הימים האיומים שאחרי "הימים הנוראים"

שיתוף ב email
שיתוף ב print

אז אחרי הימים הנוראים. שמפילים חיתתם עלינו, שמקרבים אותנו ליוצירנו, צורנו, וכור מחצבתנו. אחרי הקבלות הטובות, ההתנועעויות הזהירות בתפילה, בניסיון לנטרל את מבטי הסביבה, תם ונשלם ונחתם, ונקווה שלטובה.

ואז בא החג, השמח!
ואתו הכוונות הטובות, והדף החלק, והרצון האמיתי להישאר ככה מטוהרים כל השנה.
ובא הפלא היועץ ונתן זריקת מרץ בדבר השמחה, וכבר חשבתי איזו הצלחה הולכת להיות הסוכה, והשמחה. האמתית, שנעבוד עליה. ואפילו דיוורתי את דבריו אל חברותי הרווקות, החוששות לקראת החגים המדגישים את הבדידות. וכולנו שמחנו והחלטנו כנראה, שהפעם זה יהיה אחרת.

ואז פתאום, בעיצומו של החג או השבת, היתה נפילת הסוכר. כאילו מישהו ניפץ באחת את המסכה היפה, של אחרי או לפני הפילינג, ואמר: טוב, זה לא החזיק.
פתאום התכדר הכעס בבטן, וההווי המשפחתי הפך את עורו וגילה חברבורותיו.
פתאום עקצצו הדברים הכי פשוטים, העינים נמלאו דמעות, וסוכת השלום שענפיה ענפי דקל והאוויר לא מפסיק לחדור בעדה – הפך מחנק.
והליכה ליל-שבתית מזורזת בכביש הומה יש בה כדי לשטוף את הלב, המח והעינים. לחפש את מקור התסכול, לרדד את תחושת השעמום והריק, ולפשט את הרחמים העצמיים על כל כולי, ותסכוליי והכלל והפרט, ועבר והווה ועתיד, ולמה, אני ומה חיי וגלגולי, ומה תיקוני, וייעודי, ויהדותי, ולסיים בנימה של דזבין אבא בתרי זוזי, ודי דיינו, ואיכשהוא לקשר הכל להיותי רווקה בודדה, תקועה (לא בעגה השידוכית של המילה) , אלא בחיי, בהתקדמותי, במזלי, במחשבתי, בילדותיותי, בגולמיותי…
ואז באה ההתלבטות: הרי בשבת אסור לבכות, ובסוכות בכלל, זה הזמן היחיד שבו ממש מצווים לשמוח!

