יום למחרת היה מגוון ביותר.
יעל היא בת הדודה שהייתה החברה הטובה ביותר שלי. בכל שנות הילדות אהבנו לשחק יחד בכל הזדמנות, וכשנפגשנו בחתונות, היינו מסתובבות יחד עם שמלות המלמלה הפורחות שלנו, ומפרגנות אחת לשנייה שהשמלה שלה פורחת יותר. למרות שהייתה גדולה ממני לפחות בארבע שנים, נהגנו להשתובב יחד ושמרנו על קשר חזק.
היום היא גרה בפרויקט מרוחק ודרומי, ובקושי יוצא לנו להתראות, וגם הקשר הטלפוני אינו שומר על קביעות.
היא התקשרה ושמחתי לשמוע את קולה.
"כבר מזמן לא נפגשנו", אמרתי לה בגעגועים.
הייתי ישובה על הספה, שעת אחר צהריים נעימה, כשגילי השכנה מכיתה א' מעסיקה את שולמית ואת אהרון ועושה להם קייטנה.
"וזו בדיוק הסיבה שאני מתקשרת אלייך. אני צריכה לעשות קניות לחתונה של גיסי, מתכוננת להגיע לאזור שלכם. ורציתי להציע לך לבוא איתי יחד. כמובן אם יש לך זמן ומתחשק לך".
זמן הוא עניין של רצון. מה שרוצים לעשות, מוצאים לו זמן.
"אני אשמח ללוות אותך. מתי תרצי לבוא?"
"מחר יהיה לך בסדר?"
מחר אין לי משהו מיוחד על הפרק. לא בתוך השגרה שבה אנחנו אוחזים כעת.
"בסדר גמור. אני מחכה לך".
רגע. מה עם הילדים?
אחרי דקה מתקשרת יעל.
"אני מתכוננת להביא את הגדולה שלי לשמרטף על שולמית".
בחורה מאורגנת. חושבת על הכול מראש. תמיד הייתה מחושבת ומחושבנת.
"מעולה. חסכת לי טלפונים".
למחרת הן הגיעו. טובי התחבבה על שולמית כבר בדקה הראשונה. אהרון הגיב בחשש.
"אני חושבת שאקח את רוני איתי. הוא ישב בעגלה ולא יפריע. קצת מדאיג אותי להשאיר אותו עם בייביסיטר צעירה", הודעתי ליעל.
לקחתי את הארנק ליתר ביטחון, אולי אמצא משהו נחמד גם עבורי, ויצאנו למסע הקניות. העגלה של רוני עזרה לנו לסחוב את התיקים, וכך היינו משוחררות.
נכנסנו לחנות הראשונה. השמלות בה היו מכובדות ובהחלט ענו לצורך של 'שמלה לשבת שבע ברכות'. עוד לפני שהורדנו את השמלה מהקולב יעלי הציצה לתווית.
"450? השתגעו. אלו המחירים כאן? אני בורחת".
שנייה לפני שיצאה מהחנות ניסיתי להרגיע אותה.
"המחירים פה לא 450 אלא הרבה יותר. אין סיכוי שתמצאי בגד בפחות מהמחיר הזה. לא לקחתי אותך לחנות של 1500 לשמלה".
השכנוע שלי לא עזר.
"אין סיכוי. בואי נצא. אני מוכנה להקדיש מקסימום 300 שקל, וזה גם בחסד".
החנות הבאה הציעה שלל סרטים.
"חמותי שאלה מגמ"ח שמלות לכל הבנות. אנחנו רק צריכות לדאוג לפרח מתאים לשיער. משהו בגוון ירוק בהיר".
עמדתי במרחק מה, נותנת לה לבדוק את ההיצע.
"דבר ראשון נברר את המחיר", אמרה.
המוכרת הייתה אדיבה.
"הקשתות פה עולות עשרים וחמישה שקלים. הסטנד פה עשרה, ואם את צריכה לחתונה, יש לנו מיוחדים כאן", היא הובילה אותנו לפנים החנות. "יש פה כל מיני מחירים. משלושים עד שבעים".
יעל הסתכלה עליי בתדהמה.
"פרח לשיער עולה יותר מבגד. ואנשים קונים את זה. לא ייאמן".
הסכמתי איתה. הלקוחות הם אלו שמעלים את רף המחירים. ברגע שיש קונים, החנויות יכולות לדרוש מחירים כאלו.
"יש לכם אולי סטנד של מבצעים?" שמעתי את קולה מהצד.
