פרק 36
בדרך כלל לא מצלצלים אליי לעבודה. הפעם חיכיתי בציפייה לצלצול משלמה.
"זו באמת השן. נראה טיפול שורש. הרופא אמר שאני צריך לעשות סדרת צילומים, כי יש הרבה עבודה אצלי".
מסך המחשב מולי התעמעם.
"חור בשן וחור בכיס".
"ממש ככה", הוא ענה בקול מעובה.
"גם הצילום עצמו עולה כסף. אני צריך לעשות אותו במכון. כנראה קופת חולים תשתתף בחלק מדמי הצילומים, אבל זה באמת הכסף הקטן". פתאום התחלנו לדבר על כסף.
"תעדכן אותי", ביקשתי.
"בסדר. בינתיים מטפלים לי בשן הכואבת. הרופא אומר שזו בטוח תצטרך שורש. אני מחכה עכשיו שההרדמה תשפיע".
"רפואה שלמה", איחלתי.
ניסיתי להתרכז בעבודה. על השולחן עמדו כמה דפים להקלדה. הראשון בהם היה המשך המבצע של בונוס למגיעות בזמן.
השם שלי היה כתוב שם כזוכה. הבוס הגיע מאחור ואמר: "בחודש הקודם ביקשת לא לזכות. אבל החודש אני לא רואה סיבה. כולן עשו מאמץ, והאיחורים באמת פחתו. אני אוהב לתת למי שמגיע. גם גב' גינצלר הגיעה בזמן, ועשיתי הגרלה בין שתיכן. השאר איחרו פה ושם".
התרגשתי על הזכייה. היא הייתה חשובה לי.
"אני מודה מאוד", אמרתי, והודיתי להשם.
הודיתי על הרגע היפה שהוא מעניק לי בהנאה מהזכייה. עד כה הלכתי לעבודה מתוך רצון לצאת, ואילו עכשיו אני צריכה גם את הכסף. אותה מחויבות, הרגשה שונה. נעימה יותר.
בשנייה הבאה הלחץ הכספי העיק עליי והעיב על ההרגשה.
אולי כדאי למשוך חלק מההשקעה. הרי לא הגיוני שנחיה על סמך העתיד. הקלדתי את הנדרש, וראשי התפנה למחשבות. לא רציתי לחשוב אותן. לא ידעתי מה נכון לי.
עד שנזכרתי שלא סיימתי עוד את דיווחי השכר, ופניתי בשמחה להתעמק בנושא.
יום למחרת שלמה הגיע עם צילומי השיניים שלו, והגיש לרופא. זה האחרון נתן לו סדרת טיפולים והצעת מחיר.
"איך הוא הגיע לעשרת אלפים שקל?" לא הבנתי.
"הוא לא כזה יקר. ארבעה טיפולי שורש מייקרים את העסקה".
הוא לקח אקמול מארון התרופות ובלע באחת.
"עדיין כואב לך?"
הוא הנהן.
"מאיפה אתה מתכוון לקחת את הכסף לסדרה המופלאה בזו?" התעניינתי.
"אולי מההלוואות".
"ואולי מאיפה?" שאלתי.
"לא יודע. אני באמת לא יודע. גם ללכת להתחיל לבקש את ההלוואות חזרה זה דבר שאורך זמן. בינתיים שילמתי את הטיפול היום בשלושה תשלומים. חילקתי מאה ואלף לשלושה, בכרטיס האשראי".
הוא גרם לי לפרוס את התוכנית שלי.
"אולי נבקש מהחבר שלך להחזיר חלק מההשקעה? למה השקענו את הכול? נראה לי מוגזם לחיות עכשיו על השקל האחרון. מה עשינו פה?"
"את צודקת, אפנה אליו. באמת הוא לא היה ביומיים האחרונים", הוא התחיל לענות, כשקול צלצול קטע אותו.
הלכתי לענות. קולה של בריינדי נשמע לחוץ.
"בקשר לעמוס ההוא שאמרתי לך? בעלי עלה על שם השלוח שלו. קוראים לו אריאל וולף. אני חושבת שהוא גר באזור שלכם".