ואז הבכי מתגבר עוד יותר: רשעית כפולה, ביו"כ כמעט חיפשת בָּצָל בבי"כ כדי לרגש את יבשושיותך ולהחיות את תפילתך, ודוקא בזמן שמחתנו,זולגות עיניך דמעות?
זה חייב להיות הפוך? הכל?
ואבל, ואולי, ובעצם, יש בשחרור הזה כדי שמחה, מעט פורקן? הבנה עצמית לפחות? שחרור מועקה והטענה מחדש? זה נקרא 'הנאה'?
וכמו כל יהודי, קטן קומה ונפש, משכלים הקצין, אין אלא לתלות היהב בבורא, ואז באה האמירה המשלימה. 'יאללה, אם זה ממך, שיהיה לבריאות'.
ואז הסיבוב נגמר, חזרה בואכה לשכונה, קנקן התרוקן מתעוקה, ומי מלח. קנקן התמלא בהכלה ורחמים, אולי גם בטיפה תפילה.
ולפחות התחושה קצת רוגעת, מעין: "כשמגיעים לתחתית, לפחות מרגישים אותה ויודעים שמפה אפשר רק לעלות".
נכנסת לרחוב, פוגשת באחות של חברה שנישאה וכבר חובקת עולל רך , ועוד אחת…עכשיו גם היא מאורסת, הקטנה, שתמיד נשרכה אחרינו עוד מימי ה'קבלת שבת', הפעם היא מהווה קצת אופציה לסמול-טוק, יען הנשואות שובתות את השבת בבית החמות.
"בואי נעשה 'סיבוב"', היא אומרת ואני מצטרפת, עכשיו רק עשר, אי אפשר לישון כ"כ מוקדם.
קצת מבוכה, לא יודעת אם השפלה, אבל עצם חברותי לה, מסמלת בשבילי את הזמן שהתקדם והשאיר אותי מאחור, את היצע 'ברירת המחדל' שלי.
היא עולה לבנין של חברתה, אני מחכה למטה, מקופלת בשעמום על המדרגות.
החברה יורדת. ומברכת בשבת שלום, ואני קורצת לה שאולי נצטרך ל'הדק' את הקשרים, יען גם ידידתה עוד חודש – חודשיים תהפוך מהזן הנגיש רק בשעות קבלת השבת והערבית, וזמינה לשיחה טלפונית בשעות ה'סדרים' של הכולל של האיש.
הנה אנו מטיילות, רווקה מאולפת עם צמד דרדקיות – מאורסת ומרווקת טריה, עכשיו צועדים מולנו צמד זקנים, שפעם היתה לה בת בגילי, ובכיתתי, היום היא אם-פי-שלוש. אני מסיטה מבט לאזוב שבין חרכי המדרכה, וגם כשהם עוברים, את גבי מבתר מבטם, החומל, התוהה, נו, מה איתה.
ואז באה 'אורה', ואיתה האורה והשמחה, והששון והיקר. אורה היא דבר יקר, שה' מפגיש אותי אתה בדיוק בזמנים הנכונים, היא אישה שסובלת… ורבת מעלה. אני רואה אותה בבי"כ בקריאת מגילה של פורים, ואז היא מסננת לי 'כמה מילים יפות שקראתי אצל הרב פינקוס' בדבר החג ולמה חשוב כך וכך, ואיזה ניסים , ומה התפקיד שלך בזמן הזה. או פתאום באוטובוס, ערב ר"ה, כשאני בדיוק מרגישה כלי ריקן שלא ממש למד ומוכן ליום הדין, ואז היא משרבבת כמה מילים אמיתיות מהלב, ועוד פעם היא והדלק שלה, והסדר בראש והכנת האקספרס המצילה לחג התורן. אז היום שוב זימן ה' אותה לפתחי, או אותי לפתחה, והנה היא צועדת עם הילדים ברחוב, ומזהה אותי מרחוק בנפנופים. אנרגטית כתמיד, מלאה אמוציות, נרגשת וחייבת, חייבת לחלוק ולשתף:
"מה זה?" היא צועקת "תגידו מה זה העצבים האלה של 'סוכות'? מאיפה זה בא פתאום?"
הבת מושכת לה בשמלה מאחור, והיא מסיטה את ידה בברוטאליות.
"חודש אני כבר לא נוגעת אפילו באינטרנט הכשר, וסבלנית לילדים. וקוראת הרב פינקוס כבר מר"ח אלול ומשתתפת בסדנאות של הרבנית נוישטט, והכל, כל כך התפללתי טוב בראש השנה ועד קידוש לבנה של 'כיפור' הייתי מלאך. פתאום עכשיו בווום. אין לי כח לקום בבוקר, צורחת על הילדים, אפילו רק אם מישהו עשה 'אפצ'י'. איזה שמחה איזה נעליים, מה עובר עלינו?" אורה מדברת על עצמה, אבל אי אפשר שלא להנהן בהשתתפות…
