כשהלב בוגד בנו: מוקדש לכל המתמודדת עם חוסר אהבה עצמית

"כל הפרעות הנפש קיימות בכולנו בקטן", אמרה פעם אחת המרצות בלימודים.

"הן הופכות לפתולוגיות, כאשר הן גדלות ומקצינות, פוגעות באיכות החיים".

והמשפט הזה הפך לאבן דרך עבורי.

מול כל מטופל ואבחנה, אני תמיד חוזרת אליי,

קשובה לפתולוגיות הקטנות שלי,

מגדילה אותן עד שאין אוויר לנשום.

מנסה להבין דרכי. רק מעט. את עולמם.

"מה שלומך?"

"טוב".

"איך היה השבוע?"

"בסדר".

"את רוצה לשתות משהו?"

"לא תודה".

עכשיו כבר יש שקט.

כזה שמפעיל אצלי מערכות מלל אוטומטיות, מרצות, מתנחמדות.

העיקר לא שקט.

שנים אני יודעת שזה שלי.

הפחד משתיקות לא נוחות. הפחד שלא יהיה נעים בקרבתי.

אני מחייכת לנעמה, רוצה לשבור את הדומייה.

לשאול שאלות, ללהטט במילים, להקל עליה ועלי ולתת אשליה של 'נעים פה'.

אבל שותקת. בכוח.

מסכימה לנעמה ולאי נוחות שהיא מביאה.

להיות נוכחת ככה. כמו שהיא. בלי חיוכים, קיפודית ומכווצת.

זה לוקח דקה. ארוכה. בלתי נסבלת. אני מביטה בה, צנומה וחיוורת, ילדה בת 20,

היא זעה מעט, מושכת שרוולים עד מעל לפרקי האצבעות הדקיקות, מחביאה אותה עוד.

ורק בסוף (שאפו שהצלחתי..) שואלת

"איך זה בשבילך השקט הזה?"

היא מסמיקה.

"מאד לא נוח… קשה לי שמסתכלים עלי כי אני מרגישה שכל מה שחושבים עלי זה כמה אני שמנה.."

קרקעית הלב שלי מתרוממת. כמעט מתחילה להתערבב. אני דוחקת אותה מהר.

מזקקת את תחושתי להבנה טהורה בלבד.

"את יודעת שיש פער משמעותי בין מה שאת חושבת למה שאחרים חושבים?"

האנורקסיה של נעמה היא לא מוקד התהליך אבל היא כל הזמן שם. נושפת.

.

"לא מרגישה ככה אפשר לספר לי עד מחר כמה המשקל שלי לא תקין אבל בסוף.." היא צועקת בשקט "זה אני והמראה.. והמראה לא משקרת"

הקול שלה נחלש. מאבק ארוך בו היא והמראה והכעס, נגד כל העולם.

טעם עמוק של כאב מוכר מציף אותי.

מתוך אינסטינקט אני רוצה להתווכח איתה, לשכנע, להראות לה מראה אחרת.

להציל אותה מפניה,

אני לא יכולה. רק היא.

"רק את יכולה לשמור עלייך ועל הגוף שלך" אני אומרת בסוף.

"אני לא סובלת אותו" היא פולטת ואז נושכת שפתיים. כועסת. שונאת.

ושוב יש שקט ארוך. מזדחל קר אל איבריי.

היא כ"כ דקיקה הילדה הזו. משחיתה את גופה בכעס, בכאב, בסלידה.

+ +

כל היום הלכתי איתה בראשי, מעורבבת.

יודעת שאקבל הדרכה רק בשבוע הבא.

בערב, כשכולם ישנים, אני שוכבת במיטה בעיניים פקוחות חושבת עליה, עלי.

אלף רגעים של סלידה רצים לי בראש נעמדים מולי מבולגנים.

לוקחת אחד מהם:

ילדה בת 19 בקורס משחק כזה שחייבים להשלים. חלק מחובת לימודים.

הלב שלי פועם במהירות מטורפת. חרד. עכשיו תורי.

עשר נשים צופות בי ומורה אחת למשחק

הן כולן עלו כבר לפני מעלות מופע יחיד. מרוצות וגאות.

התפללתי שיגמר הזמן, שאבלע.

אבל הזמן חיכה לי וגם הבנות והמורה והבמה והקירות.

גוררת רגליים, עולה על במה.

ביד אחת דף וטקסט ורעד.

יד שניה חובקת את מותני. חזק. מנסה להסתיר, אפילו קצת.

"תני לי להיכנס" אני קוראת מהר מהדף. אין צבע בקולי. רק ענות חלושה.

"את חייבת לשחרר" מכריזה המורה, "בואי תנסי שוב".

מסמיקה. מגמגמת. בודדה מול כיתת יורות שבוחנות אותי.

"במה את מתביישת?" שואלת המורה.

