השיחה הייתה לא קלה.
"תבין שלא נעים לי לבקש מההורים שלי כשאני יודעת שגם להם קשה", הפצרתי.
אבל שלמה לא השתכנע. "תביני שאין ברירה. אנחנו חייבים כבר לקנות דירה. היינו אמורים לעשות את זה הרבה לפני כן. הזמן נמשך סתם, וזה מה שגרוע פה. הנה עכשיו השם זימן לנו את הדחיפה בדמות המשכיר".
הספה הנחמדה נראתה לי שחורה מדיי. "אתה מודע להשלכות של משכנתא במחיר מלא, נכון? יודע שגם אנחנו נצטרך לקחת על עצמנו, נכון?" וידאתי.
"אני יודע, אבל מעדיף להוסיף סכום נוסף שהוצאנו ממילא על השכירות ולשלם אותו על דירה משלי".
מעדיף. "ואני מעדיפה לקנות ארמון על נחל פרת".
הפעם המזג הסוער הגיע אליו.
"אני מדבר פה בענייניות ואת מתבדחת לי. מחר אני מתכונן לערוך שיחה לאבא שלך. יש לך זמן להגיד לי איך לנהל אותה".
הגאות עלתה על גדותיה. "אתה יכול לדבר עם אבא שלי בלימוד אם אתה רוצה. לגבי שיחה כזו, אני צריכה לחשוב טוב קודם לכן".
הוא נרגע כלפי חוץ. "את רוצה לחשוב על זה?" הציע.
לא רוצה. צריכה. "אענה לך תשובה בע"ה אחרי כולל ערב".
הוא הלך לכולל ערב ונשארתי לבד עם המחשבות, עם החששות והדאגות.
איפה האמונה שלי?
הטלפון צלצל. אימא דורשת בשלומי. לא התאפקתי. סיפרתי על המשכיר שדוחק בנו ורוצה להעלות לנו את המחיר. רציתי לספר מה שלמה חושב, אבל לא העזתי.
אימא אמרה בהתנצלות: "היינו צריכים כבר להתחיל בתהליכי קניית הדירה שלכם".
רציתי להרגיע אותה שזה בסדר ולא נורא. אבל שתקתי.
אימא הבינה. "שלמה כבר רוצה לקנות דירה?"
"הוא רוצה", עניתי קצרות.
לא יכולתי לשאת את חוסר הנעימות. אם היה להם לתת, היו עושים זאת ממזמן. מהיכן ישיגו הון ראשוני כדי לרכוש דירה?
חוסר הנעימות גרם לי להסיט את נושא השיחה. סיפרתי לאימא על שכנה שלי שהציעה לי לפתוח משפחתון בבית. "הורדתי מיד את ההצעה הזו. לא מתאים לי כרגע", הסברתי.
השיחה המשיכה למחוזות נוספים, אך תחילתה הדהדה ברקע והפכה אותה ליבשה. כשנפתחה הדלת ושלמה אמר שלום, אמרה אימא: "אני שומעת ששלמה הגיע. אדבר עם אבא מה אפשר לעשות עם הדירה".
סיימתי את השיחה כשדמעות חונקות את גרוני. לא רציתי ששלמה ירגיש בהן. כאילו הייתה אפשרות כזו.
"דיברת עם אימא שלך?" הוא שאל.
מעין גוש חסם את היכולת שלי לדבר.
"הלוואי שהיה לנו כסף כדי לקחת את הדירה על עצמנו", עניתי.
הוא פכר את ידיו. "את יודעת שזה לא המצב עכשיו ולא הגיוני אפילו לחשוב על זה".
כאילו שלא ידעתי.
הטלפון קטע את השיחה הכבדה.
שלמה מיהר לענות.
אבא היה על הקו. שמעתי את קולו מעבר לפומית. הוא פתח במילות נימוס, דיבר עם שלמה קצת בלימוד ואחר אמר: "מחר אדבר עם מתווכים על דירות".
"מתווכים מהאזור?" שאל שלמה.
"מתווכים מאזור חיפה", ענה אבא. "נרכוש לכם דירה בחיפה, ותוכלו להחליט אם לעבור לגור שם או לשכור ולהשכיר".
