פרק 35
וולף מהכולל התקשר והתחיל להעסיק אותנו. שלמה בירר על העסקה בקצב מואץ. השבועיים הבאים נשאו איתם סחרחורת של מושגים שלא הבנתי בהם. החבר הגיע הביתה מספר פעמים, ולא שכח להחמיא על ה"אוכל הטעים שאשתך מכינה".
ערב אחד, לאחר שהוא הלך, ניסיתי לשאול את שלמה במה בדיוק מדובר. אחרי ששמעתי פה ושם הסברים כיצד זה הולך, מי משקיע ואיך אמורים לקבל את כספי ההשקעה, רציתי לדעת מדויק.
"את האמת?" שלמה נראה נבוך.
"לא הצלחתי לרדת לעומק הדברים, כמה שביררתי, אני לא ממש יודע לקרוא את האותיות הקטנות. אבל זו לא כמו עסקה בחוץ לארץ שאז חייבים לבדוק אמינות, היא פה בארץ, סוג של בית השקעות. מקובל מאוד להשקיע ככה. יש כאלו שמחזיקים תיקי השקעות בבנק, ואחרים דרך חברות חיצוניות. נפגשתי עם אנשים נוספים, נראה שהם מדברים על אותו דבר. התברר לי שעוד שניים בכולל חוץ מוולף משכנו את הדירה שלהם. אבל על שניהם אני פחות סומך. וולף נראה יותר מבין עניין. היתרון שלנו הוא שלא נצטרך לוותר על הדירה, אלא פשוט להשתמש בכסף עומד".
"ואתה בטוח בזה? זה צעד טוב?" ניסיתי להיות תכליתית.
"וולף אמר שאין כזה דבר עסקה בטוחה במאה אחוז. גם בבורסה זה ככה. אם אתה מסתכן פחות, תרוויח פחות. אמרתי לו שאני מעדיף להסתכן כמה שפחות, גם אם התוצאה תהיה שארוויח קצת פחות. הוא הרגיע אותי שהמשקיע יודע מה הוא עושה ויש לו ניסיון של שנים".
מה שחשבנו שיארך זמן, היה משיכת הכסף מההשקעה בחוץ לארץ.
בתחום הזה בריינדי ובעלה עזרו לנו.
"את לא חייבת להגיד לי למה את מושכת", אמרה בריינדי. "אני רק ממליצה לך לשאול את בעלי לפני כן. הוא מתמצא גדול בעסקאות כאלו. היו לו הרבה חברים שנפלו. כמובן לא בכספים גדולים, כי הם השכילו לא להשקיע הכול, אבל גם נפילה של חצי מיליון היא קשה. יש לבעלי חוש לזה".
לא רציתי לשתף אותה והיא כיבדה את הרצון שלי. חתמנו על מסמכים שבהם מכרנו בעצם את החלק שלנו בעסקה לבריינדי, ותוך שבועיים הכסף היה אצלנו בחשבון.
כעת ההליך היה ארוך יותר. וולף וידא עם שלמה אם הוא בטוח שהוא רוצה להשקיע.
"הדבר היחיד שאני לא רוצה, זה שיאשימו אותי אחר כך אם יקרה משהו חלילה", אמר.
"ואתה חושש שיקרה משהו?"
וולף סקר אותו ואמר: "בעזרת השם לא. אבל מה שלא יהיה, אני רוצה שתגיד לי שזה על דעתך והסכמתך. אתה מכיר אותי, נכון? אני זהיר".
בכל זאת שלמה התעקש ללכת לעורך דין כדי לברר, וולף המליץ לו על עורך דין 'תותח'. שלמה הלך אליו עם הטפסים, והוא אמר שהעסקה כשרה. הבנו שתיקי השקעות הם דבר מקובל, וגם כאלו בלי יותר מדיי אמצעים משקיעים סכומים של אלפים בודדים. היו חתימות רבות על מסמכים, גם אני וגם שלמה חתמנו על כל טופס. מרוב הר טפסים כבר לא קראנו את הכתוב. ממילא גם לא ממש הבנו מה כל מושג אומר. אבל הרגשנו שאיננו באים בעיניים עצומות, אחרי הכול שאלנו עורך דין והכול נראה טוב.
הרגשתי שאנחנו לקראת עסקה ענקית. כזו שתממש לנו את הכסף בצורה נכונה.
