התלבטנו מה נעשה עם המשפחה המורחבת שעלולה לשאול שאלות כשתשים לב להיעדרי.
"הם לא מנותקים", אמר שלמה. "הם יודעים שאין לנו שקל ופתאום את טסה?"
סירבתי לקבל את ההתערבות. "מי זו המשפחה המורחבת? אח שלך הנשוי? אחותי? דודה שלי? אנחנו לא אמורים לספק הסברים. יצאתי לנופש שבוע אחד, ומי שישאל לא אמור לחטט".
שלמה לא קיבל את דבריי. "לא חיטוט. אנשים שואלים ולא מבינים. מאיפה השגנו כסף לטיסה?"
התחלתי להרגיש עקצוץ. "מי אמר שאני טסה? אני יוצאת לנופש. גם דודה שלי יצאה לנופש שנה שעברה ולא טרחה לספר למשפחה. חברה שלי הצליחה לשמור בסוד נסיעה עם בעלה והילדים לארצות הברית כדי לעשות להם אזרחות. הרי ביום יום אין כזה קשר הדוק, כל אחד עסוק בשלו, למה שנצטרך לספק הסברים?"
ישבנו והחלטנו שאנחנו לא מספרים למי שלא שואל, ותיאמנו גרסה בינינו אותה גם נספר להורים ונבקש מהם להסביר רק למי שיתעניין. "אני לא הולכת לשקר, למרות שברור לי שאם נשאל רב הוא לא יגיד שזה שקר. הרי אני לא חייבת לשתף את כל הסביבה בקורות חיי, וכשמדובר בדברים אישיים אין מצווה לחשוף. בכל מקרה, אבקש מאימא שלי ואתה מאימא שלך שיגידו רק למי שישאל שנסעתי לנופש עם חברה. ושאני לא מעוניינת לפרט יותר מדיי. מבחינתי זה תירוץ מתקבל, במיוחד שנופש נשים בתקופה הזו לא עולה יותר מדיי גם לתקציב של אברכים".
הוא הנהן בראשו מסופק, אבל אני החלטתי ללכת עם הגרסה המשכנעת עד הסוף.
***
ביום הטיסה השארתי את שולמית אצל חמותי. לא יכולתי לעמוד בפרידה. המתוקה הזו לא קלטה שאני הולכת לעזוב אותה ליותר משבוע. היא נכנסה בביטחון לחדר הילדים והתחילה לשחק. לא שמה לב אליי. נישקתי אותה ברכות, ליטפתי את התלתלים הזהובים.
"תגידי לאימא שלום", ביקשתי. היא עשתה שלום כלאחר יד. רצתה שאניח לה לחזור למשחקים. מבט אחרון והלכתי משם.
"יהיה לה טוב", אמרה חמותי. "הילדות כבר חיכו לה".
"אני בטוחה שיהיה לה טוב בעזרת השם". ידעתי להודות על החסד. לא קל להכניס פעוטה בת שנתיים וחצי למשך שבוע אלייך הביתה. גם אם היא נכדתך.
"שלמה'לה יבוא לצהריים וישן כאן. היא תדבר איתך בטלפון".
לא רציתי לבכות לידה. התנתקתי משם ויצאתי החוצה. ברכב השכור חיכו לי אבא ואימא, שלמה ורוני. אימא הייתה חסרת מנוחה.
"בטוח שתסתדרי בלי עגלה?"
"רוני לא כל כך כבד, וחוץ מזה אמרתי לך, בריינדי מאורגנת מאוד. אם היא אמרה, סימן שיש לה עגלה בשבילי", ניסיתי להרגיע גם את עצמי.
הרכב התחיל בנסיעה ואימא הוציאה מתנה ארוזה. פתחתי אותה וגיליתי סידור.
"איך שכחתי?" לא הבנתי את עצמי. "זה בדיוק מה שהייתי צריכה". חיבקתי את אימא.
