שולמית הרגישה לא טוב בגן. הגננת סיפרה שהיא הקיאה, ולמרות זאת היא לא התקשרה אליי כי ידעה שאני עובדת ויהיה לי קשה לעזוב באמצע העבודה.
"לא היה נראה לי שיש לה חום", דיווחה. "נתתי לה לנוח על הספה, היא נרדמה וכיסיתי אותה. עכשיו הלחיים שלה אדומות. כנראה עלה לה החום".
הודיתי לגננת וביקשתי שבפעם הבאה כן תודיע לי.
"היום אמנם היה לנו עומס, אבל יש זמנים שפחות לחוץ אצלנו. אני לא רוצה שתיקחי על עצמך את העול של טיפול בילד חולה".
הודיתי לה ולקחתי את שולמית על הידיים.
היום הזה התיש אותי. כל הצהריים שולמית הייתה נודניקית. עשתה בעיות עם הנורופן, וסירבה לשתף פעולה אצל הרופא. בכתה כשהוא בדק לה את האוזניים, וסירבה לפתוח את הפה כדי שיבדוק לה את הגרון.
הבשורה הטובה הייתה שהוא לא מצא כלום והניח שמדובר בווירוס שיחלוף מאליו. הנורופן השפיע עליה, אך ההתנהגות שלה הייתה חסרת מנוח. בכתה על כל דבר קטן, וחיכיתי לרגע שבו אוכל להשכיב אותה לישון.
כשזה קרה, בשעה שבע, אחרי שהיא סירבה לצאת מהאמבטיה כי רצתה לשחק שם עוד מעט, ואכלה את הלחם לאט ככל שיכלה, נשמתי לרווחה.
החלטתי ללכת לישון מוקדם. אלא שצלצול הטלפון קטע את תכניותיי.
"את פנויה לאירוח?" שאלה בריינדי מיד כשעניתי.
נשמע היה שהיא לחוצה.
"מה קרה? נתקעת פה בשכונה?"
היא התנשמה.
"מדובר בחברה שלי. היא התקשרה אליי שבעלה באיזו פגישה חשובה בשכונה שלכם, והיא יושבת מחכה משועממת באוטו. היא צמאה מאוד והחנות לידכם סגורה. הצעתי לה לעלות אלייך לחכות לבעלה. פתאום אני חושבת שהייתי מדיי נדיבה על חשבונך".
בריינדי המצחיקה. בטוחה שאני מחפשת פרויקטים לאירוח.
"אם כבר הזמנת אותה לעלות אליי, זה אומר שאני יכולה לומר 'לא'?" ניסיתי לברר.
תחנונים נשמעו בקולה.
"אל תגידי שאת לא יכולה".
החלטתי להיות נחמדה.
"אני יכולה בשמחה. דווקא הכנסתי עוגת קרמבו וחיפשתי מישהי שתאכל אותה. אחת בלי בעיות כולסטרול גבוה".
היא נשמה לרווחה.
"אם ככה, אני מתקשרת אליה שתעלה, נכון?"
אם כבר נחמדה אז עד הסוף.
"בשמחה. אני מחכה לה".
שנייה לאחר מכן מצאה אותי מארגנת במהירות את הבלגן בסלון, ומנסה לשוות לבית מראה סביר. בריינדי התקשרה שוב.
"היא בדרך אלייך. האוטו שלהם נמצא ליד בניין 10. ייקח לה בערך חמש דקות להגיע. זו חברה שהכרתי דרך החברות של הבעלים שלנו. אני מתקשרת לספר לך עליה כדי שלא תרגישי לא בנוח. יש להם אמצעים. בעלה עשיר בקנה מידה של לא הייתי אומרת מיליארדים, אבל אפשר לומר שיש לו יותר ממה שיש לשתינו ביחד. את כבר תראי אותה ותביני. לא אחת שאפשר לארח עם חד-פעמי". היא התנשפה.
העפתי מבט על הבית. היא מדברת איתי על חד-פעמי. במהירות פיניתי את הספה ולקחתי את ערמת הבגדים לתוך חדר השינה. אחר טאטאתי את הסלון והעפתי את כל התכולה כולל הפירורים לתוך חדר הילדים. סידרתי את המפה על השולחן והיטבתי את הזווית של האגרטל. באותו רגע נשמעו דפיקות.
היא עמדה בדלת ולא נראתה נבוכה.