"את יודעת למה" משיבה אורה לעצמה, ודופקת על כך היד, ומטמיעה בכח את המילים פנימה "כי זה היצר הרע, אנחנו, שרע לנו, מה הכי קל לנו? לבכות? עזבי, לא משנה שלפעמים בראש השנה בוכים על ככה שאין כסף, ושאנחנו מקנאים, ובסך הכללי על דברים קטנוניים. אבל לבכות הכי כיף לבכות, יש לי מספיק צער בחיים. לשמוח!? כשמכריחים אותנו לשמוח, היצה"ר אומר לנו מה יש לכם לשמוח בכלל? זה בגלל שזה מצוה פתאום קפצו עלינו כל ה'מרגיזויות' האלה".
"אבל איך אפשר לשמוח, כשמרגישים רע?" שואלת אחת מאתנו, ולא משנה מי.(אולי אני..)
"את יודעת מה, זה בדיוק ההמלכת ה' שעליה אמרנו בראש השנה. אם את יודעת שה' אבא שלך, ורוצה לעשות לך הכי טוב שאפשר. כנראה שמה שעכשיו את מרגישה, את כל העצבים וזה, והמפה שנכתמה, והילד שמעצבן, ואצלכם השידוכים והתסכולים, זה ממש מושגח, זה מה שטוב לך הכי ברגע הזה!".
"וזה משמח?"
"זה משמח להשלים עם המצב, שזה רצונו של ה' יתברך, זה המסר שלו מה שקורה לך עכשיו, ולהגיד לעצמך: אני לא נלחמת במציאות, זה הוא אוהב אותי וזה טוב לי, ואני צריכה לכוון אליו ולא אל השליח שלו, ואני זורמת אתו, ואני שמחה כי יש לי ביטחון שהוא מסדר לי מה-זה תענוג. ומה-זה טוב".
אורה אמרה עוד דברים, וחבל שלאחר – מעשה אני לא זוכרת. יש בה משהו שכל פעם אחר כך אומר לך: כל כך פשוט, נו, הרי אנחנו מאמינים בבורא- עולם, אז מה זה ההתנכרות? למה לא לדבר אתו ישירות? מה זה כל הסיפור הזה? נו, טוב לנו עכשיו, אנחנו מחוברים. ואיזה השגחה פרטית זה כל רגע.
אורה נעלמת כמו שמופיעה, בפתע, היא אפילו לא מנכסת לעצמה מילים. סתם, "אני מדברת אל עצמי". ובמשיכה הבאה של הילדה בשמלה שלה, היא כנראה הרגיעה את עצמה. היא קורצת אלינו ואומרת: "זהו! חייבים להיות שמחים, אפילו לנסות בכח" והיא מחייכת חיוך תיאטרלי והדוק יפה, וכמעט נתפסים לה שרירי הלחיים. ואח"כ גם הקול שלה מתרכך כלפי הבת המייבבת והיא מנגנת: "מה מותק? מלאכית של אמא, בואי, את צודקת, נלך", הלכה….
בסוף של כל הדיבורים האלה משהו מתישב לי על הלב, אולי זה עצם החוויה שכולם עוברים מה שעוברים בסופו של דבר, ולכולם חוויות טובות יותר ופחות, ורגעים מצוברחים, ונסיונות, הכי פשוטים. ויש הזדהות שמחזקת אחת ת'שניה. והסירה, אותה סירה.
ואורה, היא האירה איזו נקודה יפה. והלכה לשמוח בסוכה שבנה לה השכן, עם חצי מהילדים, אלו שלא אצל 'אבא שלהם', והפיחה איזה התחברות שם, בבדידות שלה ושל העולם.
וכבר היה קרוב לחצות, ופתאום ברקים מצטווחים בפלאשים מלמעלה, ורעמים מתגלגלים קורעים את השמים. ואני נסה אל סוכת השלום והשלווה. חוזרת מסיבוב קצר אבל ארוך.
ומעריצה את אורה הצדיקה , ומדברת אל ה'ריבונו' שיפרגן לה טוב ושמחה, ומתפללת גם עלי, ומצדיקה את הדין.
והברקים מבהיקים והרעמים מרעידים, מיישרים עקומומיות שבלב.
ואיך מסיימים הסיפורי צדיקים?
וזה עשה רעש גדול בשמים.
שלכן,
בתיה סבר

חדש באתר

השארת תגובה

לתשומת לבכן התגובות מוצגות לאחר אישור המערכת


2 תגובות

  1. Shahar הגב

    מדהים !!!!
    מרגש מאוד ואמיתי ונוגע ללב
    ממש חיזקת !!!
    תכתבי עוד …

  2. חיה הגב

    המילים והמסר נוגעים ללב, התחברתי.
    הכתיבה מדהימה, מבטאת תחושות בחדות.
    איפה מוצאים כזו אורה? אפשר להלוות אותה לרגע?…

x איזור הפורומים והקבוצות
של קול כבודה
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן