בריינדי מעשית. כבר בבוקר למחרת לאחר ארוחת בוקר שכללה לחם טרי וחביתה עם ירקות, הזכירה לי שנקבעה לנו פגישה לעוד שעה.
"תוכלו להשאיר את התינוקות אתנו", הציעה חוה ליבא.
"תודה", אמרה בריינדי.
"תודה", אמרתי אני והוספתי: "אעדיף לקחת אותו. לא השארתי אוכל עבורו". חוה ליבא לא הפצירה בי. אהבתי את הגישה שלה. היא מציעה אבל לא מאיצה לקבל את הצעותיה. עובדת המטבח החלה לאסוף את הצלחות, בירכתי ברכת המזון מתוך ברכון, ארזנו את עצמנו ויצאנו לחכות למונית.
כשהמונית הגיעה הכנסתי את רוני יחד עם הסלקל שחוה ליבא נתנה לי, והתיישבתי ליד החלון. בריינדי ישבה ליד הסלקל. היה לי נוח. לא יותר מדיי קרוב. פתאום הרגשתי מבוכה. אני נוסעת עם חברה שלא מספיק הכרתי לעומק, ומתחילה לעשות איתה עסקים. נכנס לי חשש ללב. ומה אם אני סתם סומכת עליה? אולי היא לא באמת מבינה בזה? אולי היא צריכה כסף ואני הזדמנות? הסטתי את הראש לכיוונה והמבטים נפגשו. התחלתי מיד לדבר כדי שהמחשבות שלי לא תהיינה שקופות.
רגע לאחר מכן צחקתי על חששותיי. הרי ביררנו כל כך טוב קודם, מדוע קיבלתי רגליים קרות פתאום? אין זאת אלא שאני מתרגשת מדיי.
"לאן אנחנו נוסעות בעצם?"
"למיסטר ברנדלי. הוא מתווך. מה שטוב בעסקה הזו זה שהוא אחד מהמשקיעים. מדובר בבניין שכל חלק ממנו מושקע על ידי משקיע אחר. לכולם יש כסף, ברור, כי הבניין הוא גורד שחקים. הוא אמור להיות מתחם לעסקים. אני חושבת שאקנה שם שתי קומות".
העסק נראה גדול עליי. לבריינדי הכול פשוט יותר. היא בטוחה בעצמה. לא פעם ראשונה שלה, ומסתבר שבעלה בירר בשבילה את הכול. רוני התחיל לגרגר ונתתי לו בקבוק. הנהג אמר משהו באנגלית ובריינדי ענתה לו בשפה רהוטה.
בכל זאת הרגשתי צורך לומר: "את יודעת. בעלי בירר על העסקה הזו אצל עורך דין מומחה".
היא עפעפה ושאלה: "איזה?"
"אחד בשם עופר גלרשטיין", עניתי.
בריינדי חייכה בהקלה: "אם זה הוא, אני רגועה ברוך השם. הוא מומחה בעסקים האלו. למרות שבעלי אמר לי שהכול מסודר, את הוספת לי רוגע".
אז היא כן קצת לחוצה. כנראה זו ההרגשה שמרגישים לפני שבאים להשקיע ממון רב, גם אם בטוחים בעסקה בכמעט מאה אחוז.
"בכל פעם יש לי פרפורי לב מחדש", היא הודתה.
"לא נראה עלייך", אמרתי בכנות.
"כי אני כזאת. דווקא כשאני לחוצה אני מעבירה את הלחץ שלי עם התעסקות בדברים שוליים. כלפי חוץ אני רגועה, אבל בפנים אני רק מנווטת את הלהט כדי שלא יתפרץ".
שתקנו. המונית גמעה מרחק נוסף.
"עוד שתי דקות אנחנו מגיעות", קטעה את השתיקה.
ירדנו מהמונית לתוך אתר בנייה. נכנסנו למשרד. המתווך הושיט את היד ובריינדי אמרה לו משפט שגרם לו להוריד אותה. נהניתי מהקלילות שלה. לפי פרצופו ניכר היה שהבין אותנו ולא נעלב. הוא פרס בפנינו תוכנית מתאר של הבניין. היה גדול ממה שחשבתי.
בריינדי התחילה לתרגם לי כל משפט. באמצע היא התייאשה. אמרתי לה: "אני ממילא לא ממש מבינה בזה. אחרי שנלך תסבירי לי הכול יחד".