"אריאל וולף", היא אמרה שוב. מסך שחור נפל עליי. משהו בתוך הלב נפל. הרגשתי רועדת וחלשה. שלמה הגיע.
"מה קרה?"
לא עניתי.
הוא הגביר את קולו: "תגידי מה קרה".
מעבר לקו שמעתי את בריינדי שואלת: "את איתי?"
שלמה לקח את הטלפון שכמעט נפל והניח על השולחן.
"תיזהרי, הוא כמעט נפל".
נשענתי על הקיר ואמרתי: "לא יתכן. לא יכול להיות. נפלנו. בריינדי אומרת שהמשקיע התחמן משתמש בחבר שלך, אריאל וולף, הוא איש הקשר שלו".
הערב הזה עבר כמסך שחור לבן וירוק.
שנינו היינו המומים.
"לא ייתכן", הוא מחה. "בדקנו את הכול אצל עורך דין".
שלמה צלצל לבעלה של בריינדי. הוא קיווה שמדובר בטעות שעוד תתברר.
הוא דיבר בחדר ולא ניסיתי להקשיב. הייתי הלומה מדיי וחסרת כוחות.
כשהוא סיים את השיחה ניסיתי: "אולי היא סתם אומרת?"
"היא לא. בעלה דיבר איתי. הם לא". הקול שלו רעד.
"אבל עורך הדין?" תמהתי.
"הוא היה עורך דין מטעמם. אני אפילו לא יודע אם יש לו רישיון עורך דין. שימי לב שהוא לא החתים אותנו על שום מסמכים, ורק ייעץ לנו בלי להוציא שום טופס. אין לנו כל מסמך המעיד על שמו. הם מתוחכמים מדיי מכדי שנוכל לעשות משהו. אני חכם לאחר מעשה. הבעל של חברה שלך פתאום שחזר איתי את הדברים ועכשיו אני חכם יותר. רק שזה לא עוזר לי".
לא רציתי להודות שבעצם בריינדי הציעה לי את עזרת בעלה עוד בטרם העסקה יצאה לפועל. הייתי גאוותנית מדי מכדי לשתף אותה, כאילו אני מסתדרת לבד.
באותו לילה לא עצמנו עין. ראובן, בעלה של בריינדי, ביקש שלא נעשה כל צעד בינתיים עד שהוא יחשוב ויתייעץ מה לעשות.
הרגשנו שהוא רוצה לעזור לנו, וההרגשה המרה הוטבה במקצת. אך לא לגמרי. החששות עמדו באוויר. ראובן אמר שמרבית הסיכויים שלא נוכל לשחרר את הכסף.
"אתם לא הראשונים. ואני מצטער".
הצער נשמע בקולו. למה לא התייעצנו אתו קודם לכן?
לקראת סוף הלילה, קמנו שנינו מהמיטה. לא היה טעם לנסות להירדם. הכנתי לנו תה, וישבנו עם הכוסות נושפים את חום האדים, המומים ומבוהלים.
שלמה התנער ראשון.
"נניח שהפסדנו את הכול, ההפסד לא כזה גדול. יש לנו קצת כסף בצד, ואין לנו חובות ולא משכנתא".
"זה ההספד על ההפסד", אמרתי בסרקזם. שעת לילה מאוחרת ומחסור בשינה לא מוציא אותי רחמנית.
הוא ליטף את כוס התה בידיו. מקווה להתחמם, ואולי לשאוב נוחם כלשהו?
"אני מנסה לראות עד כמה הפסדנו. ההספד יגיע אחר כך".
"מבחינת הפסד, באמת הפסדנו רק את מה שהשקענו שם", הסכמתי, וריחמתי על המשקיעים שמשכנו דירות.
"נראה לך שוולף משכן את הדירה שלו באמת?" שאלתי.
"כבר אי אפשר לדעת. אני לא יודע אם הוא קשור למרמה או רק משחק תפקיד בלי ידיעתו", אמר.
"אם אין לנו הפסד ולא רווח, זה אומר שאנחנו חוזרים למצב הקודם. למצב של לפני הזכייה", אמרתי.
הוא שטף את הכוס שלו והניח על מייבש הכלים.
"זה אומר שאנחנו אברכים רגילים, כאלו שצריכים להשקיע בשביל להרוויח. כאלו שאומרים לכולם שאין כסף קל".