רגע לפני שהעברנו את הכסף אמר לי שלמה: "אני לומד מאריאל וולף. אני זהיר. הכסף הוא לא רק שלי. את זו שזכית בו בפיס. אני רוצה לקבל את האישור שלך. לוודא שלא תכעסי עליי אם יקרה משהו".
כנראה וולף השפיע עליו.
"זה בסדר. הבנתי שאתה זהיר. העיקר שכולנו פה זהירים, והכי חשוב זה שלא נפלנו עם העסקה בחוץ לארץ. כל השאר זה בונוס".
אם ציפינו שיהיו לחיצות ידיים או שתיית לחיים, הרי שדבר לא קרה. וולף התקשר להודיע שהכסף עבר, כך הבין מהמשקיע.
"פעם בשנה מעדכנים על תשואה", הבטיח.
העסקה נסגרה והחיים שבו למסלולם.
חודש לאחר מכן התקשרה בריינדי.
"את רוצה עוד לזניה?" שאלתי בחיוך.
"יש לך כסף להזמין אותי לארוחה?" היא שאלה.
"האמת היא שכל הכסף כבר סגור", הודיתי. "עכשיו אנחנו משתמשים בכסף הרגיל, זה מהעבודה שלי ומהמלגה המתעכבת של שלמה. ועדיין יש לי כסף לגבינה צהובה".
היא התחילה לומר משהו אבל חזרה בה.
"תגידי", ביקשתי.
"עזבי. לא משנה", מתחה אותי. החלטתי לא להיתפס לקטנוניות.
"אז מתי את באה?" הזמנתי ברוחב לב.
"מחר יהיה לך טוב?" היא שאלה.
"למה לא. את מוזמנת בחום", אמרתי.
שלמה שמע על הביקור.
"למה היא באה?" שאל.
"סתם כי משעמם לה", הנחתי.
סימן שאלה הצטייר על פרצופו המסופק. הוא עשה תנועת ביטול עם היד.
"את בטוחה שהיא לא באה לשכנע אותך למשוך את ההשקעה שלך ולהשקיע מחדש?"
הופתעתי. לא חשבתי על הכיוון. אבל הוא לא נשמע לי.
"אני לא חושבת. גם לפני חודש וחצי היא באה סתם בשביל החברות. אפילו לא ידעה שאמשוך את ההשקעה".
"אם ככה, זה אומר שנאכל מחר מאכלים מיוחדים?" הוא קרץ.
הוצאתי את הקמח והנחתי על השיש.
"בלי גבינה צהובה", התרעתי.
"נגמר הכסף?" הוא נבהל.
"אין לי מושג מה מצב החשבון", הבטחתי. "פשוט לא בריא לחברה שלי לאכול גבינה צהובה".
פתחתי את המקרר. חיפשתי חומרים לאפייה.
פתאום המקרר שיקף לי את המצב שלנו. לא עמוס, בלי מעדנים מיוחדים ששלמה נהג לקנות בראשי חודשים, הגבינה כמעט גמורה, ואין זיתים.
מזווית עיני ראיתי את שלמה מקשיב בריכוז לטלפון. שמעתי קול רובוטי, והבנתי שהוא מקשיב לבנק.
בדממה הגשתי לו פתק ועט.
"תרשום", ביקשתי.
הוא רשם את המתרחש בעובר ושב. השיחה הסתיימה, והוא שאל: "מתי את אמורה לקבל את המשכורת?"
לקחתי את הדף המרובע והצצתי בשורת הסיכום שהצביעה על 6000 ש"ח.
"זה בפלוס או במינוס?"
"במינוס", הוא ענה.
"בעזרת השם אקבל בעוד יומיים. אבל איך הגענו לכזה מינוס?"
מוללתי את הדף. ואחר התחרטתי. אני רוצה לבדוק היטב מה הוביל אותנו לתוצאה הזו.
"אנחנו ממש בקצה, אה?"
"וזאת באשמת?" רציתי להבין.
"באשמת כרטיס האשראי. זה שאנחנו קונים איתו בסופר".
כשהאזנתי לפירוט כרטיס האשראי כבר לא תמהתי. מתנה פה, תשלום על הגן שם, קניית אופה לחם חדש, תחת הקודם שנהרס, כאילו שאני משתמשת בו, תשלומים מבית המלון, מהאולם. כנראה נגמרו החגיגות. את הכסף של הזכיה הרי השקענו אצל וולף.
בכל זאת ירדתי למכולת.