המוכרת הובילה אותנו מחוץ לחנות. שם עמדו קשתות וסרטי שיער.
"כאן עולה חמישה שקלים. זה במבצע".
בת הדודה החלה לסרוק את הקשתות.
"אולי ניקח את אלו?" שאלה.
"את יודעת שמדובר בחתונה", הזכרתי לה. "הקשתות אמורות להשתלב עם התסרוקת. בכלל, הבאת את הצבע של הבד כדי שנוכל להתאים?"
"כן, הבאתי בגד אחר באותו צבע". היא הוציאה חולצה מהתיק. בת דודה מאורגנת. כבר אמרתי?
ניסיתי לבצע את תפקידי.
"את לא יכולה לבחור מהסטנד כאן פרח לחתונה. בואי נלך לחנות תפירה, שם יש כל מיני פרחים וסרטים. תחשבי איזו תסרוקת את הולכת לעשות, ונתאים לפי זה".
סרקתי את האזור כדי לגלות ממול חנות סדקית.
"אני חושבת לעשות להן תסרוקת גבוהה, ככה הולך היום. את יודעת שבעבר למדתי קורס תסרוקות, נכון? אני מסרקת אותן בעצמי".
נכנסנו לחנות העמוסה. כאילו לכל העולם ואשתו יש חתונה מחר.
"את בטוחה לגבי תסרוקות בעצמך? ככה לסרק חבורת בנות ביום החתונה? את תהיי בלחץ נוראי. כל תסרוקת לוקחת לפחות חצי שעה".
היא לקחה סרט ירוק והשוותה לצבע הבגד שבידה.
"ומה את מציעה? שאשלם על כל תסרוקת 50 שקלים? זו אופציה טובה יותר? כך גם אצטרך לחכות עד שיגמרו לסרק את כולן, וגם אבזבז כסף מיותר".
היא ניגשה למוכרת.
"איזה סרט עולה זול יותר למטר? הירוק הזה או זה?"
המוכרת העמוסה לא נפנתה אליה.
"את לא יכולה לקחת את הירוק הימני גם אם הוא זול יותר", לחשתי לה. "הוא אפילו לא מזכיר את הבגד שלהן".
המוכרת הגיעה ואמרה: "הסרטים הללו? שניהם עולים 15 למטר". נשמתי לרווחה.
"אני הולכת לעשות להן תסרוקת גבוהה עם בייביליס מאחורה. איפה ישתלב לדעתך הסרט?" שאלה אותי.
הייתה לי הרגשה שאני מיותרת. מבחינתי כדאי פרח ולא סרט. אך מה לעשות שסרט יעלה לה 15 שקלים למטר שלם בעוד פרח עולה 15 לאחד?
גברת מטופחת עמדה לידנו. היא אחזה בידה תמונה.
"אני גם קונה עכשיו מוצרים לתסרוקת". היא הראתה לנו את התמונה. ילדה עם תסרוקת גבוהה, וסרט ורוד קשור בצורת פרפר. "זה מה שהולך היום. לא חייבים פרח גדול שייקח את כל המקום של התסרוקת. אפשר לשים סרט שיפריד בין השיער מקדימה לאחור, ונוסף לקשור כמו פרפר".
התסרוקת בתמונה נראתה יוקרתית ועשירה. הודינו לגברת, ויעל ביקשה מהמוכרת לגזור מטר וחצי מהסרט.
"מצד שני, אם היית לוקחת פרחים, היה עולה לך יותר, אבל היו נשארים לך פרחים. סרט לא ישמש אותך לשבת שבת", הערתי.
"אל תדאגי. ליד הבית מצאתי סרטים שעולים כאן 15 שקל, כמו אלו", היא הצביעה על סרטים חמודים, "עלו לי חמישה שקלים. עכשיו התמקדתי בחתונה".
יצאנו מהחנות העמוסה והתנשמתי. חשתי צימאון עז.
"בואי נקנה לנו שתייה", הצעתי.
היא פתחה את התיק.
"חבל על הכסף. הבאתי בקבוק מים קטן. אוכל לתת לך ממנו".
לא נעם לי לשתות מהבקבוק המצומק שלה, שנראה עם מים מאתמול.
"לא מתחשק לי מים. אני רוצה מיץ".
"סתם בזבוז. אבל איך שאת רוצה".
נכנסתי לפלאפל הקרוב. גיליתי מקומות אכילה דיסקרטיים נסתרים מעיני העובר ושב.