בכל מה שאת רואה עכשיו, חושב הלב שלי.

עומדת קפואה. מגושמת.

מרגישה כעורה עוד יותר.

"אני לא מסוגלת" מגמגמת בסוף.

יורדת מהבמה, 50 קילו של בושה. כושלת אל הכיסא.

אני נמלטת בסוף השיעור החוצה, מהר. הביתה.

"אפשר רגע?" זאת המורה. הקול שלה רך.

אני שותקת, מתפללת שלא תמצא מילים.

"זה רק ענין של חיבור ושל הסכמה" היא נוגעת. מדויקת.

מביטה בי, בזהירות.

"מגיע לך לאהוב" היא חותמת. מכבדת את שתיקתי.

נקודה קטנה מאחורי חומות הלב שלי זזה.

נגעו בה. והיא רועדת.

הרבה אחרי שהיא הולכת מילותיה פועמות בי.

הופכת בהן כל הדרך הביתה הלוך וחזור.

נודרת לעצמי בסוף, לאהוב.

לפחות לנסות.

שנים עברו מאז.

הכול קרה בהן,

חתונה, ילדים, בית, עבודה.

וכל הזמן הזה ניסיתי לקיים את הנדר ההוא.

שנאתי ואהבתי, התרחקתי והתקרבתי

בחוץ חייכתי חיוכים גדולים, יומרניים.

בפנים נלחמתי. קרבות. קשים.

ובכל פעם שפגשתי, אחת מהן,

נערות ונשים (הייתה גם ילדה בת עשר!!)

שמתהלכות מחוץ לעצמם.

שנפשם בוגדת בהם,

מקריבה את גופם ונשמתם על מזבח השנאה.

הייתי חוזרת הביתה ועומדת מול המראה.

פושטת שכבות של בושה,

מחבקת, בוכה,

מבינה שלא משקל, גובה, יופי, או הצלחה ישכינו שלום בתוכי.

לפעמים אהבה מגיעה בטיפות מתוקות, משקות אדמה צמאה.

לפעמים היא דמעות מלוחות. חומלות. מחטאות פצעי נשמה.

עוברים יומיים בדיוק. מהפגישה שלי עם נעמה.

יוצאת לי בערב אל קבוצת נשים

לספר להם קצת עלי.

עומדת שם מול חמישים נשים מקסימות

נִִשמתי מפרפרת, כמעט לא נושמת.

"תסתכלו עלי" אני פותחת. הקול שלי גבוה. חרד.

"לפני שאספר לכן עלי אני רוצה שתנסו לבנות לי סיפור בלי להכיר, רק מלראות"

"מה הסטטוס שלי, מה מצבי הכלכלי, במה אני עוסקת, מה אני אוהבת.."

(זה היה רק פתיח..  לא להיבהל)

הן חייכו נבוכות, מופתעות, אישה ושאלה מוזרה.

עומדת שם, הלב שלי עושה סלטות באוויר. יוצא ממני וחוזר.

הן לא רואות אותו. עסוקות בלנחש.

סורקות אותי. משרטטות לדמותי קווים, ריקים. שטוחים.

חום מתפשט בי. ואז קור. אבל נשארת לעמוד שם.

אחרי זה מדברת איתן בשיח פשוט וכנה

על תבניות של מחשבה

על תבניות של אושר

על חלומות ושברים

על מוות כשחיים

ועל אמצע וחלקיות.

שצריך לקבל.

שצריך לחבק.

חוזרת הביתה חולצת נעליים

"היה טוב" אני מספרת למנחם בקצרה.

כבר מאוחר, הוא יוצא לערבית, אני נשארת לבד

מתחשק לי לחגוג.

מדדה יחפה. מרתיחה מים בקומקום.

פותחת את המקרר, יש שם שתי קופסאות משבת

דוחפת אותן, אישה לא מושלמת שכמוני.

שולפת חלב ועוגת גבינה

חותכת לי פרוסה גדולה מלאה בקצפת וקלוריות.

לא אכפת לי עכשיו.

אחרי זה נעמדת לערבית

מתפללת. בכוונה.

שלא יסיר ממני אהבתו

שלא אסיר גם אני.

מבקשת שיפרוש סוכת שלום, עלי ובתוכי.

מבקשת גם על נעמה.

שישים לה שלום. ואהבה.

רות צימרמן

תרפיסטית בהבעה ויצירה

מנחת קבוצות ומדריכה

[email protected]

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

מומחית מתחום הפסיכולוגיה שינוי מיתוס "אובססיה היא יצירה נפשית!" -ד"ר רונית לזר ניהול כעסים בקרב ילדים ומבוגרים אמא תתני לילד שלך את המתנה הזו: "מצפן רגשי" | ברכי שגב פסיכולוגית בהתמחות קלינית הג'ינג'ים הקטנים צריכים את הלב שלנו מחובר עכשיו… | שושי זליקוביץ'