שלמה, מעשי כתמיד, חושב הלאה: "יש קהילה חרדית בחיפה? כולל?"
קולו של אבא נשמע מרוחק. "יש כוללים וקהילה מצוינת. בע"ה מחר נהיה חכמים יותר".
השיחה הסתיימה.
שלמה הלך למטבח ללא אומר.
"מה אתה אומר"? שאלתי.
"מה אני אומר? שחיפה אצלי זו לא אופציה. רחוקה לי מדיי".
התאפקתי לא להתפרץ. "אז מה אתה רוצה? שייקנו לך וילה בירושלים או בסביון?"
הציניות לא בלבלה אותו.
"אני לא מבקש יותר כסף, אלא רק את זכות ההחלטה איפה להשקיע אותו. ההורים שלך ייתנו את אותו סכום שעליו יתחייבו. את חיפוש הדירות נעשה אנחנו".
נשמע טוב יותר. כל הזמן חשבתי איך אני מעבירה לאבא את המסרים בלי להרגיש כפוית טובה על כל הטוב שהעניקו לי. על כך שהתחייבו על סכום גדול מבחינתם רק כדי שיהיה לי טוב ואקבל בעל תלמיד חכם ובעל מידות. שמבקש מהם עכשיו לעמוד בהבטחה שלהם.
"אולי אוכל לומר לו שאנחנו לא רוצים להטריד אותו עם חיפוש הדירות, וככה אנחנו נערוך את הבירורים", אמרתי ספק לעצמי ספק לשלמה.
חיוך ראשון הפציע על פניו. "בדיוק".
החלטנו לדחות את כל הדיונים והבדיקות למחר.
***
בצהריים שלמה חזר שופע מידע.
"צריך להיזהר לא להשקיע בקבוצות רכישה, יש כבר כאלו שנפלו, דירות על הנייר עולות זול יותר, אבל צריך לחשב את דמי השכירות שמשלמים עד שהן מוכנות. אבי חבר שלי השקיע בדירה בחיפה, המתווך נראה לו משלנו, והתברר שעבדו עליו. מכרו לו דירה בסכום גבוה יותר מהשווי שלה".
עצרתי אותו.
"זה מוציא אותך מהלימוד. אבל מה עם מי שנתן לך את המידע?"
הוא שתק לרגע.
"אל תדאגי. לא הוצאתי אף אחד מתוך הלימוד. אבל את צודקת לגביי. היה לי קשה ללמוד כשאני יודע שעוד מעט אני אמור לשלם למשכיר 500 שקלים נוספים לחודש".
הגוש בגרון עלה שוב.
מה עושים?
אנחנו קטנים מדי בשביל להחליט החלטות גורליות. למה שלמה לא נותן לאבא את הסמכות לעזור לנו?
"את יודעת מה? נחכה לאבא שלך ונשאל את דעתו. עכשיו כששמעתי יותר מידע אני מרגיש שאני יכול לשמוע עוד".
נס.
אבא לא אכזב. שמחתי שהוא התקשר לפלאפון של שלמה ולא אליי.
לא רוצה לעמוד בתווך.
שלמה מסר לו את המידע שהוא קיבל. אבא הקשיב לכל מילה וגילה התעניינות.
"אם תהיה מציאה באזור אחר מועדף יותר, למה לא? אם אתה שומע על הצעה טובה, זה יכול להיות מצוין. בינתיים דיברתי עם מתווך אמין מחיפה. המליצו לי עליו. הוא הסביר לי על הדירות שם. במקביל סיפר שהוא מתעסק גם עם רכישת דירות להשקעה בקריית אתא. אם אתם ממילא לא מתכוונים לעבור בינתיים, זו יכולה להיות אופציה".
שלמה ואבא סיכמו שיבדקו את הדברים לעומק יותר.
ניסיתי לחשוב מה אני רוצה. לא ידעתי.
ברור שאני מעדיפה לגור בדירה משלי. השאלה מה זה יגבה ממני. לגור רחוק מההורים והסביבה שאני מכירה, או להרגיש חנוקה בכסף כל חודש בחודשו?
שלמה היה באמצע לארגן את המטבח. פניתי אליו: "אם אין לך 500 שקל כל חודש כתוספת למשכיר, איך תוכל לעמוד ב-1000 שקל על דירה יקרה?"