"אני חיה. בריינדי סיפרה עלייך דברים טובים".
צחקתי.
"מתי היא הספיקה? בואי תיכנסי".
בתחילה הראיתי לה את חדר השירותים, קיוויתי שהמצב שם סביר. לאחר מכן השארתי אותה על הספה בסלון וארגנתי את הכוסות השקופות הגבוהות, ופרסתי עוגת קרמבו על צלחת נאה.
"את מסוג הנשים שיש להן עוגות מוכנות במקרר?" היא חייכה.
"אני מסוג אלו שבדיוק אתמול אפו עוגת קרמבו", עניתי.
היא סקרה את הבית ואמרה: "מוזר. הייתי בטוחה שאת גרה בכלל במקום אחר. בריינדי אמרה שאתם אנשים שלא מבליטים את העושר שלכם. אבל לא דמיינתי שעד כדי כך".
המבט שלה היה מתפעל ולא מנסה לפגוע. אבל אני נפגעתי.
"הבית שלי קטן לך מדיי?" שאלתי בציניות.
איזו התחלה רעה. אני מארחת וכבר מתחילה להתווכח.
"לא אמרתי קטן. זה הכול יחד. למשל, איך את מסוגלת לגור עם שכנים בבניין? כאלו שהילדים שלהם מלכלכים את המדרגות? עברתי וראיתי שעד לקומה שלכם לא היה מאוד נקי".
הסיטואציה הכריחה אותי לענות חזק.
"זו הילדה שלי שמלכלכת את הבניין. גם בבית פרטי היה אמור להיות אותו לכלוך".
היא הסתכלה בי ברצינות.
"כן, אבל אז היית מביאה מנקה בבקרים. לא היה נצבר כזה לכלוך".
שנייה לפני שהעייפות והתשישות התפרצו היא עברה נושא מעצמה.
"העוגה שלך. אין כמותה. את מכינה אותה לבד, או קונה בצק מוכן?"
איזה בצק מוכן. לעוגת קרמבו. הבנתי שהגברת מולי לא שהתה במטבח מעולם.
"בצק מוכן מכיל חומרים משמרים ולא בריאים. אני מכינה לבד. חכי שנייה", קמתי ממקומי, "אני הולכת להביא את המתכון".
היא ניסתה למחות שלא צריך, אבל היה לי נוח ללכת לחפש את המתכון, וגם להביא אותו לידיה הענוגות שלא עלה עליהן עול, מאשר להתחיל להתווכח איתה, או לשמוע את ההלם שלה מדוע אני הולכת לחפש מתכון בעצמי ולא מזמינה את הרובוט שיעשה זאת במקומי.
הבאתי לה את המתכון והיא הודתה לי נרגשות.
"זו עוגה באמת טעימה. אגיד למבשלת להכין אותה".
לא התאפקתי.
"אל תגידי לי שאת לא יודעת לאפות".
אך היא ענתה בשלווה: "לא ניסיתי. בשביל מה לי? המבשלת שלנו הייתה שפית במסעדה ידועה בחוץ לארץ. חבל על הזמן שלי".
לאחר מכן היא אמרה: "את לוקחת אותי באיזי, כן? רק בהתחלה הייתי בהלם. בריינדי אמרה לי שיש לכם כסף, וציפיתי לראות משהו אחר לחלוטין. אם הייתי חושבת שאין לכם, לא הייתי אומרת כלום. זה סתם הלם התחלתי. אני באמת הרבה יותר נחמדה".
היא הצטחקה ולמרות הכול התחלתי לחבב אותה.
"אז מה בעצם את עושה? באיזו תעסוקה את מעבירה את ימייך?" שאלתי אותה בחיוך.
העיניים שלה הצטעפו.
"עלית על נקודה רגישה מדיי. בואי נדבר על התעסוקה שלך", היא הציעה.
נראתה לי זקוקה לחברה באופן נואש.
"טוב. גם אצלי זה קצת רגיש. במיוחד כשאת מזכירה לי להתקשר לעבודה להודיע שלא אבוא מחר".
התקשרתי להודיע על היעדרות בשל הצורך לשהות עם שולמית בבית בבוקר. הנחתי שהיא לא תוכל ללכת מחר לגן. בינתיים חיה חיכתה תוך שהיא מתכבדת בעוגה נוספת. מהצד הביטחון שלה נראה לי שברירי. אבל לא רציתי לשפוט. הרגשתי שלא נתתי בה אמון מראש. כאילו משהו אצלי מתנגד להתנהלות שלה.
