ישבנו סביב השולחן. ארוחת בוקר משפחתית ונעימה. מנסה לחזור לכוכב הארץ. השגרה הברוכה הרגיעה אותי, למרות הג'וק הקטן שהטריד אותי מדי פעם ואתו השאלה: איך מתקדמים הלאה.
בינתיים התעלמתי מהנסיעה והכרוך בה, והחלטתי לתת לזמן לעשות את שלו. כחלק מזה, הזמנתי את שלמה לקפוץ מהתפילה לפני שהוא הולך לכולל, ולאכול יחד.
שלמה חזר מהתפילה לתוך סלט ירקות ללא בצל.
כעת הרגשתי צורך להתעניין.
"מה עם החברותא שלך?"
"הוא בחובות".
"אתה מבין שלא שאלתי על מצבו הכלכלי. ומה זה נקרא חובות?"
"לא הצלחנו ללמוד כסדר כי הוא עסוק בגלגולים. יש לו חובות בהיקף של ארבעים אלף שקלים".
לא הבנתי.
"איך בנאדם רגיל מגיע לכאלו חובות? מה, הוא קונה בניינים?"
"את מזכירה לי את מלכת צרפת בזמן המהפכה הצרפתית", הפגין ידע.
"קראו לה מרי אן טואנט", גיליתי ביובש.
"את רוצה לומר לי שעד כדי כך את שוכחת את המצוקה שהיינו בה? לא עברה שנה והזיכרון שלך כזה קצר?"
"אני לא שוכחת. לכן לא מבינה איך מגיעים לארבעים אלף".
"הוא עבר דירה, התקין סורגים, שילם על הובלה, הפסיד פה כסף ושם. לא כזה קשה. ממלגת כולל אי אפשר להתעשר".
"שיזכה בפיס", גיחכתי. "אתה מתכוון שאתה רוצה לתרום לו קצת?"
"אני רוצה לשאול רב לפני זה".
"ואותי?"
"מה דעתך?"
"דעתי שאם הכסף יחזיר אותו לכולל והוא רציני, שווה לי. בשביל מה יש לנו כסף? כדי לעשות עסקאות?"
"כך בדיוק חשבתי. והשאלה שלי לרב קצת שונה. אני מרגיש שיש כאן קצת מדיניות של חוסר התנהלות כלכלית נכונה. אני רוצה לשאול את הרב האם הכסף יעזור או יפריע".
"במה הוא יכול להפריע?" הסתקרנתי.
"יש אנשים שהכסף מוביל אותם לעסקאות שווא".
"אתה מתכוון אליי?"
הוא הניח את קערת הסלט בתוך הכיור והסתובב אליי. "בכנות לא. אני מתכוון אליו. חושש שאשלים לו את הכסף, והוא ימשיך בהרגל שלו לגלגל, ייסחף ויצא לחלוטין מהכולל. אני צריך להתייעץ עם הרב".
"אמרת שאתם לומדים רציני".
"בזמנים שהוא נמצא".
הרגשתי שהגעתי לקו אדום. שלמה גדול ויודע להסתדר. אין זה מתפקידי לסדר לו את החיים.
שלמה הביט בשעון החדש.
"כבר מאוחר", הוא אמר. "מה את אומרת? שאלך לכולל?"
"עכשיו כשיש לך שעון יד אתה חייב להגיע בזמן", חייכתי בהסכמה.
הוא לקח את הספר הכרוך ויצא מהבית.
השאיר אותי עם שולמית ועם בובה נחמה, רוני, וערמת מזוודות ותיקים.
הסתכלתי בחלון. עולם כמנהגו נוהג. השכנה ממול פוסעת נמרצות עם עגלת התינוק, הילדים של קלמרסקי הולכים בשורה אחרי שתי הגדולות. כהן נכנס לרכב שלו, רגע, הוא כנראה קנה חדש מהשבוע או שלא שמתי לב קודם לכן? ובגינה מתחת הוסיפו ספסלים. לא יכול להיות שלא שמתי לב לזה.
"שולמיתי, יש משהו חדש בגינה למטה?" שאלתי.
"כן, אימא. כשהייתי בגינה עם רותי קלמרסקי הוסיפו כיסאות חדשים כדי שלכל האימהות יהיה איפה לשבת", ענתה.
"מתי היית עם רותי קלמרסקי?"
