החנות ממול הייתה צפופה. המראה המבולגן נתן לה אפקט של בזאר, למרות שעת הבוקר הרגועה. לקוחות נוספות הסתובבו בחנות, המוכרת עמדה בקופה וניסתה לכוון לקוחה ל'איפה יש חולצות בסיס לבנות מידה 5".
אישה משמאלי שאלה: "אין לכם עוד מוכרת שתוכל לשרת את הלקוחות?"
המוכרת סימנה לה 'רגע' עם היד, סיימה את החישוב ללקוחה הקודמת ואמרה: "סילבי אמורה לבוא, היא כנראה מאחרת הבוקר".
האישה ענתה בחוסר סבלנות: "היא לא כנראה מאחרת. היא כבר איחרה. נו שוין. איפה יש לכם בגד מתנה לברית?"
הבנתי שאם לא אשחיל את הבקשה שלי, אוכל לחכות עד הבוקר הבא בלי לקבל מענה. למרות שאני לא אוהבת לדחוף את עצמי, שאלתי: "יש לכם סטים לבנים ובנות?"
המוכרת שאלה: "משהו שבתי או לסתם יום? את יודעת מה, לכי לעמודה האחרונה, יש בצד כמה בגדים תלויים על קולב. יש שם כמה דברים חמודים. תבדקי".
נדחקתי במעבר הצר, מפילה בדרכי מכנסיים כחולים. הרמתי אותם וקיפלתי בערך על המדף, הנחתי על סדרת מכנסיים מקופלים בבלגן. בסוף השורה מצאתי אותם מיד. בגדי ילדים תואמים. משובצים בצבעי אפור ובורדו, עם כובע תואם וסרט לשיער. בדקתי מיד את התווית. לא היה רשום מחיר.
לקחתי בגד לבת ובגד לבן, לא הסתכלתי על המידות. הייתי חייבת לדעת את מחירם. התור התפנה בינתיים והמוכרת עמדה לשירותי.
"אה זה? מהמם, נכון? בדקת שיש לך במידות? אבל קצת יקר. איזו חברה מקנדה, 'ליטל בייבי', זו חברה מוכרת בחוץ לארץ. לבדוק לך את המחיר?"
"תודה", אישרתי.
היא נטלה את הבגד והקלידה את הקוד.
"מאתיים שקלים. יקר", השתתפה איתי.
"אני חושבת שבכל זאת אקח", אמרתי.
היא הסיטה את מבטה לכיוון הנכנסת: "סילבי, מה שלומך? מה קרה?"
סילבי רטנה: "לא קרה כלום חוץ מנהג עצבני שלא הסכים להמשיך עד שילדה אחת לא תתקף שוב את הרב קו שלה".
"נו אז מה היה?" המשיכה לשאול.
סילבי הניחה את התיק שלה מאחורי הדלפק, פתחה את המגירה והוציאה כוס חד-פעמית לקפה. אחר הניחה את הצעיף על הכיסא של המוכרת.
"רק שלא ייעלם לי פה. אז מה קרה? הנערה הזו הייתה עקשנית ולא הסכימה לשלם שוב. הנהג לא האמין לה שהיא תיקפה כבר, וכל הנוסעים התערבו".
"ומה אמרו?"
"כל אחד משהו אחר. ניסו לשכנע את הנהג לבדוק במכשיר והוא התעקש. אחד רצה לשלם במקומה, אבל היא לא הסכימה. בסוף אחד מהנוסעים, גברתן, איים על הנהג שאם הוא לא ממשיך לנסוע, הוא יתבע אותו. לא יודעת ממה הנהג פחד, מהנוסע או מהתביעה, הוא נסע הלאה בעצבים".
"והכול סיפור של כמה שקלים. אנשים היום לא מסוגלים לנשום מרוב שאין להם כסף", אמרה המוכרת.
סילבי הנהנה בראשה: "אני הולכת למלא לי קפה. רוצה גם?"
המוכרת אמרה: "לא. אני כבר שתיתי בבית. רק תחזרי מהר. מקודם היה פה לחץ".