החלטתי לארח אותה יפה.
***
חיה התיישבה בנוחות, הגשתי לה שתייה ואלבום תמונות מהנסיעה עם בריינדי לחוץ לארץ. "אני עושה פה שיחה חשובה", ביקשתי.
היא המהמה משהו מעל האלבום הפתוח, ואילו אני פרשתי לי רגועה לחדר.
התקשרתי בפעם הראשונה למספר הפלאפון ולא לעבודה. מר צווייג הופתע. מעולם קודם לכן לא ביקשתי ממנו להיעדר. ושמא זו הייתה הסיבה בשלה הסכים לאשר לי בנקל.
חזרתי שמחה לסלון כדי לענות על שאלותיה של חיה אודות המקומות המצולמים. היא הביעה התפעלות מכל תמונה, ולאחר מכן הניחה את האלבום בצד והתחלנו לדבר.
"אתמול היה לנו אירוע של דינר. משהו מאחד המוסדות שבעלי תורם להם", שיתפה. "לא רציתי לבוא, אבל לא היה לי מה לעשות ממילא. וגם לא מצאתי לאן לצאת. בתחילה בעלי הופתע שהודעתי לו שאני מגיעה, אבל אחר כך הוא שמח על היציאה המשותפת. את מבינה? אין לנו יותר מדי זמן לעצמנו. ככה לפחות אנחנו מדברים בזמן הנסיעה. כשהגעתי לשם היו כל הנשים שהבעלים שלהן קשורים למוסדות. הן ניסו להתנהג אליי בנחמדות, אבל לא היה לנו על מה לדבר. הרגשתי שתחומי העניין שלהן שונים משלי. הן ניסו לנחש את המתכונים של המאכלים שהוגשו, ודיברו על איזו תקנה חדשה שהונהגה אצלם בחיידר. הרגשתי לא קשורה. משועממת".
נזכרתי בדינר האחרון שהשתתפתי בו. הוא לא היה משעמם. אבל שם לפחות הכרתי חלק מהנשים.
"במקרים כאלו אני תמיד דואגת לבוא עם מישהי נוספת", יעצתי. "ככה זה בכל התוכניות שעושים פה בחול המועד בשכונה. הספיקה לי פעם אחת שהלכתי לבד והרגשתי תקועה. מאז תמיד אני קוראת לחברה או אפילו לאחותי לבוא איתי יחד. ככה אני מרגישה מלכתחילה נוח יותר".
היא התפעלה.
"חשבתי שרק אני הבעייתית פה. כנראה זה קרה כי לא הכרתי אותן ולא הייתה לי שיחה משותפת. הן היו מגובשות. כבר חשבתי שאולי הרגשתי קצת מתנשאת מעליהן, אולי הן כיבדו אותי במקום להתחבר".
מזגתי לה מים.
"בפעם הבאה תביאי אתך את בריינדי".
"או אותך", אמרה.
"אני לא מסתדרת בדינרים. אני לא נכבדת מספיק", שיוויתי לעצמי פרצוף מכובד ונישא.
היא צחקה.
"מקווה שלא הייתי נראית שם כמו שאת נראית עכשיו. מכובדת כזו".
הסתכלתי על ההופעה המכובדת שלה. לא ניתן להתעלם מכבוד עושרה ויקר תפארת גדולתה. לא רציתי להרגיע אותה על בסיס לא נכון. "אמרתי לה מה הפתרון. פשוט לבוא עם עוד מישהי. "ככה תמיד יש בסוף תעסוקה ואת לא מרגישה מיותרת".
הטלפון שלה צלצל.
"כן, עליתי פה לחברה. המפתח אצלי. אני יורדת עכשיו".
היא פנתה אליי בבהילות.
"אני לא רוצה לעכב אותו. הוא עסוק מאוד והאוטו נעול. אני מברכת ברכה אחרונה ועפה מכאן. עוד נדבר".
היא בירכה, ולאחר מכן אמרה: "תודה מאוד. נהניתי להכיר אותך. את נראית אחת לעניין. פשוטה כזו. מכובדת". היא נופפה לשלום והדליקה את האור בבניין המלוכלך שלנו.
דקה נוספת שמעתי את נקישות נעליה מתרחקות, ולאחר מכן החזרתי את הבלגן שהזזתי לחדרים למרכז הסלון כדי למיין אותו באור.
