איפה שהוא בכיתה י' התחילו הצרות. זה התחיל בכל מיני גילויים שגיליתי בכל מיני פינות בלתי אפשריות: ילקוט, ארון, שיחות פלאפון מוזרות, חברות שלא שייכות, ועוד כהנה וכהנה. זה המשיך במפגש מול המנהל של בית הספר, ומאז ועד היום אנחנו בסרט ארוך, והאמת – מפעים, שלא בחרנו לא להשתתף בו, לא להיות ניצבים ולא לראות אותו אבל איך שהוא אנחנו חיים בתוכו.
היא אתגרה אותנו הן כהורים צעירים שעדיין לא מספיק מכירים את ההורות (יש זמן שכן מכירים? יש תעודה שמקבלים כשמגיעים לכיתה ת' סופית? יש פעם מתישהו שהכל ברור וגלוי וידוע וכבר אין מה ללמוד?) והן ביציאה מן המסלול שהיא ארגנה לנו ככה בשלוף על הדרך. נאלצנו ללמוד להיות הורים אחרים, גם לה – הכוכבת שלנו, וגם לילדים אחרים שהיינו צריכים להמשיך להיות עבורם הורים בדרך השמרנית המסורה כמו שרצינו לראות אותה מחונכים.
כמו טיול טוב היו לנו המון הפתעות על הדרך – עוד ילדה אחת שבחרה את הבחירות שלה, ועוד ילד אחד שבחר לו אלוקים משלו, או מי שלא, איך שתקראו את זה זה עובד -או לא עובד, ואין ספור אתגרים שפגשנו ואנחנו עדיין פוגשים במלטשת היהלומים שלנו.
כל כך הרבה פעמים אני אומרת שאני בטוחה שליהלומים ממש כואב, כי אני מרגישה את הליטוש על עצמי, אין מצב שהיהלום לא מרגיש .
– אבל לבד אני ממש לא מבינה מה אתה רוצה ממני השם. (גם היום אני לא תמיד מבינה…)
היו תקופות שהמצב של הילדים שלנו היה ממש קשה. לפחות קשה לנו. היה לנו קשה מאוד לראות את ההתנהלות שלהם, את הבחירות. הקשר היה רעוע ופרום, וצער ודאגה מילאו את הלב.
לפני הרבה שנים, כשאחד האחיינים שלנו חלה במחלה קשה – ההלם הראשוני, הבדיקות האבחנתיות, הימים הראשונים היו קשים מאוד. הסתובבנו בבית חסרי מנוח, מתפללים כל הזמן, בוכים בין לבין, מתוסכלים וחסרי אונים. ואז האיש שלי אמר משהו מאוד חכם. הוא אמר תכף הכל ירגע וייכנסו לשגרת מחלה. כמעט כעסתי עליו. מה זה שגרת מחלה?! אנחנו לא מסכימים לדבר הזה להיות. אנחנו נבכה כל הזמן, וניבהל כל הזמן ולא נסכים או נרשה למחלה הזו להישאר פה, אנחנו נקרא תיגר ונשנה עולמות. מה זה שגרת מחלה???
ואז הוא אמר לי – "הילדים יחזרו לבית הספר, ההורים יחזרו לעבודה, ארגונים שעוזרים – יכנסו לעזור, והמשפחה תלמד לחיות עם השינוי הענק הזה ותתנהל מיום ליום לפי מה ששגרת המחלה תאפשר. כמה הוא צדק. כי אין ברירה השגרה מנצחת. גם אצלנו בבית ניצחה בסוף השגרה. גם אחרי ההלם הראשוני, כל פעם מחדש למדתי,למדנו לחיות עם השינוי. וכשאני אומרת למדנו – אני מתכוונת ממש ל " למדנו". למדתי לבנות תקשורת אחרת עם הילדים, תקשורת בונה ועובדת.
למדתי טווח גבולות נורמה חדש למילים "אהבה, הכלה, קבלה, כבוד" .למדתי לנטרל ביקורת, ולשחרר שליטה. (וואו וואו כמה היה לי קשה שני הנושאים האלה……) למדתי להתגאות ולהודות בדברים שלא חשבתי פעם בטנא הביכורים שלי. הפכתי להיות אדם אחר ואמא אחרת. אני כמעט בטוחה שלסביבה שלי יותר טוב עכשיו עם מי שאני כעת.
