יצאתי עם שולמית לגינה. בדרך הלכתי לקנות שמן זית. בסופר ליד הגינה טורחים לעשות מבצעים משתלמים דווקא למוצר הזה, מתוך תקווה שימשוך אנשים לעשות גם את שאר הקניות אצלם.
בדרך ראיתי דוכן של מפעל הפיס. חייכתי על תמימותי. הרגליים הביאו אותי לשם. שולמית רצתה לצאת מהעגלה. הוצאתי אותה מהקשירה והרמתי על הידיים. שאלתי את המוכרת מה המחיר של הכרטיס. היא הסבירה לי על סוגי הכרטיסים.
"לא מספיק לי שבעים אלף", אמרתי. "אני רוצה לשים בכרטיס של החמישה מיליון". היא חייכה אליי.
"אחרי שזכיתי, מאיפה אני מוציאה את כספי הזכייה?" שאלתי. הפעם היא ממש צחקה.
"כשתזכי תבואי אליי. אסביר לך לאן לפנות". הטון הרוסי שלה דגדג לי במעלה הצוואר. מילאתי את הטופס. שולמית כבדה.
"תניחי אותה בעגלה ותמלאי. ככה אי אפשר להזיז את העט".
הנחתי את שולמית, חגרתי אותה לקול מחאותיה. לאחר רגע היא הבינה שאני רצינית בעניין ושתקה. הסתכלה על משאית שבדיוק עברה ברחוב. סיימתי למלא והנחתי את הטופס בארנק.
פתאום כעסתי על המחשבות הפסולות שלי. אני הרי רוצה לזכות בפיס כדי לתת צדקה ומעשרות, לא? כדי לעבוד את השם. אני באמת לא מתכוננת לקנות מכונית פאר, וגם נוח לי בדירת שלושת החדרים שלנו. אוכל לעזור להורים, והכי טוב, לענות לכל קופות הצדקה, לשלוח להם כסף גדול, ולא להרגיש שאני חוסכת מפיתי על כל תרומה קטנה.
אבל אני לא משלה את עצמי. אני יודעת שאני אחת מתוך מיליונים. מיליונים רוצים לזכות במיליונים. שולמית איבדה סבלנות סופית. מיהרתי הביתה יחד עם השמן. את הכרטיס החבאתי עמוק בארנק. התביישתי להראות לשלמה.
מחר אחרי ההגרלה אזרוק אותו לפח בהיחבא.
***
"ילקוביץ חבר שלי מהישיבה מתחתן הערב". שלמה מגהץ בידיו את החליפה ותולה אותה על הקולב בארון השירות.
"נראה לי שאוותר על החתונה. צריך לעשות היום קניות. הבית ריק".
"למה שלא תלך? חבל. תפגוש את כל החברים מהעבר. אני אעשה את הקניות", התנדבתי. זכרתי את החתונה האחרונה של חברה מהכיתה וכמה היה לי נחמד לפגוש מחדש את החברות.
"את בטוחה? לא יהיה לך קשה לסחוב?" הספקנות נשמעה בקולו.
"אעשה משלוח. אקנה הפעם מוצרים מתכלים כמו נייר טואלט, כך שהמשלוח יהיה שווה 20 שקלים", אמרתי.
בדרך חשבתי שאולי אוכל להסתדר באמצעות העמסת השקיות על העגלה של שולמית. קצת חבל לשלם 20 שקל רק על משלוח. אני מנסה לחסוך ולקנות את הפסטה הזולה יותר רק כדי להוציא את הכסף הזה על המשלוח. החלטתי לזרום ולהחליט בסוף הקנייה.
בחנות פגשתי את טובה, חברת ילדות שלי. שמחתי ששולמית נרדמה בעגלה, ואפשרה לי לפטפט קצת.
שאלתי את טובה במה היא עובדת והיא ענתה בגאווה: "אני עצמאית".
תמיד היא הייתה עצמאית מדיי…
"באיזה תחום?" שאלתי.
"אני מנהלת חברת ניקיון למוסדות. מתווכת עובדים למוסדות".
"ואפשר להרוויח בזה כסף? העובדים מרוויחים את הכסף מהמוסד. למה שישלמו לך?" לא הבנתי.
היא חייכה. "נראה לך? זה לא עובד ככה. המוסד משלם לי, ואני משלמת לעובדים. מהמוסד אני לוקחת סכום קבוע. ומשלמת לעובדים עם תלוש 35שקל לשעה. את הפער בין התשלום מהמוסד להוצאות על השכר לעובדים, אני מרוויחה".