אחר פיניתי את הכיבוד המאולתר, כשבריינדי התקשרה.
"נו, ידעתי שתיהני ממנה. איך היא?"
אספתי את הלכלוך לתוך כף האשפה.
"אני רואה שאת מעודכנת. היא חמודה מאוד. זורמת. קצת הפריעה לה הפשטות אצלנו בווילה".
בריינדי לא התפעלה.
"נו בסדר. את מבינה אותה. היא לא מכירה מושגים אחרים אצל כאלו שיש להם אמצעים. גם אבא שלה היה עשיר בקנה מידה. בעלה בכלל מתעסק בעסקים של אבא שלה".
העצבים שלי שיחקו.
"נו, אז היא מגיעה אלייך לווילה, עוברת על פני הבריכה הפרטית, ולא מתלוננת אצלך על הבלגן שעושים השכנים. עכשיו את שולחת אותה לאיזו דלפונית מצטנעת ונותנת לה להתמודד עם התמיהות על הדלות האביונית, ואומרת שחזית את הכול מראש".
התנשמתי. רגע של שקט.
"הלו?" שאלתי.
"כן, אני כאן. אני פשוט בהלם ממה שאת אומרת. לא ממש יודעת איך להגיב. לא חשבתי על זה. אני מכירה את חיה כבר מזמן. מעולם לא הרגשתי לא בנוח לידה. היא תמיד יודעת לתת הרגשה טובה. ועכשיו את אומרת לי שהרגשת דלה ואביונית. אין לי מה לומר. אני מצטערת. באמת".
ההתנצלות הכנה הרגיעה אותי.
"את לא צריכה להתנצל. אף אחת לא אשמה. היא כנראה הגיעה למקום שלא הכירה מעודה, ציפתה למשהו אחר, והתדהמה גרמה לה להעלות שאלות. אני רק בהלם מהניתוק הזה. לא חלמתי שיש אנשים שלא יוצא להם להיתקל מעולם במסכת חיים פשוטה משלהם. מה זה? סוג של אוטופיה. כאילו העולם כולו נועד לעשירים ואין עניים. כמו מרי אן טואנט מלכת צרפת שהגיבה לעם שביקש לחם: 'אם אין לחם תאכלו עוגות'. זה הזוי. מנותק".
ניכר שבריינדי שוקלת את מילותיה.
"זה קצת שונה. היא לא הייתה אומרת ככה לאישה שהיא יודעת שבאמת אין לה כסף. כאן היא נכנסה להלם רק בגלל ההקדמה שלי. אמרתי לה שיש לכם כל מיני השקעות, ושאני מכירה אותך דרך השקעה משותפת. היא לא דמיינה לרגע שכך יתגלה לעיניה. בית רגיל בתוך בניין דירות. היא מאוד לא מנותקת. והיא ובעלה תורמים להרבה מטרות חסד בהיקפים גבוהים. בהרבה יותר ממה שאת חושבת. תביני שגם היא שבויה בתוך מצב שהיא נולדה אליו. זו המציאות שלה ובה היא מנסה להיות הכי טובה שאפשר. ותדעי לך שגם לה לא קל. פשוט תנסי להתחבר אליה ותראי שאני צודקת".
בריינדי הזורמת והמקבלת.
"נראה לי שגם אם ישימו אותך במדבר סהרה, מי שלא יהיה שם, תביני אותו ותתחברי אליו. את מקבלת ממני ציון מאה. ולא בציניות. אני רצינית".
הקו היטשטש, אך בכל זאת שמעתי אותה: "טוב, אני לא בארץ עכשיו. ולא צריך להספיד אותי. רק רציתי לומר לך תודה על האירוח. חיה נהנתה ממך מאוד".
"תיהני אצל חוה ליבא", אמרתי.
"זו לא חוה ליבא אלא חו"ל אחר. משעמם. תהיי בקשר".
השיחה התנתקה שנייה לפני שאיחלתי לה איחולי פרידה. כיאה לישראלית שמדברת עם חברתה שנסעה לחוץ לארץ לרגל עסקיה.
ההרגשה שלי הוטבה בהרבה. לכל אחד קשיים וניסיונות משלו. ואין אחד הנוגע כמלוא נימה במוכן לחברו. גם לא בניסיונות. כל אחד חווה את שלו. טוב לפעמים לתזכר את זה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