"יש שם גם תהילים. לכל מקרה", אמרה אימא בחום.
קצת הפריע לי שאימא לוקחת את עניין הטיסה קשה ומציפה אותי ברגשות. רציתי להתנהל בענייניות. אבל כך היה המצב והשלמתי איתו.
בסוף הנסיעה הייתה טכנית.
"בואי אסחב לך את המזוודה", הציע אבא. אבא שלי המעשי. כשסיפרתי לו על הנסיעה הוא התעניין מה אני אמורה לעשות שם ואיך אסתדר. הוא נתן לי מספר טלפון של חבר שגר קרוב כדי שיהיה לי למקרה הצורך. הרגשתי שהוא דואג לי גם בלי להביע ברגשות או בדמעות.
אימא לקחה את רוני שהסתכל בערנות לכל עבר.
"טוב שהוא ערני. בנסיעה הוא בעזרת השם יתעייף וישן", אמרה.
"יהיה לו זמן להכול, גם לישון וגם לסקור את השטח", אמרתי בחיבה. "זמן הטיסה הארוך יאפשר לו להכיר את המטוס לעומק".
"את מזכירה לי את מבצע אנטבה", התחיל שלמה להתבדח, אלא שהוא קלט שזה הזמן הכי לא מתאים.
"שלמה", גערתי בו. בעיקר חששתי לאימא שלא תשמע את הבדיחה התפלה. מיהרתי להעביר נושא: "תגיד, הכנסתי בסוף את המצלמה?"
"כן. קניתי לך כרטיס נוסף של 32 ג'יגה. הכנסתי לנרתיק הפנימי".
בריינדי התקרבה. היא החזיקה את התינוק שלה ומזוודה על גלגלים. אף אחד לא עמד מאחוריה.
"הגעתי עם מונית שירות. מה כל הליווי כאן, קשה לך לסחוב את המזוודה?" היא שאלה.
לא חשתי צורך להתנצל. גם היא יודעת שזו פעם ראשונה שלי. בפעם הראשונה שלה, בטח היא הגיעה עם פמליה גדולה משלי.
"הטיסה הראשונה שלי הייתה בתור נערה. נסעתי לפנימייה באנגליה. נפרדתי מאימא שלי בבית, ונסעתי עם מונית לשדה התעופה. לבד. הייתה חברה נוספת שנפגשה איתי וכך לא איבדתי את הדרך בתוך כל הבלגן פה", היא סיפרה. פתאום שמתי לב שאני לא מכירה אותה. לא יודעת מה הרקע שלה. שיחות קלילות בבית החלמה, ואני נותנת את אמוני באישה זרה. ריחמתי על הצורך שלה להתנהל בחיים בלי עזרה ותמיכה, אבל פתאום נכנסו לליבי ספקות.
מיהרתי לגרש אותם. נפרדתי לשלום מהפמליה. שלמה נתן נשיקה לרוני.
"לפחות נבין אחד את השני, כשתגידי לי שאת מתגעגעת לשולמית". שלום אחרון, ועליתי במדרגות, אוחזת את רוני וגוררת את המזוודה.
התמקמנו במטוס.
"לא ישנתי כל הלילה", בריינדי פיהקה.
"למה? את לא מתרגשת מטיסה ראשונה שלך".
"ממש לא. הייתי עסוקה בשיחות טרנס-אטלנטיות. המשקיע של הבניין התקשר. תהיה לנו פגישה איתו עוד 20 שעות לפי שעון ישראל".
עד אז, מקווה שנספיק להשלים שינה.
"גם אני לא ישנתי טוב", גיליתי לה. "ההתרגשות והלחץ לא ממש נתנו לי לישון בשלווה". המטוס המריא ועד מהרה התינוקות שקעו בשינה. הנחתי את רוני בעריסה הזעירה שנצמדה לכיסא לפניי בזהירות, וסיכמתי עם בריינדי להתעורר עוד כמה שעות.