יצאתי החוצה עם רוני. נהניתי לדמיין את הבניין שלי. שחזרתי את הזמנים שבהם לא היה לי כסף לזיתים. ההרגשה הזו של ה'יש' עשתה לי הרגשה טובה. לא רציתי לחזור למצב הקודם. למרות שכסף הוא לא הכול, עדיין, המצב הדחוק של פעם לא הותיר בי זיכרון מהנה.
בריינדי יצאה והזמנו מונית. אחרי שהתמקמנו היא אמרה לי בהתרגשות: "יש לי הרגשה טובה. העסקה הולכת לצאת לפועל. הוא אמין. לא רק בעלי. אבא שלי בירר בנוסף".
הרגשתי בורה ועם הארץ בנושא. מעולם לא התעסקתי בקניית מגדלים או בניינים. קודם כול הייתי עסוקה בבניית הבית האישי שלי.
"אפשר לשאול אותה שאלה כנה?" ביקשתי לדעת.
היא הביטה בי וענתה בחיוך: "לשאול תמיד אפשר".
העזתי. "מה האינטרס שלך ללוות אותי לעסקה הזו?"
מכונית צפרה מאחורינו. נראה היה לי שנהג המונית מאט. היה לי חשוב לשמוע את התשובה, לא רציתי שהנסיעה תיגמר. למזלי מבט לחלון סיפר לי על פקק תנועה. לראשונה שמחתי להיתקע בעומס.
"אם את רוצה שאגיד לך שאין לי אינטרס, לא תשמעי את מה שרצית. יש לי אינטרס", ענתה. "ככל שיותר קומות יימכרו מהר, הפרויקט יתחיל מהר יותר ויסתיים מהר. כך גם האינטרס שלך".
הבאתי את הנתונים בחשבון.
הפקק השתחרר, הרגשתי שהכול כבר נאמר. עכשיו השיקול שלי.
המונית עצרה ורותי בת השבע חיכתה עם יוסף חיים שגרגר בהנאה.
"הוא נפל מקודם על הדשא", היא אמרה. בריינדי נבהלה.
"איך הוא נפל?"
"הוא היה על הדשא והתהפך".
"קיבל מכה?" עיניה הביעו דאגה.
"לא קיבל שום מכה. אני רק אומרת לך שהוא התהפך. פעם ראשונה שראיתי אותו מתהפך".
בריינדי הבינה וחייכה. רותי מנסה לומר לה שהוא התהפך לראשונה. אתמול בריינדי הביעה דאגה בארוחת הערב שיוסף חיים אינו ממהר בהתפתחות שלו. והנה רק היום הוא אותת לה שהוא ילד השומע לקול אימא שלו.
היא חיבקה אותו ונתנה נשיקה. אחר הניחה אותו על רצפת הבטון שבפתח החצר. הוא פרץ במחאות.
"נשוויץ איתך אחר כך", אמרה לו.
חיכיתי כבר להיכנס ולחלוץ את הנעליים. ללכת לחדר ולחשוב מחדש על הכול. האם האינטרס של בריינדי הוא גם האינטרס שלי?
חבל שאין לי אבא יועץ השקעות.
נזכרתי באבא וחייכתי. באמת היה יפה אם הייתי מציעה קצת עזרה כספית להורים. החלטתי לעשות זאת בהקדם האפשרי.
נכנסתי לחדר והנחתי את רוני הישן בעריסה. דפיקה על הדלת, וחוה ליבא הזמינה אותי לארוחת צהריים.
"אני מרגישה הכרת הטוב אלייך. תודה שאת כל כך טורחת בשבילנו". הרגשתי חופשית לבקש ממנה קצת שקט למחשבות: "אני צריכה קצת להירגע, לחשוב על העסקה. יהיה בסדר אם אדחה את הארוחה לאחר כך?"
"בסדר גמור. אגיד למבשלת שלא תפנה את האוכל שלך", הרגיעה אותי בטוב לב.
"הייתי צריכה לחשוב על כך מעצמי, אבל סדר העדיפות האישי שלי מצביע קודם על הבטן. חשבתי שגם אצלך. אין בעיה. נשמור לך אוכל".
חוה ליבא הטובה! סגרתי את הדלת, נשכבתי במיטה ורציתי להתקשר לשלמה. החלטתי לארגן תחילה את המחשבה. חשתי התרגשות בלתי מוסברת מלווה בחשש. למה אני כזו סקפטית? הכול מצביע על כנות ויושר. שלמה איתי, אני רק השלוחה שלו בחוץ לארץ. אולי אני חוששת מהצלחה?