ואתם יודעים משהו?
וקחו מרקר ותמרקרו את השורה הזו:
לאט לאט, הקסם קרה.
המרחק הצטמצם, הפערים התכווצו, וחלה התקרבות שמחממת את הלב. ואם בעבר הרחוק היו ימים של מילים קשות, האשמות, ציניות ומשפטים שציערו, אני יכולה להגיד בפה מלא ובהודיה עצומה לקדוש ברוך הוא, שאני זוכה למילים מרגשות ועצומות, וליחס מחבק ומכבד שיש לי רק להודות עליו.
בסיעתא דשמיא, מכל ילדיי, ללא הבדלי דת שיר ושבח.
השבוע היה יום הולדת לאדם, הנכד שלי. התאספנו כולנו בבית הקטן החם והמתוק שלהם, שרנו לו הרמנו אותו בכיסא כולל אחד לשנה הבאה, הבאנו מתנות עם ברכות יפות, סבתוש (זה אני) הביאה את העוגה המסורתית – עוגת שוקולד שסבא אופה (כי אם אני אאפה תצא לי פיתה…. לסבא יוצאת עוגה מפנדרקת…) עם תמונה של אדם על נייר אכיל ומלא סוכריות צבעוניות מסביב, ונרות כי חייבים משאלה וזה, וחגגנו לו באהבה עוד שנה שהקדוש ברוך הוא פינק לו.
ואז למחרת חיכתה לי ההודעה הבאה בוואטסאפ מאמא שלו, הבת שלי;
אמא שלי, אהובתי, מורתי
תודה!! תודה עלייך!
תודה שאת אמא שלי
תודה שאת סבתא של אדם
תודה על הלב הענק שלך!
אני אוהבתותך מלא מלא וממש ממש מעריכה הכל מהכל.
מתרגשת כל שנה מחדש ממסורת העוגה (ואגיד גם תודה לאבא)
ומכל מחשבה ורצון טוב(ויש לך מלאן כאלה שאת כנראה לא שמה לב תמיד). את כולך אהבה ונתינה אמא.
ולא יודעת להעביר במילים את ההודיה שיש לי על הסבתא שאדם קיבל בעולם. איזו זכות יש לילדון הזה❤️
יומולדת שמח גמלך ספתא❤️
שתמיד תראי נחת בכל ילד ונכד
שתזכי למלא רגעים כאלה, של מבט מהצד ומחשבת נחת של "איזה שבט מפואר ויפה ומיוחד וכמה אהבה"- לעוד מלאן שנים של מלא יומולדתים🥳
שתמיד יהיו לך סיבות לחגוג אותך ואת האהובים שלך(שזה גם אנחנו דה)
לחיי המסע המדהים הזה
ותודה שאת אמא שלי❤️
בכיתי.
בטח בכיתי.
אחרי כל כך הרבה שנות דמעות של חוסר ודאות, לקבל דבר כזה – זה כמו לקבל נשיקה מהשם.
ילדה אהובה שלי,
ילדים אהובים שלי, כולכם,
האהבה שאנחנו מקבלים מכם בכל כך הרבה צורות, היא מקור לגאווה ולהודיה להשם על שזכינו בכם. היא ענווה מול עבודת המידות שאתם עושים. היא התפעמות על כיבוד ההורים שאתם מעניקים לנו.
יש מיליון דרכים ושתי מליון פרשנויות למילה נחת
תודה השם שאנחנו זוכים לקבל ולרוות ממנה בכל צבעי הקשת.
נון בית 1: ברור, ברור שלא כתבתי את זה כדי להתגאות או להשוויץ. אני כותבת את זה כדי שהורים שנמצאים עכשיו בשלבים מבולבלים, בימי הבכי וחוסר העונים, שידעו, שידעו שיש קרני תקווה באופק, ושלא יאבדו את האופק נקודה שגם כשהם עייפים מלעבוד, מלשנות, מלחפש את התשובות – זה משתלם, כי אכן לפעמים ראשיתו מיצער, אבל אחריתו ישגה מאוד.
טאטי ומאמי – אסאך נאחעס!!!
נון בית 2: לבת שלי היקרה שלא ביקשתי רשות לפרסם את המכתב שלך, אני אבקש ממך סליחה בפעם הבאה שניפגש. טוב?











תגובה אחת
וואו חיזקת אותי מאד תבורכי