בפועל לא נרדמתי. סקרתי את השטח. נהניתי לראות את הנוף מתרחק מאיתנו ואת המטוס שוקע בתוך ערפילי תכלת לבנבנים. חשתי שבא לי לגעת בעננים, להרגיש את רכותם. בלי לפתוח את הסידור לחשתי פרק תהילים. להצלחת המסע. להצלחת העסקים. חשתי רגשות לא מוכרים.
אני הילדה הקטנה שלא מזמן התחתנה, אחרי שלמדה בסמינר וישבה יפה ליד השולחן והקשיבה למורות, נוסעת עכשיו עם הילד השני שלה כדי לעשות עסקים חובקי עולם.
לא אני נמצאת כאן. אני קטנה מדיי. בכלל לא בשמים. הבטתי בכחול הנשקף מהחלון. רציתי לנחות ארצה. לחשוב שהכול חלום. מה הייתי צריכה את ההרפתקה? רציתי כסף ויש לי. למה צריך להתחיל להשקיע?
בריינדי זזה לצדי.
"שכחתי לתת לך את המתנה", היא אמרה בנמנום קל ופשפשה בתיק הקטן שלה. הוציאה ממנו ברכון מעוצב עם תפילת הדרך לנוסעים באווירון. הוצאתי מהתיק שלי את הבושם וחשתי מטופשת. מסרתי לה את המתנה העטופה וביקשתי שתפתח אחרי שנקום. היא החליקה את המתנה לתיק ונרדמה.
זמן מה לאחר מכן, מצאתי את עצמי מתעוררת לקול בכיותיו של רוני. הרמתי והרגעתי אותו. נתתי לו לאכול, ושמחתי שהוא איתי ולא השארתי אותו בבית לחסדי ידיים זרות.
***
הטיסה הארוכה הסתיימה. כשהטייס ביקש לחגור חגורות בטיחות כמעט בכיתי. נמאס היה לי לשבת במקום אחד כל כך הרבה זמן. קשה לי להירדם בתנוחות מוזרות, וכל רחש קל מעיר אותי. כאבו לי הידיים מרוב שהחזקתי את רוני במשך שעות, הייתי עצבנית. בריינדי ירדה בביטחון, מפלסת את דרכנו למרכז שדה התעופה.
"את מתכוננת להזמין מונית?" שאלתי.
"לא. חוה ליבא תחכה לנו. אני מצלצלת אליה", היא הוציאה פלאפון מהתיק וחייגה בו במהירות. "היא בדרך", בישרה כשסיימה את השיחה שלא הבנתי מחמת השפה האנגלית המתגלגלת.
"השפה לא מתגלגלת", אמרה לי בריינדי. "זו אנגלית. אם תשימי לב השפה שלי ברורה. אני לא בולעת מילים כמו האמריקאים. יש לי אנגלית של ישראלית טיפוסית שהשהתה במשך תקופה בחוץ לארץ".
"אולי בסוף המסע שלנו. נרכוש בניינים ושפה חדשה".
"בניינים?" היא שאלה.
נבהלתי: "אמרת שיש לך השקעה של בניינים".
"בניין אחד. אל תבני עליי בניינים", היא צחקה. נרגעתי.
יצאנו לאיטנו למסוע המזוודות. הנחתי את אהרון על ספסל מזדמן, על השמיכה שלו, התיישבתי לידו למנוע נפילה, ושחררתי את הידיים מהסחיבה הממושכת.
מאחור שמעתי אנגלית מתגלגלת. שלא תגיד שזה לא מתגלגל. חוה ליבא שמחה לראות אותנו. היא הייתה לבושה בפשטות. אהבתי אותה ישר.
"אני שמחה לארח אותך", היא אמרה.
"איך העברית שלך כזו טובה?"
"אני ישראלית יורדת. חברה של בריינדי מהפנימייה באנגליה", היא אמרה. "בעלי והמשפחה שלו מפה".
"והמשפחה שלך?" שאלתי.
פניה הועמו.
