במשך השנים הצלחתי לזהות משהו מעניין;
וויכוח שהידרדר התחיל *מרצון* למשהו מסוים,
אבל
במקום להביע את הרצון באופן טבעי,
התפתח שיח שלם שכל כולו עסק
בהסבר למה זה מגיע לי
כולנו רוצים לפעמים דברים מאחרים, וזה טבעי ולגיטימי.
עם השנים הבחנתי שלפעמים הבעיה היא בכלל לא ברצון שלי,
לא בעיתוי שלו ואפילו לא באדם שממנו ביקשתי,
אלא במשהו אחר, פשוט הרבה יותר מגיע לי
שהאדם שמולי ימלא את הרצון הזה.
השימוש בשפה הזו הוא די טבעי לצערי,
ואפשר להיסחף אליו בקלות אם לא נמצאים במודעות לגביו.
לשפה הזו קראתי ‘שפת החשבונות’.
כיום אני מבינה שהיא מגיעה לא פעם ממקום של ערך עצמי נמוך,
מהצורך לקבל אישור לרצונות שלי מהצד השני,
ומחוסר באמונה הפשוטה שמותר לי לרצות ושאני ראויה לטוב גם בלי סיבה מיוחדת.
אפשר לראות זאת בקלות במערכת זוגית,
אך זה לגמרי קיים, ומרתק לזהות זאת בכל מערכת יחסים עם הסובבים אותנו;
לדוג’ במערכת זוגית ניתן למצוא בקלות שיח פשוט בין בני זוג שמידרדר ל ‘מי עושה יותר בבית הזה’,
כשבעצם מטרת השיח בדרך כלל היא רצון כלשהו, (לרוב מוסווה) של אחד מבני הזוג.
אם נעצור רגע את הלופ נוכל לזהות משהו מעניין:
אין בכלל צורך ובטח לא תועלת להיכנס לתוך שפת החשבונות הזו.
היא גם לא תיגמר:)
ממנה יוצאים רק מותשים, מרוקנים ובעיקר ללא מימוש הרצון האמיתי.
אז מה כן?
להתגבר לרגע על ההרגל. גם אם ההרגל הטבעי עומד עם פנקס של חשבונות,
לעצור את הלופ ולחשוב עם עצמי קודם כל:
*מה בעצם הרצון שלי כרגע ממנו/ מהם/…?*
אחרי שברור לי הרצון,
אני מביעה אותו עם רגש.
לא כי אני צריכה להוכיח שמגיע לי. לא כי ככה מצוין בפנקס החשבונות,
אלא כי אני רוצה ואני מאד אשמח אם תוכל. (וזה בסדר גם אם לא.)
בסוף יום חמישי שעבר, אחרי הפעלת כוחות מרובים בכל החזיתות, עם התארגנות לשבת המלכה,
מצאתי את עצמי מתקשרת לבעלי ואומרת לו שאני ממש אשמח אם יוכל לחזור הביתה מהיום שלו,
עם ביו יוגורט שאני אוהבת.
לא פתחתי פנקס. לא כי עשיתי המון ולא כי עבדתי קשה ולא כי השבת היא של שתינו וכו’..
בסוף ובצדק, כולנו עובדים קשה וכל אחד יכול להוציא פנקס של חשבונות.
אין בזה עניין וזה לא לתועלת.
תכלס,
היה לי טעים ונעים ונתתי פידבק של הערכה כנה,
ושמחתי כל כך על השימוש היעיל בשפה הנכונה.
השיח הזה פוגש כל כך הרבה אנשים בכל כך הרבה מערכות יחסים,
ואפשר. אפשר להתנהל בצורה יעילה וחכמה יותר.
עניין של כמה רגעים להתבונן מה ולמה השיח לא הולך בכיוון הנכון,
ואפשר לקבל את התוצאה הרצויה.
כי כשעוברים משפת החשבונות לשפת הלב,
הרצונות מקבלים מקום.
זה קודם כול מתחיל באמונה שלך בעצמך,שאת ראויה גם בלי להוכיח למה.
ומשם את משתפת בצורה פשוטה וכנה
ובדרך כלל הכי יעילה!
רוצה שהוא/הם יעזרו לך במשהו? תגידי שאת תשמחי לעזרה.
רוצה שתיסעו דווקא למקום מסוים? תגידי כמה זה ישמח אותך.
רוצה שיתחשבו בך? ספרי מה את מרגישה ומה היית רוצה.
וזהו.
בלי להוסיף את כל הסיבות שבגללן השני חייב להסכים איתך.
לא כל רצון צריך להפוך לדיון על צדק,
ולא כל בקשה צריכה להגיע עם כתב הגנה.
ובינתיים, תנסי השבוע:
לתפוס את עצמך רגע לפני שאת פותחת את פנקס החשבונות,
ולהחליף את ה"אבל אני…" ב"הייתי שמחה ש…"
לפעמים שינוי של כמה מילים יכול לשנות שיחה שלמה.
ובעיקר לקרב אותך למה שאת באמת רוצה❤️
שבוע מבורך!
ציפי קאהן | מאמנת מנטלית מוסמכת ❤️