איזה רעיון. מתאים לטובה. מאז ומתמיד היו לה רעיונות מבריקים בראש. "וזה חוקי?" ביררתי. "בטח חוקי. יש לי רואה חשבון שמוציא תלושים לעובדים. הכול מדווח".
"ולמה שהעובדים לא יעבדו ישירות אצל המוסד?" ניסיתי להתחכם.
"כי המוסד לא 'מתקשקש' עם זה. הם פונים לחברה שלי ואני כבר אחראית להכול. אני יושבת במשרד ומפקחת בשלט רחוק שהכול בסדר. אם אחד מהעובדים מזלזל בעבודה, אני מחליפה לעובד אחר. בסך הכול אני לא עושה יותר מדיי חוץ מלבדוק שהכול בסדר".
כמה חכם מצידה! התפעלתי מהיוזמה. אולי גם אני אתווך בתחום דומה? ידעתי שזו משאלת לב. צריך לב חזק בשביל לעבוד כך. עומדים מול עובדים ומוסדות, ואנשים מצפים לשירות טוב.
טובה שאלה במה אני עובדת. סיפרתי לה שאני מזכירה בבית תוכנה. היא אמרה: "איזה יופי. אם אצטרך מזכירה אדע שיש לך ניסיון".
היא מנהלת, ולי היא מפרגנת מזכירה. "אבל אני לוקחת מחיר גבוה לשעה".
"בטח", היא הסכימה. "את שווה את זה".
פתאום הכסף של המשלוח נראה לי מגוחך. איזה ראש קטן יש לי. במקום לתווך ולעשות עסקים גדולים אני חושבת באופן מצומצם. 20 שקל למשלוח או קנייה קטנה שתשלח אותי שוב למכולת למלא חסרים. למה אני לא חושבת בראש גדול?
הקופאית סיימה להעביר את המצרכים.
"243 שקלים כולל משלוח", היא אמרה. היו לי 230. אני שונאת להוריד מוצרים רק בגלל מחסור בכסף. הרי ממילא נקנה אותם, אם לא עכשיו שבוע הבא. הסבון לכלים הולך להיגמר. השמפו כבר חצי ריק, והיה מבצע על ההוא מהחברה שאני אוהבת את הריח שלה, ששבוע הבא לא יהיה. וגם טובה עמדה מאחוריי בקופה. אין סיכוי שאני הולכת להוריד מוצרים.
פשפשתי בארנק כדי להוציא את כרטיס האשראי. שלמה אינו אוהב שאנחנו משתמשים בו. כך אמר לו היועץ הכלכלי מהכולל. גיליתי פיסת נייר. כרטיס הפיס! שלשום הייתה הגרלה. אני צריכה לבדוק מספרים לפני שאזרוק אותו.
טובה התחילה להוציא את המוצרים מהעגלה העמוסה שלה על הדלפק. הכנסתי מהר את כרטיס הפיס. כאילו גנבתי אותו. למה לא נעים לי? אפילו שלמה אינו יודע. מיד כשאגיע הביתה אבדוק את תוצאות ההגרלה כדי שאוכל כבר לזרוק את הכרטיס המפליל לאשפה.
***
הוצאתי את שולמית מהעגלה בזהירות. הנחתי אותה במיטה וירדתי למטה כדי להעלות את שקיות מוצרי החלב. הנחתי אותם במקומם המיועד במקרר, ולקחתי עט ואת כרטיס ההגרלה. וידאתי את מספר ההגרלה.
"המספרים הזוכים הם"—הקפתי בעיגול את המספר הראשון. יש אותו בהגרלה. גם את השני. השלישי גם הוא הוקף. ברביעי הידיים שלי רעדו.
כששלמה חזר הוא מצא אותי חצי מעולפת. "כנראה זכינו בפיס", אמרתי לו. הוא לא ידע אם לצחוק או לבכות שמא נטפשה עליי דעתי. הייתי נראית לבנה כמו סיד. כך אמר לי אחר כך. זה הדבר היחיד שהוא זוכר. החיוורון שלי שכנע אותו שאני לא מתבדחת.
"אולי לא שמעת טוב?"
"אתה יכול לשמוע שוב", גנחתי. הראש שלי היה סחרחר. אולי הוא צודק? בטח לא שמעתי טוב. מי זוכה בפיס. בטח דמיינתי. יש פה טעות.
שלמה הקשיב לתקליט. "המספרים בכלל אחרים. יש פה רק מספר אחד חופף", הוא אמר. הלב שלי צנח.
"שמעת את מספר ההגרלה האחרונה?" שאלתי בצרידות.
"כן", הוא אישר.
"זו לא ההגרלה האחרונה. תקשיב לזו שהייתה ביום שלישי. תראה את מספר ההגרלה".
