קטגוריה: סיפור בהמשכים – קצת מתחת לקו | מיכל בורשטיין

"אימא שלי הלכה". צריך לחוקק חוק שאוסר על בני משפחה מדרגה שנייה לבוא לבקר יולדות בבית החולים. "אני מתנצל. היא מתרגשת מאוד. תביני. אני הבכור שלה. היא סבתא בפעם הראשונה. היא הייתה חייבת לבוא לראות את הנכדה שלה"...

"הדירה במצב מצוין. אנחנו לקראת סגירה", דיווח שלמה. "מה נקרא מצוין? איך היא נראית?" הרגשתי מחוץ לעניינים. קונים לי דירה בלי שאראה אותה? "מה זה משנה, ממילא אנחנו לא מתכוננים לגור בה בעזרת השם", פסק שלמה. "ואיפה נגור?" התעניינתי.

החיוך לא סר מפניו. "אני רציני. בשביל מה לנו להישאר כל חיינו בשכירות? הרי גם ההורים הסכימו שייתנו סכום התחלתי לדירה". ההורים. "אולי תציע למשכיר להתקשר ישירות להורים שלנו כדי לעשות להם עוגמת נפש משלהם?"

"החברה עצמה לא, אבל הסניף החדש נפתח רק לחרדיות. מה נראה לך, שהייתי הולכת לחברה שלא מבינה את הצרכים שלי?" היא שאלה. "והפשטידה לרגל הבשורה החדשה?" נטלתי פרוסה נוספת.

"ואת בדיאטה?" שאלתי. "תמידית, אבל בדרך כלל לא ממש מחזיקה אתה", היא השפילה עיניה. "אוי, מה אני מתלוננת לך עכשיו. את צריכה לאכול כדי להיות חזקה".  "את רוצה לשתות?" פניתי לשיש והוצאתי קפה.

"אז למה בחרת ללכת על סייעת?" היא שאלה. רציתי לענות לה: כי הייתי צריכה לחם וחלב ואולי גם גלידה. אבל עניתי: "אני אוהבת ילדים קטנים". וזה היה נכון.

"אני קוראת, מבשלת, מדברת בטלפון, מסדרת, חסר מה לעשות?" שאלתי אותה. לא סיפרתי לה על השעות המשמימות שאני עוברת. על הספרים שכבר לא מעניינים אחרי שנקראו שלוש פעמים כל אחד, על כך שאני מתביישת לדבר בטלפון עם חברות גם אחרי צהריים כדי שלא תשאלנה אותי במה אני עובדת | קצת מתחת לקו - סיפור חדש בהמשכים | הסופרת מיכל בורשטיין