"יום אחד אבא רצה ללכת ללמוד תורה וסבתא לא הייתה בבית וגם לא סבתא שלך, ואף אחד לא ענה לאבא. הוא לא ידע מה לעשות. ואז אמרתי לו שאולי רותי תרצה לשמור עליי. הוא חיפש מלאן זמן בספר שכתובים שם כל הטלפונים את המספר שלהם. בסוף הוא מצא ורותי באה לקחת אותי. שיחקתי עם כל האחים שלה והם צחקו איתי כל הזמן".
שלמה יודע להסתדר.
שולמית קטעה את מחשבותיי: "ואז רותי שאלה איפה אימא. ואמרתי לה שאת נסעת לחו"ל. היא אמרה שלא יכול להיות. אבל התחלתי לבכות ואמרתי לה שכן נכון. היא שאלה לאיזה חו"ל, ועניתי לה שחו"ל זה מקום אחד. לשם נסעת".
לא ידעתי מה לחשוב. קיוויתי שרותי לא מאמינה לשולמית. לא כל כך מתחשק לי שהשכנות תחשובנה אותי לאשת עסקים. לא סיפרנו לאף אחד על הזכייה ואין לנו עניין לתת הרגשה שיש לנו כסף.
בטח דינה קלמרסקי לא תאמין לכזה סיפור. מאיפה יש לאברך צעיר כסף כדי לתת לאשתו לטוס לחוץ לארץ?
השאיפה שלנו לשמור על הקיים ולהתנהל כרגיל שימחה אותי.
ניסיתי לחשוב איזה שינוי גרם לי הכסף. נכון שלא שיניתי את אורחות החיים שלי, אבל הרוגע הזה שאני לא חיה על השקל האחרון עשה לי טוב. שלמה יכול ללכת לכולל בלי טרדות מאין יכסה את האוברדרפט, אני יכולה לקנות במכולת גבינה, לחם וחלב בלי להחזיר מוצרים בקופה. בלי ללכת לסופר רחוק רק כי יש שם מבצע על טיטולים.
נוח לי יותר. קיוויתי שיישאר לי נוח גם הלאה.
הרגשה טובה ליוותה אותי. החלטתי לארגן את כל המזוודות עד ששלמה יגיע. הייתי ערנית אחרי השינה במטוס, והג'ט לג לא בלבל אותי.
שולמית הייתה עסוקה בהאכלת הבובה תוך שיר, ורוני שהספיק להתעורר ישב בסלקל והביט בה בעניין. נזכרתי שקניתי גם כלי בובה לשולמית והתלבטתי אם לתת לה את הכול יחד או לחכות להזדמנות נוספת. ראיתי שהיא מסתדרת עם הכלים הקודמים והחלטתי להמתין.
סידרתי את הבגדים בארון ושמחתי שחוה ליבא הציעה לי לכבס אותם לפני הכנסתם למזוודה. כך יכולתי לארגן את הכול ישירות בלי לצבור בלגן.
הפכתי את המזוודה הריקה כדי לגלות פתק שנושר ממנה. פתחתי אותו וגיליתי מכתב משלמה. התאריך הורה על יום לפני הטיסה.
וכל הזמן הזה שלמה לא הבין מדוע לא הגבתי לו. שלמה בירך אותי לרגל הטיסה וכתב דברי חיזוק. מה הוא חושב עליי?
נזכרתי בשיחת הטלפון שרציתי להודיע לו על הארכת השהייה שלי בחוץ לארץ, ובתגובתו הנסערת כאילו שכחתי את כל היקרים לי בארץ. אולי המכתב שלא זכה ליחס תדלק את ההרגשה הזו?
העפתי מבט בילדים המשחקים. שולמית עדיין טיפלה בבובה, תלשתי דף מתוך מחברת והתחלתי לכתוב. בלי להתנצל שלא שמתי לב למכתב. כתבתי לשלמה על ההתלבטות אם לטוס ועל העידוד שלו לעשות זאת. על ההתחבטויות שלי בנוגע לעסקה, על השהייה בארץ זרה ובבית לא לי. על הטיפול הצמוד ברוני בטיסות, ועל ההתייעצויות הדחופות עם שלמה והתמיכה שלו בטיסה ובמטרה שלה.
בסוף כתבתי: רציתי להודות לך על הכול. על התמיכה והעידוד, שבלעדיהם הייתי נשארת בארץ.
