כסף בא וכסף הולך והארץ לעולם עומדת. התעוררנו מהשינה החטופה ערניים יותר.
וולף לא התקשר. ראובן התקשר במקומו. כדי לבשר שוולף יצא מהארץ. בריינדי התקשרה אליי לאחר מכן ואמרה: "אני מקווה שהשארתם קצת כסף בצד".
לא כעסתי עליה. היא רצתה לעזור.
"גם אני קיוויתי. זה לא קרה. אנחנו לא עניים. אנחנו רק לא עשירים", עניתי במתינות.
קמתי למטבח להכין ארוחת בוקר שלא הספקנו לאכול קודם לכן, וגיליתי לחמניות וכוס שוקו על השולחן.
שלמה אמר: "זה בשביל שנזכור את ימי שהותנו בארמון הקסמים".
הבדיחה לא הצחיקה אותי.
"אני מקווה שאתה לא הולך לבזבז עכשיו כספים סתם רק לשם הזיכרונות הנעימים".
הוא לקח לחמנייה רכה.
"ירדתי למכולת בשביל חלב, וגדליה אמר שיש לו לחמניות שחילקו הבוקר לאברכים בתורת יששכר. נשארו כמה והוא הביא לי. זה הכול. את השוקו הכנתי לך בעצמי".
ככה אני. מסיקה מסקנות מהר.
"השם רוצה שנמשיך לאכול לחמניות", חייכתי.
ושלמה רק אמר: "אני יותר אוהב לחם טרי".
הימים הבאים עברו עלינו בבדיקות. שלמה הוציא תדפיס של חשבון הבנק, ויחד ישבנו כדי ללמוד את הנתונים. להבין מהן ההוצאות העיקריות, במה ניתן לחסוך, ועל מה אין לוותר.
גילינו שבעצם מזה תקופה ארוכה חיינו עם המשכורת שלי והמלגה מהכולל בלבד. גם קודם לכן חלק מהכסף היה מושקע בחוץ לארץ, והנותר- סגור בבנק.
"חצי שנה צברה לנו מינוס של 6000 שקלים. לא נורא", קבע שלמה.
"תרצה לבקש שיחזירו לך הלוואות כדי לאפס את החשבון?"
הוא סימן עיגולים על טורי המספרים. "האמת שכבר עשיתי את זה למרות שהסתפקתי בעניין. לא ידעתי אם כדאי לנו להשאיר את הכסף הזה לזמן אחר שנצטרך. בסוף החלטתי שהזמן שנצטרך הוא עכשיו. מוטב שנתחיל לחיות מאפס, ונאפס את ההוצאות מול ההכנסות מאשר לחשוב על זמנים אחרים".
ההרהורים שלי הביאו אותי למחוזות אחרים.
"לפחות קניתי מיקסר ולך יש אוטו".
"שנצטרך למכור אותו", הוא ענה.
סירבתי להאמין.
"כזה מהר?"
הוא הנהן. "חשבתי על זה כבר יומיים. אוטו מביא הוצאות מיותרות. הכול פה קרוב. חבל סתם להחזיק משהו שאין צורך בו רק בשביל נסיעה אחת בודדת בבין הזמנים".
"יהיה לך כסף מהאוטו", השלמתי עם הגזרה.
"לטיפול שיניים".
נראה היה שאנחנו מתרגלים למציאות.
שלמה קיבל החזרים על ההלוואות ואיפס את חשבון הבנק. כעת התחלנו מהתחלה.
דסי בת דודתי התקשרה.
"המסיבה של סבתא הייתה לעניין. במיוחד שאין לאחרונה כל כך חתונות. חשבתי אולי לאחד את המשפחה פעם נוספת עם תירוץ אחר. אולי לרגל יום הנישואים של סבא וסבתא. מה את אומרת?"
נהניתי מהיוזמה שלה למרות שהבנתי למה היא מתקשרת.
"זו יוזמה ברוכה. אבל לא אוכל להשתתף מבחינה כלכלית. את מבינה. אנחנו מהדקים קצת את החגורה. שלמה לא קיבל הרבה זמן מהכולל".
"תמכרו את הרכב", היא אמרה, וניכר היה שמיד התחרטה.
"סליחה שאני אומרת לך. כן?"
דסי והאימפולסיביות שלה מוכרים לי.
"זה באמת רעיון טוב. נמכור את האוטו", עניתי.
היא נעלבה.
"את לא צריכה להיות צינית. באמת הצעתי בשבילכם. בשמחה תיסעו גם עם כרכרה".
שיוויתי לקולי צרידות קלה.
"אני לא צינית. הצעת רעיון נכון. אנחנו נמכור".
היא שמעה את הרצינות שלי.
"אולי דוד יוכל לעזור לכם. הוא מתעסק קצת בענייני מכירות וקניות רכבים".
רק זה חסר לי.
"אם נצטרך, נפנה אליו בעזרת השם".
"אז נדבר", היא ניסתה להיות נחמדה ולסיים בצורה מזמינה.
"להתראות".
לא הייתי צריכה את דסי כדי להבין שעידן הבזבוזים הסתיים. שמחתי שהייתה לי יכולת להשתמש בכסף ועשיתי את זה לטובה.
יום ההולדת של סבתא נערכה בזכותי. לא יודעת איך הייתי מרגישה עכשיו לו הייתי עומדת בסירוב שלי לדסי. האם ניצלתי את הכסף שלי לדברים טובים?