"אני מזמינה לי מנה. מה את אוהבת?" שאלתי.
"אני לא מתכוננת לשלם על פלאפל עשרה שקלים, כשבבית אני יכולה להכין בפחות משלושה".
"אל תהיי נודניקית. אני מזמינה אותך. רק תגידי אם לשים לך טחינה".
היא נכנעה. "לא אוהבת טחינה. קצת חומוס".
ישבנו בצד, נסתרות מעין כול, וכשרצינו לדבר בנחמדות, כפי שהיה תמיד, למרות פער הגיל, גילינו שצברנו לנו פערים עצומים נוספים.
***
הפלאפל לא היה טעים. המוכר הכניס מעט מדיי צ'יפס, כאילו מחירו בשוק יקר מכדי לבזבז אותו על פיתה פלאפל.
"תגידי, את באמת כך? לא הגזמת עם החיסכון שלך?"
הרגשתי שהסיבה לחסכנות היתר אינה נובעת ממחסור ענק בכסף. הכרתי את תחושת הרצון לחסוך היטב מעצמי. גם אני לא אוהבת לבזבז כשאפשר לקנות בזול יותר. אבל כאן חשתי שיעל מפסידה דברים מרוב רצון לחסוך.
"קודם כול, באמת אנחנו לא נמצאים בתקופת העושר שלנו", אמרה. "חנני אברך, ואני מורה בפרויקט שלנו. זה אומר שלא ממש מפרגנים לי משכורת רהבתנית. חוץ מזה שבאמת הוצאות לפני חתונה הן כבדות, ואני מנסה לחסוך עד כמה שניתן".
ניסיתי להבין.
"ונראה לך שאם תקני סרט במקום פרח תחסכי בגדול?"
היא סיימה את הפיתה וניקתה את השולחן בטישיו.
"לא אני אמרתי, אלא חז"ל. פרוטה לפרוטה מצטרפת לסכום גדול. מתחילים בשמלות, ממשיכים בנעליים, ומגיעים לסרטים".
לא היה לי טעם להתווכח איתה. בעיקרון היא צודקת, אבל לא באווירה. או שאולי זו אני שלא מקבלת אותה?
המשכנו את המסע. נכנסנו לחנויות ויצאנו משם מהר, מחירי השמלות לא עמדו בקנה אחד עם הרצון של יעלי. כלומר עם הרצון כן, אך לא עם התקציב המדולל.
בשלב מסוים רציתי להציע לה לרכוש עבורה את השמלה ולגמור עניין, אך דחיתי את המחשבה הנואלת. לא רציתי שהיא תחשוד בי בעשירות יתר.
כשיצאנו מחנות נוספת עם רגליים כואבות וילד עצבני, רציתי להודיע ליעל שכדאי שתמשיך לבד. אלא שאז ראינו בחלון הראווה שמלה בצבע זהה לשמלות של הבנות. הסתכלנו שתינו על השמלה, ובלי תכנון נכנסנו שתינו לחנות.
"את לא שואלת על מחיר", הודעתי ליעל. "קודם תמדדי".
בזמן השהות שלה בתא המדידה הרמתי את רוני. המוכרת התחילה להצחיק אותו. שאלתי אותה בלחש למחיר השמלה.
"היא במבצע", לחשה גם היא, מבינה שיש לי סיבה ללחישה. "עולה אלף".
הוצאתי מהתיק את הארנק. התנועות שלי היו מהירות. רציתי להספיק. הגשתי לה שש מאות חמישים שקל ואמרתי: 'תוציאי שתי קבלות. תגידי לה שהשמלה עולה שלוש מאות וחמישים".
היא סקרה אותי בלי אומר. מבטה אמר שתשתף פעולה.
יעל יצאה מתא המדידה, כשכולנו אחוזות התפעלות. השמלה הלמה אותה, כאילו נתפרה עבורה.
"אני יכולה כבר לשאול על המחיר?" היא שאלה אותי.
"ואם היא תעלה לך ארבע מאות? הרי לא תוכלי להשאיר אותה בחנות", טענתי.
היא מיששה בידיה את התחרה, ואמרה בהכנעה: "על ארבע מאות שקל לא אתעקש".
המוכרת התקרבה.
"את חייבת לקחת אותה. ואני אומרת לך לא כי אני המוכרת. היא פשוט שלך".
יעל חייכה ושאלה במהירות, כאילו רוצה להבליע את מילותיה.
"וכמה היא עולה?"
