לפעמים, אני נמצאת בפער עמוק, ביני, לבין מי שאני רוצה להיות.
אני כל כך רוצה להיות "שם": בהספקים ביכולות בהישגים, אבל אני כל כך "כאן" במה שעוד לא קרה.
וככל שאני צוללת לעומקו של הפער ועסוקה בכל מה שחסר לי כרגע, אני נבלעת בו כמו בתוך חור שחור, ומרגישה יותר קטנה, יותר צמוקה וממוסמסת.
החידלון מחליף את תחושת הביטחון והספק הופך להיות אורח קבע: מה לעשות? איך? מתי ולמה? בבקשה תגידו לי כי אני לא יודעת לבד.
ככל שהפער ממשיך לגדול, מגיעה תחושת החרדה. ועם כל שאלה נוספת, שאין לי עליה כרגע תשובה, החרדה מתפתחת וגדלה.
בשלב מסוים אני מבינה שיש לי שתי אפשרויות:
האחת – להוריד את הרף, של הציפיות הלא ממומשות, ולהתאים אותן למציאות וכך לא יהיה כזה פער.
השניה – להשלים לחלוטין עם המצב הזה שאני כרגע דיי רחוקה מה"יעד" אבל להרגיש עם זה ממש בסדר, בעצם לא רק בסדר, אלא ממש נפלא כאילו אני כבר שם. ואז, גם כאן אין כבר פער.
כי פער נוצר בכל פעם שאני נעוצה על מה שחסר ואין, במקום על מה שכבר יש. וזוהי חוויה של סבל.
כשאני רוצה להיות משהו אחר ממה שאני עכשיו זוהי התנגדות למציאות וזה יוצר סבל דאגה חרדה עומס וקושי שלא ניתן לשאת…
ואולם כשאני מרוצה ממה שקורה בדיוק עכשיו, אני מתחילה להיות הרבה יותר רגועה ומפוקסת. ואז, מאליה, גם היצירתיות שלי חוזרת לנבוע, וכך אני הופכת להיות אותה האישה שתמיד חלמתי.