נזכרתי במעשר המוגדל שעזר להורים שלי ושל שלמה להחזיר חובות משכנתא, ובכל המתנות שהבאתי לחברות כשראיתי צורך. אלו דברים שאף אחד לא יוכל לקחת לי. ההלוואות ששלמה היה נותן לאברכים שנזקקו, וכן, גם הרגעים שניצלנו את הכסף לצרכים נפשיים, כמו יציאה למלון שהיוותה צורך. אם לא היה לנו רכב, כל חיי הייתי מתחרטת למה לא נהניתי כשהקב"ה נתן לי. והנה הוא נתן, ואני השתמשתי, הודיתי, ועכשיו אני מבינה שאפשר להסתדר גם בלי.
גם את החברות עם בריינדי, וההיכרות עם חוה ליבא, אף אחד לא יוכל לקחת לי.
אימא התקשרה. היא שאלה מה קורה. סיפרתי לה.
היא הייתה המומה.
"אני לא מאמינה. לא יכול להיות. ואיך לא אמרת לי מיד?"
פתאום הבנתי שכבר עיכלתי את האובדן.
"אימא, אני אחרי העיבוד. עכשיו אני יכולה לומר את מה שהבנתי תמיד. השם נתן, השם לקח. גם אם לא היה נותן, הייתי מודה על כל רגע. ועכשיו כשהוא נתן, אני יודעת על מה יש להודות, וכשהוא לקח, יודעת כמה טוב לי גם ככה".
הגעתי לעבודה ותכננתי להיכנס לבוס לבקש העלאה. חיל ורעדה תפסו אותי. אולי הוא יסרב ואני אפגע? למרות החשש שלא יסכים, הצורך גבר על המבוכה.
"באמת את עובדת אצלנו זמן רב. גם אם נדלג על חופשת הלידה הארוכה, הרי שאני בהחלט חושב שמגיע לך. במיוחד שעד היום לא ביקשת", אמר המנכ"ל.
ומלבד ההקלה הכלכלית שחשתי, נהניתי מכך שמעריכים את העבודה שלי.
חודש לאחר מכן הגיע שלמה עם תדפיס דפי הבנק.
"אנחנו מאוזנים", אמר בשמחה.
"לא עשירים ולא עניים", הדגשתי.
"מאושרים", הוא אמר.
ולפתע חייכתי לעצמי. משל הכול היה חלום. לא הייתה זכייה, ולא נפילה. זוג רגיל שמוציא ממה שיש. ואולי לא היו הדברים מעולם?
אך בריינדי שהתקשרה באותו רגע והזמינה את עצמה לביקור 'מפולפל ומוקפץ', החדירה לי בתודעה. כסף בא וכסף הולך, אך התובנות שקיבלתי ילכו איתי תמיד לאורך המסע. של התפקיד האמיתי שלי בחיים.
מאחורי הסיפור
בכל פעם שאני מסיימת את הספר, כשאני עוד נתונה תחת הרושם של הסיפור, והרגשות והתובנות מלווים אותי, אני מתאכזבת שהסיפור בא אל סיומו, וחושבת לעצמי: זהו? הסיפור שלהם הסתיים? אז איך הם ממשיכים?
אני בונה לי בראש תרחיש אפשרי, ומנסה לנחש למה הסופרת התכוונה, או שהיא בכלל לא חשבה על המשך? אולי היא פשוט הובילה את הגיבורים שלה לסוף שכולו טוב בלי לחשוב על עתידם הלוט בערפל? בלי לדאוג לרווחתם העתידית, או להתמודדויות שלהם בעתיד?
ובכלל, מה גרם לסופרת לקחת את זמנה בידה, ולכתוב סיפור שלם? מה היא רצתה להעביר כאן?
התדמית של נעמה מורכבת מפסיפס של מקרים והתמודדויות שמשפחות רבות חוות ומזדהות. זה לא שהן נקלעו לחובות, וגם אין להן סיפור שראוי לספר עליו או ללכת עבורו לקופת העיר, אבל ההתמודדות היומיומית שלהם מורכבת מהרבה ויתורים, מהידוקים כלכליים, סדר עדיפויות על מה כדאי להוציא, ועבור מה- צריך לומר: "אין לי כסף".
נעמה ושלמה הם זוג סטנדרטי. נעמה למדה בסמינר, שלמה הולך לכולל, והם רוצים לגדול ולגדל משפחה ברוכה בע"ה. אלא שפתאום הם מגלים שקיים ערך נוסף שלא ידעו מראש שהוא כה מהותי. הכסף.
וכאן נוצרות תהיות איך הערך הזה, שאמור להיות גשמי, משחק בחיי זוג שהשאיפות שלו רוחניות, והאם היעדרותו או הימצאותו- מלווים את הערכים החשובים באמת, או מפריעים להם.
הספר אינו מתיימר להביא את התשובה לשאלה, אלא רק להעלות אותה למודעות, להבין את המציאות אתה מתמודדים זוגות צעירים רבים, וגם כאלו שכבר התבגרו, אבל הכסף, עם כל הניסיון להציג אותו כבעל ערך משני, תופס מקום ואף משנה תכניות ושאיפות.
אז מה קרה בסוף עם נעמה ועם שלמה? אני מנחשת שהם מתמודדים היום עם אותם שיקולים פיננסיים, אלא שההסתכלות שלהם שונה. הם לא נולדו עם כפית של כסף בפה, אבל חוו אותה. וככאלו הם יכולים להבין את המקום שהוא תופס, ולא לתת לו לתפוס מעבר למה שמגיע לו.
אולי הסוף שלכם שונה? או שהחויה שלך שונה? אשמח לשמוע עליה במייל: [email protected]
שלכם, מיכל בורשטיין
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