המכתב הזה עשה לי טוב. הוא היווה מעין סיכום לכל השבועיים העמוסים שעברו עליי מתחילת ההתארגנות לנסיעה. ומה שהכי הרגיע אותי הוא שפתאום שמתי לב ששלמה היה זה שעודד אותי למהלך הזה ודחף אותי לבצע אותו. המחשבה הרגיעה אותי. לא שחשבתי שעשיתי את הכול לבד, אבל ההבנה שזו הייתה שליחות, עזרה לי למקם את עצמי במשבצת השליחה שמבצעת את ההוראות, והשילה מעליי את האחריות הכבדה.
כששלמה חזר מהכולל כבר לא היה לי דחף נפשי לתת לו את המכתב. אני כבר קיבלתי את המענה. אבל ידעתי שהוא מצפה לתגובה, ואם היא קיימת, למה לא להשתמש בה.
"ניערתי את המזוודה אחרי שרוקנתי אותה וגיליתי מכתב ממך", אמרתי לשלמה.
הוא הניח את היד על המצח.
"את לא תאמיני לי, אבל שכחתי ממנו לגמרי. אחרת הייתי שואל אותך אם ראית משהו".
כן האמנתי לו.
"את רוצה לומר לי שהספקת לסדר את כל המזוודות במקום?" הפעם היה תורו לא להאמין למראה עיניו.
"הבית היה כל כך מסודר, ישנתי היטב בטיסה, שלא היה לי תירוץ", הסברתי.
הוא פנה למקרר והוציא קופסה כחולה. זיהיתי אותה מהסט של אימא שלו.
"אימא שלי פחדה שלא יהיה לנו מה לאכול ושלחה ארוחת ערב". הקופסה הכילה סלט חסה מתובל". עכשיו שלמה הוציא מהמקרר גבינות, קופסת זיתים ושלוש ביצים, ומהמקפיא פיתות.
"השתכללתי בהכנת חביתות", הכריז בחגיגיות.
"אני יודע להוציא ביצת עין מהמחבת בלי לפגוע ב'עין'", נימת נחת נשמעה בקולו.
שולמית אמרה: "אימא, אני הכי אוהבת חביתת עין של אבא. את מסכימה להכין לי כזאת מלאן מלאן?"
"היום אימא קצת תנוח, ומחר היא כבר תכין לך מה שאת רוצה", הבטיח שלמה.
הערכתי אותו על הרצון לכבד אותי.
"גם לך היה קשה", הוספתי.
"אל תדאגי. רק היום אני עומד ליד הכיריים. ממחר השטח חוזר אלייך. אני רוצה שתהיה לך נחיתה רכה".
נשארתי לנוח על הכיסא. תוך דקות ספורות היו שלוש חביתות מונחות בתוך צלחות, פיתות חמות מהתנור, סלט חסה, גבינות וזיתים.
משהו התחולל פה לנגד עיניי. הטיסה שלי לימדה את שלמה כמה דברים.
"למדת להיות שף", אמרתי בקול.
שלמה ניגב את הידיים בנייר סופג משיירי הזיתים והביט בי בכנות: "למדתי עוד כמה דברים. למשל עד כמה אפשר להסתדר טכנית עם הכנת חביתות וכל השאר, אבל נפשית קשה מאוד. הבית מסודר ושולמית הלכה לגן עם קוקו מסודר, אבל תכל'ס, לא הסתדרתי לבד".
הסכמתי איתו.
לפעמים אנחנו יכולים להסתדר טכנית, אבל החלק הנפשי דורש את שלו. ואותו אי אפשר לקשקש או לא לפגוע ב'עין' כמו בחביתה.
התלבטתי אם להגיש את המכתב שכתבתי. אולי זה לא הזמן? בכל זאת אמרתי: "כתבתי לך מכתב תשובה".
הוא חייך בהפתעה. "המכתב מיועד לקריאה?"
"הוא על השולחן בסלון", הגבתי.
הלכתי ליטול ידיים תוך ששלמה מזרז את צעדיו לסלון.
ישבתי עם שולמית וטבלתי לה את הפיתה בעין של החביתה. הוספתי לה זיתים בצלחת וגבינה.
"אימא", היא לחשה, "אבא עושה את החביתה מאוד טוב, אבל את שמה גבינה מאוד טוב".
הניחום שלה הרעיד את מיתרי הצחוק שלי.
שלמה הרים בהפתעה את עיניו מהמכתב. הוא נראה שקוע בעולם אחר.
"אני באמצע העסקה עם מיסטר ברנדלי. מה מצחיק בזה?" שאל.
