יש פעמים כאלה, בהם אני מוצאת את עצמי ישובה בתוך קהל גדול ושותקת.
הנוכחות של כל כך הרבה אנשים מציפה את המוח שלי בגירויים, ומכיוון שבדרך כלל מדובר באירוע של שמחה – באה גברת מוזיקה ומוסיפה צלילי רקע עזים.
יש לי חברות שחוזרות ממקומות כאלו סחוטות. הכל הומה מדי עבורן, תובעני ומתנפל, וכשהראש שלהן פוגש סוף כל סוף כרית – הוא הולם מפטישים.
פיזית, אני דווקא מסתדרת מעולה בתוך כל ההמולה הזו. בריקודים אני דווקא מוצאת פורקן לקליטת היתר שלי, והזדמנות לשחרר אנרגיה במקום לצבור אותה מכל הכיוונים. אז אני יכולה להשתולל אפילו, והפינוק האמיתי זה לתת ידיים לכל זאטוטות וזאטוטי המשפחה (המיומנות שלהם בהשתחלות דרך המחיצות קצת פחות מוכיחה את עצמה כשהם מנסים לחפש את אמא בתוך כל השמלות שמסתחררות סביבם, ובתור בנים הם אפילו לא חופשיים לבכות בהיסטריה), ולהקפיץ אותם לגובה. העיניים הנוצצות שלהם גורמות לי להרגיש לרגע שוב ילדה – מאגרי אושר לא מוגבל מהדברים הכי קטנים.
הזמן שאני פחות אוהבת זה הסעודה. ישובה ליד צלחת שטופה פחות או יותר (פחות, יותר לכיוון של פחות…) שעמוסה בעוף אפוי פחות או יותר (פחות מדי או יותר מדי, בכל מקרה – לכיוון של מדי) אני מרגישה בהצגה מרובת שחקנים. נשים נכנסות לאולם והמבוכה שלהן משבשת לי את התיאבון. כולן מאופרות, כולן על עקבים, כולן מורחות חיוכים ואיחולים ומחפשות מהר מהר מישהי מוכרת שאפשר להיצמד אליה. או, וזה גרוע עוד יותר – עסוקות בכלל בחפירות. כשמישהי כזו נעמדת בקצה האולם אבל מולי, אני מרגישה זקנה. שונאת חפירות ארכיאולוגיות!
זו שיושבת לימיני מחמיאה בחוסר ביטחון על הפאה של היושבת לימינה ומסמיקה מהנחיתות שהיא חשה מפאתה שלה. זו שיושבת לשמאלי עסוקה בלרכל על האחיין של המחותנת, וזו שמולי – עדיין חופרת. אני מתלבטת אם לקום לשאול אותה אילו ממצאים היא העלתה בידה, כשהיא ניתקת ממקומה וניגשת אלי בפרצוף נוטף צוף, עם עוקץ של דבורה:
"תגידי, את גיסה של מלכי, במקרה?"
אני מצמידה שפתיים אחת לשניה, ואז מפרידה אותן חזרה: "מזל טוב, ועם מי יש לי העונג להכיר?"
אני יכולה לראות את הטורבינה מסתובבת אצלה במוח, מסווגת את הניסוח המהוקצע שלי לגזרת היקים המרובעים, ואני מחליטה לענות לה על השאלה שהיא לא הספיקה לשאול: "פזברג לא עושים שידוכים עם משפחות ממוצא אירופי", אני אומרת לה בשלווה.
"אה", ההיא מאבדת שיווי משקל, וזה קצת מטריד לנוכח מימדיה והעובדה שהכסא הקרוב בו היא יכולה להאחז כדי לייצב את עצמה הוא הכיסא שלי. "אז איך קוראים לך?", אני מקפידה להעסיק אותה בשאלות שהתשובה עליהן לא מעניינת את שתינו. היא – כי היא בכלל עסוקה בלאתר מידע על אחרים, אני כי מידע על אחרים הוא אחד הנושאים שמוציאים לי קרניים גם כשאין שמש.
"פשוט רציתי לדעת אם הכל בסדר עם ההורים שלה", היא אומרת לי בהתגוננות, לא מציגה את עצמה. זה רגע אחרי שאני מגיעה למסקנה שהמנה העיקרית בסעודה הפכה למנה עיקרית בחתונה – סיוט ארוך שאי אפשר להתעורר ממנו, ואז המוזיקה חוזרת להפגיז קצב מרקיד ואני ששה להיענות לה. "רק שתדעי דבורה", אני דואגת לעדכן אותה רגע לפני שאני נבלעת במעגל המשפחתי: "אין לי גיסה שקוראים לה מלכי".
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