הוצאתי את כרטיס האשראי.
"תוכלי להביא לי בגד לבן מידה 12 עד 18 חודשים ולילדה בת שלוש?"
"כן, חמודה. זה יעלה לך ארבע מאות שקל. קחי בחשבון".
לא התאפקתי.
"בחנות השנייה עלה כל סט כזה 370 שקל".
היא יצאה מאחורי הדלפק ואמרה: "אני יודעת. יש לנו לפעמים אותם בגדים, אבל שם את משלמת גם על הסטייל, מבינה? יש לקוחות שמעדיפים לשלם יותר ולקבל יותר. גם שירות, גם עטיפה. ויש להם שקית ממותגת. לנו אין עטיפות".
היא הלכה להביא את המידות המתאימות.
"אני לא מוצאת לגיל 12 עד 18", אמרה. ליבי נפל. אין מצב שאני חוזרת לחנות הקודמת ומשלמת מס מוכפל.
"רגע, הבגד שהבאתי לך מקודם היה נראה לי במידה". לקחתי אותו מהדלפק העמוס וגיליתי את המידה המתאימה. נס.
הגשתי לה את האשראי. היא נטלה אותו ואמרה: "ארבע מאות שקל. כן?"
"כן", הסכמתי.
"את רוצה אולי עוד משהו? גרביונים? יש לנו עכשיו מבצע על כיפות".
"אני צריכה לקנות גם נעליים", אמרתי.
"אין לנו", היא הצטערה, "אבל יש בקומה למעלה, לא יקר מאוד".
התחלתי להיעלב. המראה שלי עושה רושם עני? למה כולם לא שמים עליי חצי מיליון? אולי אני צריכה להתלבש יותר? או שהסטיגמה על גברת צעירה שנראית אברכית בלבוש, אומר שאין לה כסף?
"אני נראית אחת שקונה רק בזול?" חייכתי למוכרת במבט חוקר.
היא כחכחה בגרונה תוך הגשת השקית. "אלו שקונים ביקר לא מגיעים אלינו. הם נשארים בחנות ממול", ענתה.
יופי של התחמקות.
סילבי נעמדה מאחור: "בדרך כלל כאלו שיש להם כסף, לובשים יותר מותגים, גם התיק שלהם מגיע מאיטליה ויש שם תווית של מותג. אני קצת מבינה בדברים האלה. הבת שלי מלמדת אותי לאט", היא צחקה.
"המותגים האלו לא עולים כל כך זול. הבת שלי לא מוכנה לקנות בחנות כמו שלנו. היא קוראת לה 'בזאר'".
היא מוללה בקצה מטפחתה התכולה.
"תגידי לבת שלך שאת אותו בגד שהיה בחנות ליד בשלוש מאות וחמישים שקל, קניתי פה במאתיים". לא יודעת מה נופל עליי. מה כל כך אכפת לי להתווכח עם מוכרת זרה בחנות?
"את צריכה להבין שזה לא משנה. מי שיש לו טעם יקר אוהב גם מקום יוקרתי. בכל מקרה היה לך נס. כי הבגדים האלו שקנית הגיעו רק אתמול. יכול להיות שבסוף המחיר שלהם יעלה. ואם תלבישי את זה, הילדים שלך ייראו מתוקים מאוד".
רציתי להאמין לה שסחורה רק מגיעה, ותוך יום כבר לא נשארו מידות. הלכתי משם עם השקית הפרחונית שכתוב עליה "תודה ולהתראות". התחשק לי לעבור בדרך אצל המוכרת השנייה ולבקש ממנה אם תוכל לתת לי שקית תמורת שלוש מאות שקל. בסוף החלטתי לוותר על התענוג.
מה גם, שהצצה לכיוון לימדה אותי שהמוכרת משרתת כרגע גברת יוקרתית במיוחד. ממש מהסטייל האחרון. מקווה שאותה היא לא מזהירה על יוקר המחירים בחנות.
