הסוס שעליו רכב אלפרד היה הטוב ביותר מבין גזעי הסוסים בארמון. הוא התנהל בקלילות ובמהירות, ואלפרד, שהיה רוכב מצטיין, גמע את הדרך במהירות. מכל עבר השתרע יופי פראי של צמחים ועצים, מעליו שמיים עוטי ענני נוצה לבנים. רוח קלה נשבה, אך אלפרד לא שם ליבו לכל אלה. הוא היה נתון כולו תחת הרושם שהותירה בו השיחה עם דודו, הנסיך המלכותי.
אנשי הארמון ידעו שאלפרד נחשב לגאון, בעל הבנה חדה ומהירה. הוא ידע היטב לזהות סימני שאלה, בעיקר כשהיו קשורים לרצונותיו. הרצון העז שלו – לזכות להיכנס לחדרה של אימו ביום הולדתו, ככתוב בצוואתה – עמד בסכנה. הוא הבין היטב שקיים חלון הזדמנויות של מספר שעות בלבד. איזבל, אחותו, הפסידה את ההזדמנות הזו – האם היה זה בכוונה? בחדר הזיכרונות היה משהו שאנשי הארמון לא רצו שהם יראו. בכך היה בטוח. מהו אותו דבר? ממה הם פחדו?
חדר הזיכרונות של אימו, הנסיכה אנה, שכן באגף השמור ביותר בארמון. חלונותיו היו מוגפים, והכניסה אליו נאסרה עליהם בהוראה מיוחדת של אוצר הארמון. אלפרד הגיע לביתן השמירה של השער הפנימי, ושני חיילי משמר הארמון יצאו לקראתו.
“לאן, הוד מעלתו?" שאלו.
“לסיבוב קצר בסביבה", השיב אלפרד בקצרה, בטון נרגז. מחשבותיו גרמו לו לחוש מצוקה וקוצר רוח. השער נפתח, והוא יצא החוצה.
נותר לו לעבור את ביתן השמירה של השער החיצוני – משימה קשה יותר. הוא קיווה שיוכל להתמודד עם השומרים שוודאי יתמהו על יציאתו לבדו. בינו לבין השער החיצוני השתרעה דרך של כחצי פרסה. הוא היסס לרגע, ואז פנה אל שומרי השער הראשון.
“אני זקוק לחץ וקשת, כדי לצוד ציפורים", אמר.
אחד מחיילי המשמר הגיש לו את מבוקשו. הקשת הייתה עשויה עץ כבד, אך למרבה הפתעתם הצליח אלפרד לאחוז בה ביד קלה.
“יום טוב, הוד מעלתו", אמרו ביראת כבוד.
הוא הניד להם לשלום ומיהר לדהור הלאה, אל עבר השער הנוסף. היה בידו תירוץ מוכן: רצונו להתאמן בציד ציפורים במרחבי השדות שמעבר לחומות.
לדורן היה בשוק מקום קבוע, מול מוכר הטקסטיל ולצד מוכרי העתיקות והבשמים. לדעתו, זה היה המקום הטוב ביותר בשוק. מן המקום שבו ישב יכול היה לראות את האנשים שמוכר הטקסטיל העניק להם מחסה מאחורי בדי התצוגה – מהגרים שהוסתרו בכל פעם שאנשי כמורה הסתובבו ורחרחו במקום.
הוא גם יכול היה לעקוב אחר יופיים העתיק של חפצי האומנות הנדירים שמוכר העתיקות הציע למכירה, ובנוסף – ריחות הבשמים הערבים שנישאו עם הרוח הישר אל אפו, ושכנעו אותו שגם רוכל פשוט, בן כפר העובד למחייתו, יכול לזכות בהנאות השמורות לבני המעמד הגבוה. על הרצפה המאובקת נהג לפרוש שמיכה מבד קטיפה, שמוכר הטקסטיל נידב לו בתמורה לכובע ממרכולתו. על הבד הנאה הניח את הסריגים מעשי ידיה של דודתו.
יום השוק היה צבעוני ותוסס, רווי צעקות, פרצופים וים של אנשים שנהרו לכל עבר. היה זה אזור מרכזי, ולא פעם בני אצולה או אורחי הארמון המלכותי נהגו לטייל בין הדוכנים, לבחון סחורות ואף לרכוש מוצרים במחירים נאים. בקרב המוכרים שררה תחרות סמויה סביב בני האצולה. כולם רצו למכור להם או לפחות לזכות לשוחח עמם – ואולי לקבל תשר נדיב על שירות שיוכלו להעניק; כמו מצחצחי הנעליים, שביניהם התקיימה תורנות רשמית מי יזכה לצחצח את נעלי רמי המעלה.
דורן עקב בעיניים בורקות אחר הילוכם ההדור של בני המעמד הגבוה, שמשרתים רבים הקיפו אותם, דרוכים למלא כל משאלה. אח! אילו רק היה זוכה שאציל או דוכס יתעניין בסריגים שפרש על גבי השמיכה המאובקת.
“אמור לי, נערי, כמה זה עולה?"
דורן הרים את מבטו. לא היה זה בן אצולה, אלא מרקו – אחד הרוכלים שהתעניין בזוג ערדליים.
"שלוש מטבעות כסף קטנות", השיב דורן.
מרקו עיקם את אפו.
"אתן לך מטבע אחת ואת הגליל הזה. מדובר בעותק של מפה אמיתית של ואלטוריה. רק מצביאים ואנשי אצולה מחזיקים מפה כזו", הכריז, מנופף בנייר עבה ומגולגל.
דורן השתדל להסתיר את התלהבותו. מניסיונו במסחר ידע שאם יראה לאיש שהמפה יקרת ערך בעיניו – הוא עלול להתחרט, או לדרוש עבורה מחיר גבוה בהרבה.