"כאלו שמחזירים מוצרים בסופר אם חרגו מהתקציב, ולא קונים כל שטות שבא להם", הוספתי על הקינה.
"נלך לישון?"
קמתי ממקומי.
"העשירים מהבוקר, הולכים לישון דלפונים בלילה".
בתוך ליבי פיללתי שהכול יתגלה כלא נכון.
***
בבוקר התקשרתי למשרד והודעתי על היעדרות. מלבד פעם אחת, מעולם לא עשיתי זאת קודם לכן. לא שלא נעדרתי בלי להודיע, אלא לא נעדרתי כמעט.
תמיד דאגתי להגיע בזמן ולהיות נוכחת. ידעתי כמה עבודתי כמזכירה נחוצה בכל יום, ולקחתי אחריות. בלעדיי דברים לא היו זזים. אך היום לא יכולתי להתחשב במתרחש סביבי. ידעתי שאם אגיע לעבודה, תתחוללנה טעויות ויארך לי זמן לתקן אותן.
שלמה חזר מהתפילה ולקח את הילדים למוסדות הלימוד. בינתיים הכנתי ארוחת בוקר וחיכיתי לחזרתו.
"מתי נראה לך יהיה אפשר להתקשר לבעל של חברה שלך?" הוא שאל.
"אני לא יודעת. הוא איש עסקים ביום ואברך בלילה. כך סיפרה לי אשתו. אני מניחה שכאיש עסקים הוא אמור לקום מוקדם".
מרחתי על הלחם גבינה והגשתי לו.
"חשבתי אולי להתקשר לוולף ולבקש ממנו למשוך עשרים אלף. לומר לו שיש לי הוצאות חריגות כמו טיפולי שיניים, ולראות איך הוא מגיב".
חשבתי על הרעיון. נשמע טוב, היססתי.
"לא יודעת אם כדאי להתקדם לפני שאתה מתייעץ".
"אנסה שיחה אחת. הוא לא יחשוד".
הוא חייג והתאכזב לגלות את הקו תפוס.
"אולי הוא מדבר על ליבו של משקיע נוסף", אמר שלמה.
"אולי הוא מדבר עם אחד נוסף שמנסה למשוך את הכסף שלו לפני הנפילה", אמרתי.
הוא ניסה שוב, אך התא הקולי קידם את פניו בקול מונוטוני.
כמעט התייאש, כשהטלפון צלצל.
"בטח הוא חוזר".
שנייה לאחר מכן: "זה רובן".
"הרב רובן", הוא פתח.
לאחר מכן הקשיב מספר רגעים כשפניו מכורכמות מרגע לרגע.
אשר יגורנו בא לנו. חששנו מההשקעה של בריינדי ומשכנו אותה כדי ליפול בהשקעה מתחת לבית שלנו. בארץ ישראל.
"ואין שום צעד שאפשר לנקוט?" שאל שלמה.
הוא הקשיב שוב וסיפר על ניסיונות של שיחות הטלפון מהבוקר.
"בסדר גמור. תודה על הכול. ישר כוח", סיים.
הוא לא מתח אותי.
"נפלנו. זה ברור. הוא אמר שהוא ניסה להתייעץ ולא קיבל שום פתרון. הבנאדם הזה מוכר, והוא כנראה החתים אותנו על טפסים שמבטחים אותו. זה אומר שגם אם תהיה תביעה מצדנו, לא בטוח שנצא צודקים. הוא אמר שאם אני רוצה לנסות להציל חלק מהכסף, הרעיון שלי לבקש קצת יכול להיות טוב. כי יש סיכוי שחשוב להם לשמור כרגע על שם טוב בשכונה אצלנו, כדי לא למנוע השקעות נוספות. אנחנו יכולים לנסות לתבוע ולבקש לעקוב אחר הכסף, אבל לא בטוח שוולף עצמו מודע להונאה הזו".
הכול היה לא הגיוני לי. וכל כך הגיוני. איך יכולנו לחשוב שאברך כמו וולף יכול להחזיק חברת השקעות? מאיפה לו הידע? מדוע לא ביקשנו להיפגש עם המנכ"ל ששלח אותו? מה עם הערנות שלנו? והעיקר שאמרתי לבריינדי שאנחנו מבררים היטב.