קניתי ירקות, והקפדתי לרכוש את הגמבות האדומות שעלו זול יותר מהפלפלים הצהובים. גם בתבלינים העדפתי להסתכל על המחיר של הזעתר הזול יותר, בחרתי בשקית ולא בקופסה.
החלטתי לקנות במכולת רק מה שאני צריכה מיידית, ולחכות לערוך קנייה מוזלת יותר בסופר, עבור היתר.
כשעליתי עם השקיות נזכרתי במצב שלנו לפני תקופה לא קצרה. אז המצב היה דחוק יותר. לא עבדתי קבוע, ושלמה לא השתתף בכולל ערב. בין אם המצב שונה, לא היה מנוס. הבנתי כי עלינו להדק כעת את החגורה.
***
בריינדי הגיעה עם מגש פיצה גדול.
"לא רציתי להגיע בידיים ריקות", אמרה.
"ואני לא רציתי שתאכלי גבינה צהובה", אמרתי לה והנחתי בחבטה את המגש על השולחן במטבח.
השתררה שתיקה.
"את רוצה שאעזור לך לערוך?" היא שאלה. ההבדל בין האירוח היוקרתי הקודם לבין חוסר ההתייחסות בשולחן לא ערוך, ניכר.
"בואי נאכל פה במטבח", הצעתי.
"הכי טוב. אולי אלמד איך נראה מטבח של בשלניות", החמיאה לי והצליחה להפשיר את האווירה.
הגשתי סלט חסה ומוקפץ פלפלים צבעוניים, הוצאתי פיתות שום מהתנור, וגבינה שקניתי, מהמקרר.
"שכחת להביא סלט עגבניות ומלפפונים", היא צחקה על חשבוני.
"את רוצה להכין?" הצעתי.
השתיקה מצידה וקול פכפוך מים העידו כי היא כבר באמצע נטילת ידיים.
"צריך ללמוד ממך", אמרה לאחר ריקון חלק מהצלחות המרכזיות לתוך צלחתה הפרטית.
"מה עכשיו?" תמהתי.
"איך להכין ארוחת גורמה במחירים זולים".
"למה את חושבת שאלו מחירים זולים?" מחיתי. "הפלפלים עולים עכשיו יקר".
"אמרת שאת בלי כסף נזיל עכשיו. חשבתי שהכול מושקע".
משהו בדבריה נצנץ במחשבתי. מדוע באמת הכול מושקע? למה לא השארנו סכום קטן בצד? אשאל את שלמה. מעניין באמת מה חשבנו לעצמנו. האם אנחנו הולכים לחיות בצמצום רק כי יש לנו כסף סגור בהשקעה מניבה?
בריינדי לא חיכתה לתשובה, והטלפון שצלצל קטע את שיחתנו.
שלמה הודיע שהוא לא חש בטוב ויחזור מוקדם. הזכרתי לו שבריינדי נמצאת אצלי.
"אני לא אפריע", הבטיח, ושמעתי את קולו הכואב.
בריינדי קלטה עניין.
"גם אני לא אפריע. האוכל שלך ממש טעים. נברך עליו ברכת המזון יותר בכוונה. לפני זה, סתם שתדעי. רציתי לומר לך שבעלי שמע משהו על השקעה שמאוד הולכת עכשיו בציבור החרדי".
היא נעצרה לבדוק את מידת הקשב שלי ולקחת נשימה.
"נו?" המהמתי.
"אז זהו. בעלי אומר שהוא מכיר את הבנאדם שעומד מאחורי הכול. מדובר באחד לא אמין לחלוטין שכבר הפיל בדרך מתוחכמת פעם אחת הרבה משקיעים תמימים. הוא הצליח לצאת מזה יפה, כי הוא מפעיל אנשים אחרים בשבילו, ולא מראה כל קשר אליו".
היא הפסיקה שוב ובחנה אותי.
"ומה זה קושר אליי?" שאלתי.
"אני רוצה שתבטיחי לי שלא השקעת אצלו ולא תשקיעי".
נו. בדיוק מה ששלמה אמר. בריינדי רוצה שאחזיר את ההשקעה שלי בחוץ לארץ.
"איך קוראים לו?"
"הוא לא שומר מצוות. עמוס הולנדר. אבל לכי תדעי אם הוא משתמש בשם שלו".
העיניים שלה הביעו כנות. האמנתי לה.
"את יכולה להיות רגועה. מעולם לא שמעתי את השם הזה. והאדם שאנחנו מתעסקים איתו הוא חרדי שומר מצוות".