התקליט החל לדבר. הוא לקח עט וחתך בפראות דף מהנייר שלו. המספרים שהוא כתב התאימו בדיוק רב לכרטיס ההגרלה של אותה הגרלת פיס. הלם. תדהמה.
זכינו בפיס.
לא ידעתי איך לעכל את העובדה הזו. בתחילה הלב קופא ולא מאמין. אולי נפלה טעות? אולי אנחנו מדמיינים? צבטתי את עצמי כדי להאמין שלא מדובר בחלום. לאחר מכן הרעד הבלתי נשלט בידיים, ומכאן, אין לי כל אפשרות לשחזר. כמו מתוך חלום פעלנו לברר את מה שעלינו לעשות. יש לי בלק-אאוט על היומיים הללו. כאילו הכול נעצר מלכת והתחיל שוב לאחר מכן. במזל אחר לחלוטין.
לוקח זמן לעכל. למי להודיע, את מי לשאול, ומה בכלל עושים עכשיו? שלמה טיפל בכל ההליכים הבירוקרטיים, ואילו אני ריחפתי על ענן. שמעתי אותו בשיחות טלפון ראיתי את פיו נע, ואת ידיו מלטפות את זקנו בריכוז. אך לא שמעתי את השיחות עצמן. כאילו רק גופי היה שם, ומחשבותיי במקומות אחרים. אין לי מושג איפה. האם התחלתי לחלק את השלל? או שחישבתי את המעשרות? האם קניתי בעיני רוחי את כל הסופר, או שמא הייתי המומה מדי בכדי לחשוב על משהו בהיגיון?
החיים אחרי ההגרלה השתנו לחלוטין. בהמשך כל הדיבורים נסובו אודות החוצפה של המדינה שגובה מס כל כך גבוה על הזכייה. לאחר מכן היה עלינו להמשיך לברר את כל ההליכים, ואיזה עורך דין מטפל בנושא. וכאן שלמה ביקש ממני להצטרף לנושא, ולחזור לקרקע. החלטנו ששלמה לא יבטל דקה של לימוד. הודעתי בעבודה על חופשה של יום, וגם ככה החמיצו לי פנים מדוע אני נוטשת את משמרתי בשעות העומס. 'עוד מעט אעזוב אתכם לתמיד', רציתי לומר. אבל עד שלא יתבררו העניינים לא רציתי לחשוף כלום.
התברר לנו שאחרי הפרשת מיסים, יישאר לנו ביד סכום נמוך יותר,. מתוכו עלינו לתת מעשר. אבל זה החלק הכיף בעניין. "עדיף לי לחלק לעניים מאשר למס הכנסה", אמרתי לשלמה.
חלפו עלינו לילות ללא שינה.
"מה שנקרא מרבה נכסים מרבה דאגה", אמר שלמה לאחר לילה נטול שינה. התלבטנו אם לספר להורים או לא. שלמה היה בעד.
"אנחנו לא יכולים להתנהל בעצמנו. אנחנו צריכים עזרה של מנוסים מאיתנו", פסק.
"למה, ההורים שלנו מנוסים בזכיות בלוטו ולא ידעתי?" שאלתי.
אבל ידעתי ששלמה צודק. "תגידי, למה החלטת לשים כרטיס בפיס?" הוא שאל יום אחד.
"אין לי הסבר. ככה השם רצה". ניסיתי לנתח. הקדוש ברוך הוא הוביל אותי לשם. זה ברור. בכלל לא התכוננתי מראש. חשבתי על הפקידה שנמצאת בדוכן. בטח היא רואה שזה כרטיס שזכה מהדוכן שלה ומנסה לזכור מי הזוכה. אולי היא זוכרת את שולמית בעגלה?
בתוך כך נערכה החתונה של נחמי. למרות שהתנהלתי באיטיות כמעט רקדתי מאושר. הרגשתי הולכת על עננים. הדודות ראו שאני מאושרת.
"היה לך קשר מיוחד עם נחמי, נכון?" שאלה דודה נחמה. "בטח", עניתי לה. נזכרתי בכל המריבות שלי עם נחמי על החדר המשותף. הכול התגמד בעיניי. חשתי מאושרת.
כשהכסף נכנס לחשבון, תרמנו להורים משני הצדדים סכום גדול כחלק מהמעשר. הסכום עזר להורים שלי בחתונה. בני המשפחה האחרים לא ידעו. ביקשנו מההורים לא לשתף אותם.
"אם נרצה נעשה זאת בעצמנו", אמרנו, והם כיבדו את הבקשה שלנו. אימא שלי שאלה: "לא תרצי לומר לנחמי שאת הוצאות הריהוט שלה קנינו מהכסף שלכם?"