***
כנראה נרדמתי.
התעוררתי עם כאב ראש מבכיו של רוני. קמתי ונטלתי ידיים בעיניים חצי עצומות, לא היה לי מושג מה השעה. מבט חטוף לשעון גילה שישנתי יותר משלוש שעות.
כנראה רוני התעייף מהטיול ונתן לי לישון בשלווה. האכלתי אותו ובינתיים התאוששתי מהשינה ומכאב הראש שנגרם מהקימה הפתאומית.
לאחר מכן יצאתי למטבח. חוה ליבא ובריינדי ישבו שם.
"כבר חשבנו להזמין 'הצולה'", הן חייכו בדאגה.
"לא ידעתי שעסקאות כאלו מעייפות", אמרתי לבריינדי.
"ישנת?" הפניתי מבט לכיוונה.
"לא. בזמן שאת ישנת החלטתי כל מיני החלטות". הנחתי את אהרון בסלקל. חוה ליבא הגישה לי צלחת עמוסת אורז ורבע עוף.
"מה למשל?" הסתקרנתי.
"למשל לרכוש עוד שתי יחידות מעבר למה שתכננתי מראש".
"את בטוחה בזה?" קנאתי בה. הראש שלי הלם ברקה הימנית בעוז. עסקה אחת ואני עושה כזה עסק. בעוד בריינדי מתכננת ברוגע את העסקאות הבאות שלה.
"יש לי חוש לעסקאות טובות. כבר אמרתי לך", אמרה ללא יומרה.
באותו רגע רציתי להיות בריינדי. ברגע הבא החלטתי שעדיף לי להישאר נעמה הפשוטה, חסרת חוש הריח, עם בית קטן יחסית, דווקא בגלל הפשטות המרגיעה.
ידעתי שגם בריינדי תעדיף להיות היא עצמה. הקדוש ברוך הוא ברא כל אחד לפי האופי שמתאים לו, בהתאם לאופי המולד שלו. קולה של חוה ליבא קטע אותי מהתפלספויותיי.
"נראה לך שתבואי הערב?"
"לאיפה?"
בריינדי ענתה במקומה: "לדינר. את חייבת לבוא. זו הזדמנות שלך להכיר נשים מדהימות".
ניגשתי לכיור והתחלתי לשטוף את הצלחת אחרי שזרקתי את השאריות לפח. ידעתי במעומעם שדינר זו ארוחת ערב.
חוה ליבא מחתה: "את לוקחת לגויטע את התפקיד שלה. אישה מכובדת כמוך לא צריכה לשטוף כלים".
התיישבתי חזרה על הכיסא:
"אתן מתארגנות כל חודש למפגש הזה?" שאלתי.
"לא. לא מפגש. את רוצה לומר לי שמעולם לא היית בדינר?"
הנחתי את הצלחת השטופה על השיש המבהיק וניגבתי את הידיים. הרמתי את רוני המגרגר שהתלהב לעברי.
"הייתי אצלך. כל ערב היינו בדינר, לא?"
חוה ליבא צחקה על הפגנת הידע שלי.
"הדינרים פה קצת שונים מהעוף עם האורז שלי. יש ארגון 'יד יזראל' שדואג לצדקה למשפחות נזקקות בארץ ישראל. פעם בשנה נשיאת הארגון עורכת דינר, וכולנו מגיעות ותורמות לארגון".
ניסיתי להבין.
"היא מבזבזת כסף על ארוחת ערב ואתן משלמות לה על הארוחה? אז איך הארגון יכול לתרום גם לעניי הארץ?"
"הארוחה עולה פחות מהכסף שאנחנו משלמות על ההשתתפות בדינר", הסבירה חוה ליבא, והתחלתי להבין את העיקרון.
"ואחרי הדינר יישאר לי כסף לעסקים?" צחקתי.
בריינדי לקחה את זכות הדיבור: "אחרי הדינר העסקים שלך יצליחו יותר. את נוהגת לתת צדקה, נכון?" לא עניתי. באמת ממזמן לא נתתי צדקה. נס שיש דינר שיזכיר לי.
לאחר הארוחה הלכנו לנוח, ולאחר מכן התארגנו לדינר. בריינדי הנחתה אותי להתייחס אליו כאל אירוע כמו חתונה בארץ. טוב שהיא אמרה.