***
התיישבתי על ספסל מזדמן עם השקיות. ההרגשה שלי הייתה מעורבבת. מצד אחד שמחתי שקניתי מה שרציתי בזול, מצד שני, שמתי לב שזה גם לא כזה זול. לפני הזכייה הייתי קונה בגד לכל אחד במאתיים שקל לסתם שבת? מצד שני, אני לא נמצאת לפני הזכייה אלא אחריה. יש לי כסף. למה לא לנצל אותו לדברים טובים?
לפני שהתעשרנו שלמה היה אומר: 'הוצאות שבת וחג חוזרות'. עכשיו הוא לא יגיד. הוא הרי לא ישים לב כמה חוזר וכמה לא, וגם לא לחוץ אם לא יחזור. יש לנו כסף לקנות את כל החנות היוקרתית כולל את חלון הראווה שלה. מה אני מתקמצנת? למה לא הלכתי לחנות הראשונה וקניתי שם מה שרציתי?
אוף. אני לא מסוגלת להיות עשירה ברוגע. למה החישובים הללו? יש לי, אהנה מזה. מדוע אני לא מסוגלת להמשיך בקניות ולרכוש לשולמית נעליים?
בכל זאת קמתי מהספסל והמשכתי לחנות הנעליים. הגשתי למוכרת את הנעל השבתית הקודמת וביקשתי אותה מידה. המוכרת אמרה: "הנעל הקודמת נראית חדשה".
היא לא רוצה למכור? אחר המשיכה: "אבל יש לנו פה נעליים מדגם חדש ממש מתוק. את רוצה בצבע מסוים? הגיעו זוגות בודדים בצבע בורדו בדיוק למידה הזו".
משהו גרם לי להוציא את הבגד מהשקית ולבקש נעליים תואמות. היא התרגשה.
"הבורדו יהיו לך תואמות בול לצבעים האלו. יחשבו שקנית בסט".
היא הביאה את זוג הנעליים. פתחתי את הקופסה כדי לגלות נעלי קטיפה בצבע בורדו עם פפיון מעל. אהבתי אותן מהרגע הראשון.
פניתי לקופה. המוכרת ארזה את הנעליים והקלידה את המחיר. חתמתי על הקבלה ויצאתי מהחנות.
רק בחוץ נזכרתי שלא ראיתי כמה שילמתי.
בשביל מה לי לדעת? אם יהיה בזול, ארגיש רע שאני מתקמצנת בלי סיבה. אם יעלו יקר ארגיש בזבזנית. חבל.
בפרץ רצון טוב הלכתי לחנות לבגדי נשים. למה לא להתחדש עם בגד? הקנייה המוצלחת לילדים עשתה לי חשק לא להראות רושם עני.
המוכרת שאלה מה המידה שלי. לא ידעתי. שמתי לב שעבר זמן רב מאז קניתי את הבגד האחרון. האם רזיתי או לא?
מדידה ראשונה גילתה שנשארתי במשקל זהה. סימן טוב או רע?
יצאתי מהחנות עם שלוש שקיות נוספות והישג מרשים של בגד לשבת ועוד שניים ליום חול. הסתבכתי עם השקיות. נשארה לי דרך של עשר דקות הליכה.
מונית עצרה לידי. סימנתי שאני רוצה נסיעה.
אחרי חמש דקות הייתי בבית.
התחלתי לסדר את המזוודה. אנחנו אמורים להגיע ביום חמישי. אם כן, צריך ביגוד ליום שישי ולשבת. את הפיג'מות אני לא יכולה להכניס עדיין כי נצטרך אותן בלילה.
הכנסתי שמפו, אני אוהבת להביא מהבית. נסתמך על המגבות של המלון. רוח התרגשות הציפה את ליבי. חיכיתי לשבת.
***
שלמה הגיע מהכולל והניח את רוני בכיסא האוכל. שולמית החזיקה יצירה לא מזוהה בידיה. שלמה הופתע לראות אותי מסדרת מזוודה.