סיפרתי לו על הרצון של שולמית לגרום לי לחוש רצויה ונצרכת.
"גם אני מתגעגע לפשטידת הגבינה שלך", הבטיח.
הבנתי שמהר מאוד אחזור לתפקיד האמיתי שלי, כעקרת הבית הזה, לגבינות ול'גולש', וחווית חוץ לארץ תעבור.
שלמה סיים לקרוא את המכתב.
"יש לי שתי מסקנות", הוא אמר.
הסתקרנתי: "מהן?"
"מסקנה אחת היא שאני האשם פה והאחראי היחיד לכל הנסיעה הזו". הוא חייך ולא המתין למחאה שלי.
"ומסקנה שנייה היא שלא את ולא אני אחראים לכלום ולא מנהלים את העולם. הקדוש ברוך הוא מסובב את הכול. אנחנו רק כלי משחק. יצליח או לא? לא תלוי בנו. אנחנו רק בובות מריונטה".
הבטחתי לעצמי לקרוא שוב את המכתב כדי לראות את יד ההשגחה בצורה כה מוחשית. להרגיש מובלת ולא מובילה. קל יותר.
נזכרתי ברגע הזכייה, ובכל המהלך שעשינו. על הניסיון שלנו לשמור על הערכים של לימוד תורה ועל החיים הרגילים, והבנתי יותר מתמיד. אנחנו עושים מה שהקדוש ברוך הוא מתכנן לנו.
וההבנה הזו הסבה לי תחושת רוגע. אם הכול לא בידיים שלנו, אז כל החלטה שהיא לא תשנה את מה שנגזר. בריינדי רק ממלאה תפקיד בצפוי לבוא עלינו. העסקה כבר נחתמה, ואילו אני יכולה להמשיך להיות עקרת בית למופת ולהכין פשטידות גבינה.
"אימא, אפשר עוד זיתים?" שולמית שאלה.
"בינתיים כן", עניתי ספק לה ספק לשלמה.
שלמה הביא כפית ושלה מתוך קופסת השימורים זיתים נוספים לתוך הצלחת המרכזית. הוא הישיר אליי מבט: "את חושבת שנפלנו עם העסקה?"
"אני כבר לא יודעת מה לחשוב, למרות שאלו לא מחשבות הגיוניות. אולי כי קראתי בעיתון על כל מיני אנשים תמימים שנופלים, ולמרות כל הבירורים עדיין יש לי פוביה בלב", אמרתי לו.
לקחתי זית נוסף מהצלחת והנחתי לשולמית בצלחת.
"יש לך חשש שניתן להצביע עליו?" הקול שלו הפך לעמוק.
"אין לי חשש, והכול נשמע כל כך בסדר. אולי זה מה שיוצר לי את חוסר הביטחון הזה. אני סומכת על בריינדי. היא נראית אמינה. אתה ביררת רציני, בן דוד של אבא שלך מכיר, עורך הדין אישר, אבל הכול נשמע מדי טוב".
"כמה תשואה אמורה להיות בשנה?"
"כשישה אחוזים. אבל זה ייקח זמן. בינתיים רק חתמנו. לא שילמתי כלום מלבד סכום ראשוני שלא יפיל אותנו".
"אמרתי לך ששאלתי מבינים בעניין. גם הרב אמר שאפשר ללכת על זה. עשית את העסקה הזו, למה את כל הזמן חוזרת לאחור?"
"אולי כי אני צריכה להיות עקרת בית ולא להתעסק בכאלו דברים", אמרתי.
הצלחת עם שאריות החביתה של שולמית נפלה על הרצפה. אחרי רביצה בכיסא קמתי סוף סוף כדי לקחת מטלית ולנגב את השאריות הדביקיות מהרצפה. רוני אותת לי להרים אותו, ולקחתי אותו מתוך הסלקל בחיבוק. כל הטוב הזה סביבי. המתיקות של הילדים, הבית שבו אני גרה, הכסף שקיבלתי, המשפחה שלי. הכול מאת השם יתברך.
שלמה הגיש את ידיו לעבר רוני שגרגר אליו בשמחה. הוא נישק אותו בחיבה, ושמח שהילד רגוע בזרועותיו.
"את מאמינה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו את הזכייה?" שאל.
"אני מאמינה".
"אם כך, הקדוש ברוך הוא יחליט עלינו גם בהמשך". המילים שלו היו מוכרות. המחשבות שלי התאימו לקו החשיבה, רק הלב לא היה שלם.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