"אימא שלי גרה כנראה בארץ ישראל", היא אמרה. לא הוספתי לשאול.
נכנסנו למכונית. נהג זינק לעברנו ופתח את הדלת. היא כנראה עשירה בקנה מידה. היא חייבת נהג צמוד.
"די, שלוימי. תשב רגוע", חוה ליבא גערה. "ראית את אחיין שלי? יש לו נימוס חוצניק".
"והייתי צריך להגיע במיוחד מהעבודה עם הרכב כדי להסיע את החברות הישראליות של הדודה", הוא התלונן בקול מאושר.
"ואתם מזכירים לי שהבאתי חבילה מבעלי לאחיין המסור", אמרה בריינדי והוציאה ספר לימוד בכריכה חומה.
"הנסיעה ארוכה?" שאלתי.
"תלוי מה נחשב אצלך לארוך", אמרה חוה ליבא.
המכונית הגיעה. עקפנו את השוער שהנהן בראשו לאות שלום. הפאר המם אותי. גינה מטופחת עם בריכת דגים קידמה אותנו. חוה ליבא הדפה שער נחושת גדול ממדים והכניסה אותנו לטרקלין.
"המבשלת מסיימת בזה הרגע את הארוחה החגיגית לכבודכן", הכריזה בפאתוס.
היא פתחה ארון נסתר שעמד בצד והוציאה שתי עגלות. לאחר מכן היא ליוותה אותנו לחדרים. הבית היה מפואר בקנה מידה. שני עובדים עמלו לנקות את המראות במבואה.
הרגשתי כאילו הגעתי לאיזה ארמון. אבל חוה ליבא והלבוש הפשוט שלה לא השתלבו עם המראה הרהבתני. שאלה עמדה לי על קצה הלשון. רציתי לשאול את חוה ליבא מה בעלה עושה. אבל שתקתי. לא רציתי לפגוע בה בלי לדעת. החלטתי לשאול אחר כך את בריינדי.
העובדת הנוכרייה סיימה להציע את כיסוי המיטה בעריסה של רוני. אמרתי לה: "ט'נק יו'", והיא חייכה. חוה ליבא אמרה: "תתארגנו ועוד רבע שעה נעלה לארוחה".
סגרתי את הדלת. הטלפון צלצל מתוך התיק. מי כבר מתקשר אליי? בריינדי הייתה על הקו. "שלא תעזי לשאול שאלות מיותרות", היא הזהירה.
"מה בעלה עושה?" שאלתי.
"הוא בקושי נמצא בבית דבר שמאד כואב לה. הוא מגיע רק לסופי שבוע. אל תגעי בזה", ביקשה ממני.
"אין בעיה. אבל למה כך?"
"כי יש לו עסקים מסועפים. הוא חייב ככה. אבל חוה ליבא נשארת מבודדת רוב היום וקשה לה. היא הייתה מוותרת על כל הפאר ובלבד שיגיע יותר הביתה, אבל הוא אומר שאו לאבד את הכול או להשקיע את רוב השבוע".
"יש לה ילדים?"
"כן. שלושה. מינדי, רותי ומאיר. מינדי בת 10, רותי בת 7, ומאיר בן 4".
"נלך להתארגן?" היא שאלה.
"עוד עשר דקות ניפגש בארוחת הפאר", אמרתי, וסיימתי את השיחה.
***
רוני מצא חן בעיני מינדי. ארוחת הפאר כללה עוף ותפוחי אדמה רגילים למדיי. הקינוח היה גלידה קנויה. מינדי אחזה את רוני והצחיקה אותו בשעה שאכלתי.
"יש לך בית מקסים", העזתי לומר לחוה ליבא.
"תודה", היא חתמה.
רוני הפר את השקט בצחוק מצלצל. רותי ניסתה לקחת אותו מהידיים של אחותה.
"תזהרו שלא ייפול", אמרה אמם. "זה תענוג בשבילם לטפל בתינוקות".
