לא כל מי שאומרת לך את האמת באמת רוצה בטובתך
יש משפט שאני שומעת לא מעט:
״אני פשוט אומרת את האמת בפנים, אני לא צבועה.״
אבל רגע, בואו נדבר על זה.
ממתי להגיד כל מה שעובר לנו בראש הפך להיות תעודת יושר?
ממתי חוסר רגישות התחפש לכנות?
וממתי לפגוע במישהי הפך להיות לגיטימי רק כי עטפנו את זה במילים ״אני רק אומרת לך את האמת״?
יש הבדל עצום בין מישהי שאוהבת אותך מספיק כדי להגיד לך משהו שאת צריכה לשמוע, לבין מישהי שפשוט נהנית להגיד לך דברים שלא נעים לך לשמוע.
לא כל מחשבה חייבת לצאת מהפה.
לא כל ביקורת היא עזרה.
ולא כל מי שמצביעה לך על החסרונות שלך עושה את זה מתוך אהבה.
מצד שני, גם אנחנו צריכות ללמוד לקבל ביקורת. לא כל מי שלא מסכימה איתנו היא נגדנו, ולא כל מילה שלא נעימה לנו היא בהכרח פגיעה.
אבל יש שאלה אחת שכולנו צריכות לשאול את עצמנו לפני שאנחנו פותחות את הפה:
האם אני אומרת את זה כדי לעזור לה, או רק כדי להרגיש שאני צודקת?
כי האמת היא לא רק מה שאומרים, אלא גם איך, מתי ולמה אומרים אותה.
אפשר להיות כנה בלי להיות אכזרית.
אפשר להציב מראה בלי להשפיל.
אפשר להגיד משהו קשה ועדיין לשמור על הלב של מי שעומדת מולך.
ואולי הגיע הזמן שנפסיק להתגאות בזה שאנחנו אומרות הכול בפנים, ונתחיל להתגאות בזה שאנחנו יודעות גם מתי לשתוק.
כי לא כל מה שנכון להגיד, נכון להגיד בכל דרך.
ואני אשאיר אתכן עם שאלה:
מתי לדעתכן כנות הופכת לחוסר רגישות? ואיך אתן מבדילות בין מישהי שבאמת רוצה בטובתכן לבין מישהי שפשוט נהנית להעביר ביקורת?











2 תגובות
מדויקת,כמו תמיד
ולשאלתך:אפאחד לא מתכוונת לטוביתינו אפפעם😜
וואו כמה נכון
כמה לפעמים מילה יכולה לחצות את הגבול שלנו
ביילי מדהימה שאת כמו תמיד 🤍