מאושפזת נפש: "הבאתי איתי חוויה מהים, מהבוץ ומהצחוק"

הלוואי שבגינה שלי יהיו פרחים, שיגדלו שם דברים יפים. שיבוא איש טוב ויקטוף לו את הכל .אני מספרת סיפור של משל נחמד, מחפה על מציאות קשה וכואבת למדי, על תקווה ורצונות של שמש וזריחה. שגם בגינה של הקוצים שלי יגדלו פרחים

אני מקנאה באנשים האלו שהולכים בעולם בלי דאגות, באלו שהחיים שלהם מלאים בטוב. אפילו שלאותם בני אדם יש גם התמודדויות, אבל אני רואה אותם עם הדאגות שלהם ובא לי לצרוח. מה אתם עושים עסק. ממה אתם טרודים. אני מקנאה בכם. פשוט מקנאה. לי החיים לא כ"כ פשוטים. כל פעולה כל מחשבה. כל רגש וכל אמירה. לכל דבר אצלי יש משמעות הכל יכול להוביל להצפה, להרס וחורבן, לטריגר של פלאשבק או חרדה מטורפת. לקיפאון או לכהות חושים, להעלמות או להתבצרות. לאין ספור תגובות או אי תגובות. לא משנה. אבל אני פשוט מקנאה לפעמים. זה האמת. מקנאה בדשא הירוק של השני, ולא שהוא ניראה רק לי ירוק. הוא באמת ירוק. כי לי הוא חום, או שחור. או מפויח מאבק שריפה. אז תגידו לי אתם, איך אפשר לא לקנא?

השבוע נסעתי עם חברה לים. וואוו זו הייתה חוויה מיוחדת. אני חייבת לספר לכן עליה. ישבנו קרוב למים, נשמנו את הגלים, אני אוהבת ים. מאוד. אוהבת את הגלים, מרגישה שהים האין סופי מספר קצת את החיים שלי, את הכאב האין סופי שלי, את הגלים בחיים שלי, את התנודות בהתמודדות שלי. הנה מה שכתבתי בהשראה, כשהייתי שם:

אבא קח את הכאבים אליך, הכל.

אין סוף לים הסבל – הנפש שלי שבורה כמו הגלים שמתנפצים 

איפה שהשלווה נמצאת – חולמת על יציבות בחיים

קח את הסערות בפתאומיות באות 

שהורסות ומנפצות חלומות ותקוות.

עמוק בקרקעית  אני טובעת שוב ושוב

וכשעולה אל החורף, לא בטוחה לאן אשוב

הייתי בים – ראיתי את יופי הבריאה

הייתי בים – ואני נמצאת שם כל רגע ושניה

ושם בים ישבתי על החוף, עם חברה קרובה מהאשפוז לקחנו חול ופשוט זרקנו למים ויחד עם זה את כל התסכולים והקשיים שלנו. וככה לקחתי מהחול קצת וזרקתי למים ותוך כדי זה אמרתי: "אני זורקת את הדיכאון, את הכאבים" ועוד פעם לקחתי עוד חול וצעקתי: "את התסכולים, את הייאוש, את החוסר אונים, את ההצפות, החרדות, האשפוזים, האנשים הרעים, האכזבות חוסר האמון"…

כך עשינו במשך הרבה זמן וצחקנו והוצאנו המון מטענים, ותאמינו לי החוויה הזו הייתה מדהימה. הרגשנו אחרי זה שהורדנו כמה ק"ג מעצמינו, מהנפש שלנו. שהלב שלנו מרגיש הקלה כזו. זו היתה ממש תרפיה חדשה שייצרנו בשבילנו.

חזרנו למחלקה ולא הפסקנו לספר לכל החברות על השיטה החדשה שאנחנו הולכות לספר לעולם. זה היה כזה מצחיק ומשחרר. המון זמן לא חוויתי כזו חוויה טובה ומשחררת, זו נשיקה מהשם שנתן לי לחוות חוויה כזו כיפית.

אני עדיין במצב סטטוס של מאושפזת, אין לי בשורה טובה לבשר לכם, לא. אני מחכה שימצאו לי דירה ואני יוכל לעבור אליה. אני מחכה כבר לבשורה הטובה. אני מחכה בכללי כבר לישועה. אני מחכה ומחכה. אני בהמתנה ארוכה כבר המון זמן. למעשה אני לא יודעת מה יהיה איתי בכלל אני רק יודעת מה קורה איתי עכשיו, מה יהיה איתי בעתיד? אין לי מושג. איפה אגור, מה אעשה, מה אלמד, איפה אעבוד, איך החיים שלי יראו על איזה מתכונת הם יתנהלו.

אין לי תשובות, הכל בסימן שאלה. אבל בסדר, אני בינתיים בעמדת המתנה. אבל בהמתנה הזו, אני רוצה להרגיש טוב. הרצון הזה הנואש. גדול כ"כ.

תודה יקרות שאתן איתי יחד במסע, הוא ארוך ומורכב, מלא בקוצים וסלעים מאימים, אבל לא משנה כמה הדרך ארוכה יש מישהו שנמצא איתנו, מלווה באהבה וחמלה. וגם אם קשה לי עכשיו להרגיש את זה, אני מחזקת את עצמי בכל הכוח. ויודעת שהשם איתי שם ומחכה לי תמיד.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

מה שאלתם? כן, אני לוקחת כדורים…. | איילה קליין כשהנפש מתייסרת ורק מבקשת להרגיש טוב: "למדתי בבית הספר של החיים" עצוב: "קל נא, שלח לי רפואה שלימה" – מיומנה של מתמודדת נפש המלחמה מחלון המחלקה הפסיכיאטרית מתמודדת נפש: "זה המצב, אני סגורה ומסוגרת ואסור לי לצאת מהמחלקה"