מאיר הביא בובה בגודל של רוני והניח אותה לידו. כולנו צחקנו מהדמיון.
"רק אל תשימו לי אותה על הרצפה", ביקשתי, "מבהיל נורא".
"אני הולכת לבדוק מה קורה עם יוסף חיים בחדר", בריינדי קמה ממקומה.
"השארת אותו שם לבד?" נבהלתי.
"מה הבעיה? הוא ישן", היא אמרה. "אם הוא היה בוכה כבר היינו שומעים אותו. בעתיד הוא יהיה בעל תפילה".
בירכתי ברכה אחרונה. לאחר מכן הציעה לי חוה ליבא לצאת לטייל בחצר. לא ידעתי איך לקבל את ההצעה שלה אחרי שקיבלתי אזהרה מבריינדי לא לשאול כלום. 'על מה נדבר?' חשבתי. כל דבר יכול לדרוך על מקומות רגישים.
"יש לנו דשא שכיף לדרוך עליו", אמרה חוה ליבא.
"ואני עם העגלה", קראה רותי.
"כשבריינדי תרד היא תמצא אותנו?" שאלתי.
"היא בת בית אצלנו", חייכה חוה ליבא. "היא יודעת מהי הפינה האהובה עליי".
החלטתי לספר על עצמי. דילגתי על הסיפור של הזכייה בפיס. חוה ליבא התרפקה על התיאורים שלי מימות הסמינר העליזים.
"בכלל לא קראו לי חוה ליבא", היא אמרה.
"הגעתי לסמינר עם השם רותם. זמן קצר אחרי רציתי להחליף שם, ואז הכרתי ילדה חמודה. אחרי שבוע כבר שיניתי את השם שלי גם בתעודת הזהות. ואני בהחלט מזוהה עם השם החדש שלי".
"ומה את עושה היום?"
"אני מעצבת פרחים. יש לי הזמנות בעיקר לפני אירועים או חגים. המחירים שלי לא מאוד יקרים, והרבה נשים אוהבות להזמין".
"ויש פה הרבה הזמנות?"
"למען האמת, לא כל כך. אי אפשר להתפרנס מהמקצוע הזה. במיוחד שיש זרים שאני מוציאה עליהם יותר ממה שמשלמים לי. אבל הוא התחביב שלי", היא אמרה.
'מסתבר שהיא יכולה להרשות לעצמה להתעסק עם מה שהיא אוהבת', חשבתי. בכל זאת ריחמתי עליה. היא לא צריכה להביא פרנסה הביתה, יש לה כסף, הילדים שלה מקבלים שפע ויש לה מטפלות ועובדות שיכולות לפטור אותה מעבודה לכל אורך היום. אני הייתי מרגישה מיותרת.
פתאום חשבתי על עצמי. איך אני עובדת בעבודה של פחות משלושת אלפים שקל לחודש, אפילו שיש לי אפשרות.
"עבודה היא לא רק כסף", אמרתי בקול ספק לחוה ליבא ספק לעצמי.
חוה ליבא הסכימה.
"יש לנו תפקיד בעולם. כשאין כסף, חלק מהתפקיד הוא להביא אותו כדי לבצע את התפקיד האמיתי טוב יותר. כשיש כסף, צריך להתאמץ הרבה יותר לעשות את התפקיד באמונה".
היא נעצרה ושאלה: "מה בעלך עושה?"
הסתפקתי מה לענות לה.
"בעלי אברך", עניתי את האמת. העיניים שלה התעגלו והיא אמרה: "כיף לך. זו זכות כל כך גדולה. לעשות את התפקיד שלך בשלמות. התפקיד של הנשים לחכות לבעל כשחוזר מלימוד תורה".
כשהיא אמרה כך, הרגשתי גאווה בלב. פתאום כל הכסף, החצר המאובזרת, הווילה והפיס התרחקו ממני. זכיתי בפיס באמת. מי צריך יותר?
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