כשנכנסתי לאולם היוקרה סנוורה את עיניי. הנשים היו לבושות באופן מוקפד ויוקרתי, הרגשתי יראת כבוד להתקרב אליהן. טוב שבריינדי וחוה ליבא היו איתי כדי להכניס אותי לשורות.
"אז את מגיעה מארץ הקוידש?" שאלה אחת שהציגה את עצמה כגיטי.
"כן. מארץ הקודש. אני חברה של בריינדי", נתליתי באילן מוכר.
אם בתחילה גיטי נראתה מרוחקת ומעודנת, הרי שהשיחה איתה זרמה, ועד מהרה מצאתי את עצמי צוחקת מהבדיחות שלה. היא החלה לספר לי על הלימודים שלה בסמינר בירושלים, ואיך התקשתה תחילה לקלוט את אורח החיים הישראלי.
"אחרי שנה עזבתי. להורים שלי היה קשה בלעדיי. אבל אני לא שוכחת את אותה שנה. קיבלתי בה הרבה", סיפרה.
מלצרית עם מגש ועליו כוסות מיניאטוריות עמוסות משקה לא מזוהה עברה בין השולחנות. גיטי נטלה כוסית ושאלה: "רוצה להשתכר קצת?"
הרגשתי חופשית. "ממש לא. אני מסתפקת במים צלולים".
"להביא לך?" שאלה.
"שירות עצמי פה, לא?" אמרתי לה, והלכתי בעצמי לבר המעוצב.
ליד אחד השולחנות ישבה גברת מהודרת ובעיניה מבע עצוב. בריינדי הגיעה פתאום והחלה לשמש לי בתפקיד המארחת. תיזזנו בין השולחנות כשבריינדי מציגה אותי כנעמה מארץ ישראל, שהגיעה לעשות ביזנס. הפגנתי חיוכים לכל עבר. האווירה הייתה מכובדת, אך עם זאת הרגשתי שהנשים מכירות זו את זו ושמחות להיפגש.
כשניגשנו לבלה, עם המבע העצוב, ראיתי בעיניה של בריינדי אזהרה. לחצתי את היד של בלה שמיהרה להציג את עצמה. חששתי להתעניין אודותיה כדי לא לדרוך על נקודה כואבת. החלטתי להתמקד בהצגת עצמי במקום להרעיף שאלות.
"כבר יותר מיומיים שאני בחוץ לארץ, והגעגועים מתגברים", חייכתי.
"את יודעת מה זה לא להיפגש עם הבעל והילדים יותר מיום?"
"אני יודעת", היא אמרה, ונראה היה לי שלא מתוך הזדהות. היא עצמה את עיניה ובהחלטה של רגע אמרה: "אני מבינה שלא סיפרו לך עליי. בעלי בכלא".
עמדתי במקום ולא ידעתי איך להגיב.
"אני מצטערת לשמוע", הוצאתי את התשובה הכנה ביותר.
"הוא יושב על עבירות של הלבנת הון".
בריינדי התערבה. "את לא מספרת לה שהוא לא היה אשם בכך", נזפה בבלה.
"מה יעזור לי? בינתיים העסקנים לא מצליחים להוציא אותו מהכלא כבר יותר משנתיים".
לא שאלתי אותה אם בכלא הישראלי או החוצניק. לא שאלתי כלום. לא היו לי מילים טובות לומר. אבל בלה הרגישה הבינה אותי.
"מה אני מצערת אותך בדינר חגיגי", היא הסיטה את הכיסא לידה ואמרה: "בואי שבי פה בינתיים".
שמחתי על העברת הנושא יחד עם המבוכה לשבת ליד דמות שאינני מכירה. אבל בלה לא נתנה למבוכה להשתלט עליי. התחלנו לדבר על ההבדלים בארץ ובחו"ל, ושמתי לב שאין לי הבדל מהותי שאוכל להצביע עליו. רוב הנשים דיברו עברית, רובן עילגת וחלקן טובה ומובנת יחסית. דיברתי איתן בעברית, וחוץ מהמבטא יכולתי לדמיין שאני בארץ ישראל.
"חוץ מהשפה הזרה והמרחבים, לא עליתי על הבדלים גדולים. אבל זו לא חכמה. עוד לא הייתי פה שבוע, ורוב שעות היום נמצאת עם ישראלית ועם עוד חוצניקית שמדברת בעברית שוטפת למדיי".
מצאתי שנעים לי לשוחח איתה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
