מחבר: א' פרי

"משהו לא נשמע לי טוב", אמר מיכה, סגן ראש השב"כ, כשההקלטה הסתיימה. "מה לא נשמע לך?" שאל אבנר חסון, סוקר את פרצופו של מיכה כרוצה להבין מה עובר במוחו של האדם הגאון שמולו. "לא נשמע לי אמיתי", כחכח מיכה בגרונו, "אני חושב שזה מזויף".

קולו של חמיו היה שקט ואיטי מאוד, "אני מאמין שאתה לא דרקונילאני. מאמין בכך בכל ליבי, אבל לך תשכנע את מאמיני הוגו כריס פוטוס שאתה נאמן אחרי ההוכחה המטופשת הזו... למה לא זרקת את הדרקון לפח?"

"אני לא שופטת אנשים, מתוך הבנה שכולנו לא תמיד בסדר כי בלתי אפשרי להיות בסדר בכל תחום תמיד, אלא שופטת התנהלויות לא נכונות או חשיבה לא נכונה - כי הבעיה אינה אצל בני אדם שהם אנושיים ולפעמים מבולבלים, אלא הבעיה היא בהתנהלויות לא נכונות!..."

"דינה נאור לא מעניינת אותי ולא יותר חשובה ממני", אמר, "הלימודים שלך אמורים להישאר מחוץ לכתלי הבית. גם ככה אין לנו בית", הוסיף משפט מריר. רבקה הגיבה גם כן מיד, "ולפני זה כן היה לנו בית בכלל? למה רק לך מותר לצאת מתי שמתחשק לך, ללמוד, להתקדם, לעבוד?"

"רציתי לכתוב להן שלא צריך לקנא בי, כי אם היו יודעות בדיוק מי אני, על יחסי האנוש המורכבים שלי שאין לי חברות, בגלל האופי שלי. (כיום זה לא חסר לי, יש לי מכרות וזה מספיק לי). אם היו יודעות מה אני עוברת ועד כמה אני ריקה וחסרה וכמה בעיות יש לי הן לא היו מקנאות, כנראה..."

"נתנאל הלל לא ענה מיד, מנסה להבין אם מילאן רומז לו דבר מה, מילאן המשיך, ובתוך שטף הדיבור קולו נעשה רציני יותר, 'אני רוצה שתעקוב אחרי הדלת, גרץ, עוד מספר רגעים תקבל חבילה, כדאי שתשמור את תוכנה בחשאיות מוחלטת, בבקשה. אני סומך עליך'..."

"לתת לעצמי מקום זה ללמוד לתת גם לזולת מקום. לראות שיש עוד אנשים מלבדי, שמותר לכולם לקבל מקום, שכולם שווים. לתת לעצמי מקום זה למצוא עיסוק או עבודה או תחום שיעזור לי להגשים את עצמי ולהביא לידי ביטוי את האופי והכשרונות שלי."

"זה תיק שקשור ללימודים, המרצה נתנה לי משימה". "מה יש בתוך התיק?" קולו של מוטי היה טעון. היא מבינה שיש כאן דבר מה מתחת לפני השטח, איזה בעבוע קטן של לבה, כמו בהר געש, שרק ממתין לתנאים מסוימים כדי לפרוץ החוצה.

האם הוא, כאיש ביטחון ישראלי, אמור להתעניין עד כדי כך במעשיו שלסופר קנדי? התשובה, שהוא ענה לה בינו לבין עצמו, הייתה: ”כן“. סמית הוא אדם עם השפעה בינלאומית לא מבוטלת — כך שיש עניין לחקור קצת יותר את הסיפור. הוא התקשר לסגן ראש השב“כ.

"אני רוצה ללכת לירושלים", קולה של אגנס היה מתחנן, "אתה יודע מה זה בשבילי לבקר שם? ניסע ביחד עם אימי". הילו לא השיב לה. אגנס הבחינה עד כמה הוא מוטרד אך זה לא הפריע לה. לאחרונה הילו משדר דאגה מיותרת והיא מתקשה להבין את הלך רוחו.