היא שטפה את ידיה בברז.
"אז אני הזהרתי ואת מוזהרת, נכון?"
"אני זוהרת, ואת מזהירה", חייכתי.
"אז איפה יש ברכון?"
הלכתי להביא לה מהסלון, והספקתי לברך לשלום את שלמה.
היא בירכה, ואילו אני חיכיתי כדי לאכול עם שלמה את יתרת המנות.
"אתה מסוגל לאכול?" שאלתי בשקט כשהלכתי לסלון, משאירה אותה לברך בריכוז.
"כואב לי הראש. אני חושב שזה סוג של צינון. אבל זה לא סותר שאני גם רעב. ועם כאלו ריחות, מי מסוגל לוותר על אוכל?"
בריינדי סיימה לברך, שלמה נטל ידיים והבטיח להיות 'השומר' שלי לברכת המזון. ליוויתי אותה לתחנה.
"אני יודעת שאת יכולה לחשוב שיש לי אינטרס בהשקעה הזו", היא דיברה כנגד הרוח שנשבה על פנינו.
"אני לא חושבת כלום", אמרתי.
"לא משנה אם את חושבת או לא. תדעי שאני באמת לטובתך. אנחנו כבר השקענו על החלק שלך בחוץ לארץ. אין לי כאן אינטרס. אני רק שמחה שלא השקעתם אצל העמוס הזה".
"אל תדאגי. השקענו בהשקעה שביררנו עליה חזק קודם לכן".
"מקווה שביררתם יותר ממה שביררתם לפני שסמכתם עליי", היא לחשה לי ברצינות.
השכנה מהקומה למעלה עברה בתחנה והנהנה לי לשלום. לא רציתי שתשמע על מה אנחנו מדברות. בריינדי הבינה אותי ללא מילים והתרחקה קמעה לצד השני.
"את רואה שאני סומכת עלייך", עניתי לה.
"אם כך, מעולה", היא אמרה ואחר פנתה לאחור.
"לאן את הולכת?" תמהתי.
"החניתי את האוטו בחניה מתחת לבית שלך", אמרה.
התחלתי לצחוק.
"ואת נתת לי ללוות אותך לתחנה".
היא סידרה את הצעיף ואמרה: "קצת טיילנו".
"בפעם הבאה לא בכזה קור", ביקשתי, שנייה לפני שהיא סגרה את הדלת ונופפה לי לשלום.
שלמה חיכה לי בבית. עמוס שבחים על האוכל המושקע.
"תגידי לחברות שלך לבוא כל יום", ביקש.
"אגיד ליצר האפייה שלי להתעורר גם בלי צורך בחברות", התיישבתי בכיסא, מחממת את כפות ידיי.
"בקור כזה, לא פלא שהצטננת".
העמסתי את הצלחת שלי.
"נו, היא שכנעה אותך למשוך את ההשקעה?"
"היא רק הזהירה מהשקעה שמסתובבת עכשיו ברחוב החרדי. של איזה אחד עמוס. שמעת את השם?"
הוא צמצם את עיניו.
"עמוס מה?"
"עמוס משהו עם הולנד. אולי הולנדר".
פניו התבהרו.
"לא שמעתי".
"היא טוענת שהוא אחד מתוחכם שכבר הפיל פעם אחת, ויודע לא להשאיר עקבות שיובילו אליו".
"אני לא שמעתי. ואם היא לא מזהירה כדי שנחזיר את ההשקעה, זה יפה".
שמחתי שסגרנו את הנושא.
פתאום נזכרתי.
"תגיד, נשאר לנו קצת כסף בצד, כזה שלא השקענו, כדי שיהיה לנו לזמן הזה?"
"לא השארתי, אבל יש כמה הלוואות שנתתי ולא ביקשתי את ההחזר עדיין. אם יהיה צורך, תגידי לי".
הוקל לי.
"באיזה היקף ההלוואות?"
"משהו כמו שלושים אלף שקל. לא מדי הרבה". פרצופו התעוות.
"איפה כואב לך?"
"משהו בפנים, כאילו הצטננתי, אבל אולי זו השן".
"מתי באמת עשית לאחרונה בדיקה אצל רופא שיניים?"
ניכר היה שכואב לו.
"אני מזניחן לא קטן בקטע הזה. מפחד מרופא שיניים עוד מהיותי ילד".
באותו לילה הוא לקח אופטלגין, וכבר בבוקר רופא השיניים קיבל אותו לעזרה ראשונה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
