן מאליו".
הכח של מילה או משפט לשנות את היום, את השבוע ולפעמים גם הרבה יותר מכך נמצא אצלנו, בצורה הכי פשוטה ואפשרית שיש.
אז קחו ממני משימה: להתחיל את היום, כל יום- לא רק את יום המחמאות הבינלאומי, עם פרגון ומחמאה למישהו.
תוכלו לבחור באקראי מישהו מספר הטלפונים במכשיר הסלולרי מישהו מהמשפחה הקרובה, מהחברים מהעבודה או ממתפללי בית הכנסת. זה ממש לא משנה.
פשוט להתחיל את היום עם היכולת המופלאה "למלא את הדלי" של מישהו, לשים לב אליו ולהפוך לו את היום לטוב יותר.
כמה זמן זה כבר אורך לגלגל את אנשי הקשר ולשלוח הודעה כתובה או קולית למישהו שמראה לו שחשבתם עליו, שראיתם משהו שהוא העלה, שקיבלתם עליו ד"ש חיובי, או כל משוב אחר שעולה בדעתכם כדי לפרגן למישהו אחר.
כל כך קל לעשות טוב ברגע אחד.
נסו ותיווכחו לדעת עד כמה משימה כזו ממלאת גם אתכם בעוצמות.
זה לא עולה כסף – אך שווה זהב.
תפרגנו לי אחר כך בסיפור איך היה לכם, כן?
אבי אברהם, יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז חוזקות להתפתחות רגשית חברתית | [email protected]
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