"הבנתי ממך שהתשובה שלילית".
נדהמתי.
"אמרתי לך שאענה תשובה, לא?"
"המארגן שאל אותי ועניתי לו שנוותר על התענוג".
שולמית הגישה לי את הציור. לא התייחסתי. הייתי נסערת מדיי.
"אז זהו? סגרו את ההרשמה?"
הוא התיישב על הספה.
"לכאורה כן. אבל את יודעת מה, אברר שוב".
הוא הוציא את הפלאפון מהכיס והתחיל לחייג. הייתי הלומה מדיי. כל הבוקר הקדשתי לארגון. איך לא היינו מתואמים?
הלכתי למטבח תוך שאני מקשיבה בחצי אוזן לשיחה. לא היה ניתן להבין את המהלך. שלמה רק המהם ואמר: "אני מבין. בסדר. נכון. אני שומע. בעזרת השם". השיחה הסתיימה.
חיכיתי שהוא יתחיל לדבר, אך לאחר זמן ממושך של שתיקה לא התאפקתי.
"נו??"
"הוא אמר שהוא צריך לבדוק. הם הזמינו מספר מדויק של חדרים במלון, ועכשיו הוא יברר אם נשארו עוד".
"אני לא מבינה. כל כך מהר ההרשמה נסגרה?" לאטתי.
"הם ביקשו ממני תשובה מהירה, ארך כנראה זמן עד שחוברה עדכן אותי. לא שמתי לב למודעה הזו".
התעצבנתי.
"אתה לא קורא מודעות בכולל?"
"לא", ענה בפשטות.
עכשיו אני מבינה איך לא ידעתי שלאסתי רלברג נולדו תאומים עוד לפני שהיא סיפרה.
"המודעות גורמות לך לא ללמוד?"
"בדרך כלל יש שם מודעות על מכירת ביצים וכאלו. לא דברים מעניינים. פעם הייתי עובר ליד ומסתכל. היום כבר לא. וכך פספסתי את המודעה הזו".
ויכוח ונתינת מוסר על שימת לב ואחריות לא יעזורו.
"לפרק את המזוודה?" שאלתי.
"חכי לתשובה ממנו", ביקש. ובעוד המילים על שפתיו הטלפון צלצל.
שלמה אמר: "תודה. אני שמח לשמוע. אגיד לאשתי".
השיחה הסתיימה ושלמה אמר: "גינצלר מלמעלה הזמינו אותנו לברית שלהם מחר בבוקר".
העצבים המרוטים שלי לא התאימו למצב.
"מה הקשר שלנו אליהם? היא בקושי אומרת לי שלום".
שלמה שאל: "בטוחה שאת רוצה לדבר על אנשים?"
צודק. אני משתדלת מאוד לשמור על הפה. אצל ההורים שלי נזהרו מאוד שלא לדבר על אחרים, ולשון הרע היה אצלי מחוץ לתחום על אף הקושי והניסיונות.
"טוב, זה כי אנחנו לא ממש מתראות. ממילא אין לי עבודה ורוני אצל המטפלת. אלך בשמחה".
שלמה הוציא צלחות חד-פעמיות והחל למלא אותן בעוף ובאורז.
"תפרק לשולמית את העוף, טוב?" התרככתי. שלמה לא אשם שלא דיברתי איתו ברור. אתמול לא ממש התלהבתי על הרעיון. מה אני מתלוננת עכשיו?
שלמה נתקל בשקיות שהיו מונחות ליד המזוודה.
"את רוצה לומר לי שקנית בגדים במיוחד בשביל השבת?" הוא הביט בי במבט מרחם.
"כן", עניתי.
"אם כך, במקרה שכל החדרים כבר תפוסים נלך למלון אחר", הציע.
"לא. בשום אופן", קראתי בקול, והפתעתי גם את עצמי.
כשחוברה דיווח מאוחר יותר לשלמה שנשאר מקום וישמחו שנצטרף, כבר שכחתי את ההצהרה שלי, והמשכתי להכין את המזוודה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