הוא שמט את הסקוץ' על השולחן הנקי למחצה והזדקף: "תביני שדירה זו השקעה. אני משלם אלף שקל שחוזרים אליי בגדול בסוף. כאן זה לזרוק כסף לפח. לא חבל?"
חבל, אבל. "ומאיפה תביא את הכסף אם אמרת שאין לך?"
"נצטרך לחשוב על זה. אולי לפרוס את תשלומי המשכנתא ליותר שנים". נראה שהוא הפך לבקי בענייני רכישת דירות.
"יש לי מחר פגישה בבנק עם יועץ משכנתאות", הוא הפתיע.
"וזה סוד שלא מגלים לאישה?" ביררתי.
"זהו מידע שמספרים לאישה כשמספיקים לספר לה. התקשרתי בבוקר לבנק וביקשתי פגישה. משהו ראשוני. עוד לא ייתנו לי משכנתא ככה על הדרך. אל תדאגי".
נרגעתי.
"אתה בטוח שדירה זו השקעה? ומה יקרה אם נקנה והערך שלה ירד?"
הוא נשף בבוז. "אין כמעט כזה דבר. מחירי הדירות בישראל רק עולים משנה לשנה. גם אם קיימת עצירה קלה לפעמים, עדיין. הערך לא יורד בהרבה. במיוחד לא בערים הגדולות".
בעולם אחר הייתי מציעה לו להפוך ליועץ נדל"ן.
"אם כך, באמת עדיף לתת 500 שקל כל חודש על דירה שלנו מאשר על דירה של אחרים".
מוסכם.
אז למה אחרי שבוע כלום לא התרחש?
מאז ששלמה ראה שלאבא יש מושג או שניים והוא מטפל בנושא, הוא חזר ללמוד כרגיל. אני שכחתי מהנושא, ורק המשכיר זכר.
באותו יום שלמה קיבל את שיחת הטלפון. משכיר נבון יש לנו.
הוא התעניין אם אנחנו נשארים בדירה. שלמה אמר שאנחנו בודקים אפשרויות והבטיח תשובה עד סוף השבוע.
"אבא שלך התקשר מתי שהוא?" הוא התעניין.
"הוא בקשר איתך. לא?"
הוא נראה מוטרד. "מה את אומרת? כדאי להתקשר אליו לשאול אותו?"
"תעשה מה שאתה רואה לנכון", בחרתי להיות ספרותית וערטילאית.
שלמה התקשר ודרש בשלום המשפחה. "הניתוח נקבע בעזרת השם לעוד חודש", אמר אבא.
"איזה ניתוח?"
לרגע הלב שלי הפסיק לפעום.
"אימא לא סיפרה לכם? ניתוח הקטרקט. לא משהו רציני אבל מספיק מלחיץ. לאחרונה הראייה שלי התעמעמה, וכעת הרופאים אבחנו קטרקט. מדובר בניתוח קל, אבל תמיד צריך להתפלל".
אבא ניסה להסתיר את הלחץ, אבל אני שמעתי אותו.
ביקשתי משלמה את הפלאפון. "אבא, כמה זמן אורך הניתוח?"
הדאגה שלי פרצה מתוכי.
אבא ענה: "זה ניתוח שנחשב לקל. אמור לארוך פחות מחצי שעה. ואחר כך אני אמור לראות טוב וגם להתפטר מהמשקפיים".
הנשימה החלה לחזור אליי.
סיימתי עם איחולי רפואה שלמה והנחתי את הפלאפון על השידה ממול.
"אני יודע מה זה ניתוח קטרקט", אמר עכשיו שלמה. "סבא שלי עבר אותו בזמנו. מדובר בניתוח קל אבל קופות החולים לא מסבסדות את כולו. הוא לא עולה זול. משהו בסביבות 10,000 שקל לשתי העיניים".
נאנחתי. "ומאיפה ההורים שלי ייקחו עכשיו כסף לזה?"
פתאום שמתי לב שאבא לא דיבר מילה על הדירה.
"מה נעשה? נתקשר למשכיר?"
שלמה הביט בי. "נתקשר אליו".