המוכרת ענתה באיטיות.
"היא במבצע עכשיו. אעשה לך אותה ב-300".
חיוך רחב נראה על פניה של יעל.
"את לא מבינה כמה חיפשתי שמלה שתתאים לי. תודה להשם. אני פשוט מרוגשת".
כשהמוכרת הגישה את השקית הממותגת חשתי רגשות מעורבים. לא הייתי שלמה עם עצמי, לא אוהבת ללכת בדרכים עקלקלות, אבל הפעם כנראה עשיתי מעשה נצרך. לא חשתי פילנתרופית. הרגשתי אחת שעשתה מה שנוח לה. גם אם הנוחות גבתה ממנה שש מאות וחמישים שקלים, וחמישים נוספים- מבעלת החנות.
יצאנו מהחנות נרגשות. "עכשיו אני מסודרת סופית. אקח את השמלה של החתונה לשבת שבע ברכות, ואת זו אהפוך לשמלה של החתונה. אין לך מושג כמה אני מודה לך. אם לא היית מסכימה להסתובב איתי למרות העצבים. כבר כמעט התייאשתי".
האושר שלה חדר לליבי.
"האמת היא שגם אני כבר כמעט התייאשתי", גיליתי לה. "הקב"ה שלח לנו את השמלה בדיוק בזמן הנכון".
הגענו הביתה. הבת הגדולה שלה העסיקה יפה את שולמית. ארגנתי את השולחן לארוחת הערב. שמחה שנשארה לי פשטידה במקפיא.
היא הראתה את הסרטים לבתה, והסבירה לה איזו תסרוקת תהיה להן. התרגשתי יחד איתן. התמונה הפשוטה הזו, של השיתוף וההתרגשות מקניות מוצלחות נגעה לליבי.
הרגשתי שהאפקט של ה'מציאה' הפך את הקנייה למוצלחת ומרגשת יותר.
הוצאתי מעדנים מהמקרר והפשרתי לחמניות.
"את לא צריכה להשקיע עלינו", מחתה יעלי. "אנחנו אוהבות גם לחם עם גבינה".
טובי ראתה את השולחן ועטה על המעדן.
"אני יכולה את שניהם?" הצביעה על הלבן ועל הבאדי בטעם וניל.
"טובי. אנחנו מתנהגים בנימוס", גערה יעל.
טובי הניחה את הבאדי ואמרה: "אקח רק אחד".
נטלנו ידיים והתחלנו לאכול, ויעל סיפרה.
"אני לא אוהבת שאוכלים יותר מדיי מוצרי חלב. זה לא טוב. לכן אני לא מחזיקה מעדנים, אלא רק חלב וגבינה. את יודעת שמחקרים מוכיחים שחלב בעייתי מאוד מכל מיני בחינות? למשל, הבטן לא תמיד מעכלת אותו טוב".
"את גם אוכלת רק לחם מקמח מלא?" שאלתי.
היא הודתה: "הייתי רוצה, אבל קמח מלא עולה מאוד יקר היום. לכן אנחנו מסתפקים בלחם רגיל ופורסים אותו בצרכנייה".
"אני אוכלת מאכלי חלב בשביל השיניים. זה טוב לפני שעושים לי את היישור", אמרה טובי.
"עושים לך יישור שיניים?" שאלתי אותה.
השיניים שלה לא היו עקומות בצורה ניכרת. רק כשהבטתי בהן בעיון ראיתי עיקום קל.
"אימא לא אוהבת שיניים עקומות", היא אמרה.
הפליאה אותי.
"את בטוחה שהיא צריכה יישור?" שאלתי את יעל.
טובי חייכה בפה מלא שיניים, ושוב ראיתי שהצורך של יישור אינו קיים כמעט.
"אני לא מסוגלת שיניים עקומות. מוכנה לשלם על זה את המחיר. מבחינתי לתת לילד ללכת עם שיניים עקומות זו הזנחה".
לא התאפקתי.
"ואת מוכנה לשוטט שעות בחנויות כדי למצוא שמלה מוזלת במאות שקלים, ואחר כך לשלם על יישור שיניים 8000 שקל?"
"שמלה משרתת את האישה למשך תקופה, ויש לה תחליף. מראה של שיניים עקומות משליך על כל החיים ואין לו תחליף. אני בוחרת להשקיע בדברים הנכונים", היא אמרה בפאתוס.
ולמרות הנימה ההחלטית שהזמינה ממני התנגדות, אהבתי את הגישה שלה..
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