שלמה סימן לי לשתוק. וולף ענה לו. לאחר שיחה קצרה הוא אמר: "זה חשוב לי מאוד. אני מבין שזה לא פשוט אבל זה ייתן לי אמון גם הלאה. אתה מבין שהרבה באים ושואלים אותי, ואני רוצה לדעת שההמלצות שלי נכונות. שמדובר בחברת השקעות שמבינה את הצרכים של הלקוחות. אני מדבר כרגע על סכום קטן של 40,000 שקל, לא יותר. יש לנו כמה הוצאות לא צפויות. אני מודע לכך שזה יקטין את רמת הרווחים שלנו. אין ברירה".
"בסדר. תברר. איך אמרת שקוראים לו?"
"אז איך אתה פונה אליו? בלי שם? תגיד, אתה משכנת את הדירה שלך, נכון? החזרת? אני מבין. אודה לך אם תוציא לי ארבעים, אני זקוק להם דחוף".
הוא הניח את הטלפון בעצבים על השולחן.
"אי אפשר להאמין לאף אחד. וולף משך את הכסף שלו. הוא אומר שהוא נאלץ לעבור דירה ונזקק לכסף. לא יודע מה להגיד לך. ייתכן שנצטרך לומר שלום לכסף".
הסתכלתי עליו בעיניים.
"לפני כמה שנים הייתי בבית חולים. ביקרתי חברה. מולי עמדו בני משפחה שהכרתי מהשכונה. עיניהם דמעו. היה להם בן חמד. ילד שעשועים שחיכו לו הרבה. חודש קודם לכן הוא התלונן על כאבים, והבשורה על מחלתו פשטה בעיר. באותו יום כשהייתי בבית חולים הוא נפטר. ככה בחטף. הרגשתי לא נוח להיות שם בסיטואציה הזו, אבל החברה שלי הייתה באמצע ביקור רופאים ואני חיכיתי לה בחוץ. האבא יצא לעבר בני משפחתו ואמר משפט אחד.
'השם נתן, השם לקח. יהי שם השם מבורך'".
התנשמתי. לילה ללא שינה עבר עליי. ההתרגשות והאכזבה.
"ברוך השם יש לנו ילדים מתוקים ובריאים. אנחנו מרגישים טוב. הקדוש ברוך הוא נתן לנו כסף, ולקח לנו אותו. הוא נתן לנו תקופה עשירה, וטעמנו ממנה. עכשיו הוא לקח. יהיה שם השם מבורך".
דמעות עמדו בעיני שנינו.
שלמה מחה דמעות ואמר: "אם ככה את מקבלת, גם אני. לא רציתי שתכעסי עליי. כל הלילה פחדתי שתאשימי אותי. עכשיו אני מבין שקיבלנו פרס מאת השם. הייתה לנו תקופה נהדרת. הכסף עוזר אבל לא חזות הכול. השם נתן והשם לקח".
הסיטואציה הזו הצחיקה אותי פתאום.
"כמו שני ילדים קטנים אנחנו בוכים על כסף. נראה כאילו עברנו איזו חוויה טראגית. בסך הכול כסף. אני חושבת שבאמת אנחנו צריכים ללכת לישון בדחיפות".
שלמה הלך אחריי לחדר.
"ומה יהיה אם וולף יתקשר על הארבעים אלף?"
"שיחפש אחריך. אתה הוא בעל המאה ובעל הדעה. בסך הכול האינטרס שלו הוא שלא תעביר הלאה מידע שלילי עליו. הוא הרי רוצה להמשיך לפעול, לא?"
"אני לא יודע מה החלק שלו".
"לא משנה. מי שמפעיל אותו מכיר את האינטרס שלו טוב מאוד. ואם תשאל אותי? מה שחשוב זה שאנחנו בידיים של השם. אגורה אחת שמגיעה לנו לא תגיע למישהו אחר. קיבלנו, ונמשיך לקבל את מה שמגיע לנו".
את המילים האחרונות אמרתי עם חצי נמנום. ומסתבר שאני היחידה שהייתי ערה באותו רגע בבית.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