הוא צלצל למשכיר. ברחתי מהחדר. למה לי לשמוע את הדאגות שלי מדברות בעצמן? כשראיתי שקולות השיחה מגיעים עד אליי, נכנסתי לחדר השינה וסגרתי את הדלת.
לא רוצה לדעת. לא רוצה לדאוג. לא מסוגלת לקחת את זה על עצמי. שלמה חסין יותר וגם לוקח את הדברים בצורה משוחררת יותר. לא אישית כמוני.
אחרי כמה דקות שלמה נכנס לחדר.
"מקווה שאת מרשה לי לפתוח", הוא חייך.
הזמנתי אותו לשבת. "לא סגרתי עליך, סגרתי עליו".
"לא ראיתי שהיה פה מישהו אחר מלבדי. אבל חבל להשאיר אותך סתם לחוצה. דיברתי איתו, והוא לא הזכיר מילה על תוספת מחיר או חמש מאות שקלים. רציתי לוודא ושאלתי אותו: 'אז אנחנו מאריכים את החוזה בדיוק כמו שהיה עד עכשיו?' והוא הסכים איתי ואמר שכבר יגיע באחד הימים הקרובים רק כדי לחתום על הארכה".
הלב שלי ניתר משמחה.
הקב"ה מוביל אותנו. מה צריך בכלל לדאוג?
למחרת אבא התקשר. אני עניתי. דרשתי בשלומו והוא ענה בענייניות: "קיבלתי הצעה מעולה ממתווך לגבי דירה בחיפה. הצעה שלא תצטרכו להוסיף עליה יותר מדיי כסף חודשי, וההשכרה תוכל לכסות לכם את השכירות של הדירה כאן. בעזרת השם אני רוצה לנסוע מחר עם שלמה אחרי הכולל בבוקר כדי לבדוק אותה".
לא האמנתי.
"אני יכולה לבוא גם?" שאלתי.
"לא מומלץ. מדובר בדירה בקומה שלישית בלי מעלית. הנסיעה מרוחקת גם היא ולא יהיה זמן לטיולים או לקפוץ לים".
קומה שלישית בלי מעלית. ויתרתי על הרעיון מראש.
***
חיכיתי בחוסר סבלנות לדיווחים משלמה ומאבא.
"אמרת שאת לא מתעניינת, כי אין לך חשק לדאוג", צחק שלמה כשקולות מנוע הרכב משתלבים עם דיבורו.
"זה אמור להדאיג או להפך?" ניסיתי.
"אספר לך כבר בבית", הבטיח.
כשהאוטו חנה למטה, כבר פתחתי את הדלת. ראיתי פנים עולזות.
"הדירה במצב מצוין. אנחנו לקראת סגירה", דיווח שלמה.
"מה נקרא מצוין? איך היא נראית?"
הרגשתי מחוץ לעניינים. קונים לי דירה בלי שאראה אותה?
"מה זה משנה, ממילא אנחנו לא מתכוננים לגור בה בעזרת השם", פסק שלמה.
"ואיפה נגור?" התעניינתי.
שלמה הביט בי וראה את הדאגה. "בינתיים בשכירות. תחשבי שכל חודש נקבל סכום יפה כאשר נשכיר את הדירה שלנו. הסכום יכסה לנו את רוב המשכנתא".
התקשרתי לאבא לפלאפון. הוא עוד לא הספיק לעלות הביתה. הודיתי לו על המאמץ, על הטרחה ועל הנכונות.
"ואני מניחה שלא היה קל לך לראות את הדירה כשעוד לא עברת את הניתוח", הערכתי.
שמעתי את חיוכו של אבא. "נעמה. אני הבטחתי, ונעים לי לעמוד מאחורי ההבטחה ולקיים אותה".
באותו לילה הלכתי לישון בהרגשה טובה.
אמנם אין לנו הון רב ונכסים אדירים, אבל יש לנו הורים דואגים, והקדוש ברוך הוא שמלווה בכל צעד ושעל, בדיוק ברגע המתאים.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ לשיח נשי חרדי 'קול כבודה' לחצי כאן
תגובה אחת
סיפור מעניין
תודה
מתי עולה הפרק הבא? וכל כמה זמן מתפרסם חדש?
תביאו תמיד סיפורים כאלה בזכותם אני נכנסת לאתר…