עניתי לאימא: "אני נתתי לכם את הכסף. אתם החלטתם על מה להוציא. נחמי לא צריכה להודות לי במיוחד".
היה זה חודש שבו ריחפנו על עננים. שלמה הלך לכולל כל יום ואני לעבודה. פרענו את המשכנתא של הדירה, ועזרנו להורים משני הצדדים לפרוע חובות, אסתי הרגישה שמשהו עובר עליי .
יום אחד קיבלתי מאסנת, חברתי לעבודה, שיחת טלפון. "מגיע לי מזל טוב". פרצתי בקריאות שמחה. "תני לי לנחש", ביקשתי. "תאומים?" שמעתי את החיוך.
"קרוב. תאום אחד. כלומר נולד לי ילד בריא ושלם".
הרגשתי בשמחתה, והתרגשתי שהיא מרגישה מספיק קרובה כדי לבשר לי את הבשורה. האמתש התגעגעתי אליה. אושר. השם. תודה. אני מרגישה מאושרת. פתאום נכנס לי פחד. 'שזה לא ייגמר', ביקשתי. רוצה להיות מאושרת תמיד.
"תעשי את הברית מהר. אני רוצה להספיק להיות בה", ביקשתי, ואסנת הבטיחה לעשות כרצוני.
"תוך שמונה ימים אזמין אותך בעזרת השם".
"את לא צריכה לקנות לי מתנה", אמרה אסנת "אני יודעת שהמצב הכלכלי של אברכים לא מאפשר מתנות פאר".
"יש לי תקציב מיוחד למתנות כאלו", אמרתי. ידעתי שמי שלא חי את הפחד שהשקל האחרון ייגמר, יכול להאמין לתירוץ כזה.
למחרת הגעתי לעבודה. החלטנו שבינתיים לא אודיע על עזיבה סופית, מקסימום אאריך את חופשת הלידה העתידה לבוא.
"ממילא את מתעתדת לעזוב", אמר שלמה.
"לא יפה לתת למנהל להסתבך בלי עובדת", הסכמתי אתו. חוץ מזה שהיה לי נוח לצאת כל בוקר מהבית למקום מסודר. הודעתי לכולן על הבשורה המשמחת של אסנת, והחלטנו לקנות לה מתנה יחד מכולן.
בינתיים התחלתי לעשות חפיפה למזכירה החדשה. נראה פתאום שהעניינים נרגעו. לא החלטנו מה לעשות בכסף והחלטנו לזרום ולחכות לאחר הלידה. אבא של שלמה ניסה להציע שנלך ליועץ השקעות. אבל ההצעה הרגיזה אותי. הרגשתי שמתערבים לי בעניינים הפרטיים שלי. "הוא לא סומך עלינו שנשמור את הכסף ולא נבזבז?" שאלתי. שלמה נרתע: "אנשים רוצים לעזור לך. למה את תוקפת?"
"כי לא ביקשתי את העזרה שלהם", עניתי.
"את לחוצה מדברים אחרים", שלמה אמר, ודבריו העלו עוד יותר את חמתי, "במקום להתנצל אתה מנסה להראות שאני אשמה. אנחנו ילדים גדולים. לא נבזבז את הכסף על סוכריות במכולת". שלמה עזב אותי לנפשי. שמעתי אותו הולך לכיוון הדלת.
"אני יוצא לכולל", הוא קרא מעם הפתח.
"להתראות", עניתי בזעף. היו לי נקיפות מצפון אבל לא הצלחתי להתגבר. אולי אני באמת עייפה ולחוצה?
הדלקתי את הדיסק. פתאום הרגשתי רע. מה השאיפה שלי בחיים? מה הכסף אמור לתרום לי? פתאום הרגשתי שאני רדודה. היה לי צורך נפשי לתרום. לקחתי את העיתון של יום שלישי והתחלתי לעבור על כל מודעות הצדקה. לכל ארגון התקשרתי ותרמתי סכום חד-פעמי גדול.
סיימתי את סבב שיחות הטלפון והחלטתי להיות טובה יותר. לבקש אישור עקרוני משלמה לתרום למי שאני רוצה, ולהשרות אווירה טובה יותר סביבי. שולמית התעוררה וביקשה לשתות. לא מצאתי את הבקבוק שלה. התכופפתי בקושי מתחת למיטה. פתאום הרגשתי כאב עז.
התקשיתי להתרומם. שולמית צרחה מתוך שינה. הבקבוק לא נמצא. הזדקפתי וניסיתי לייצב את העמידה. הגב כאב לי. זו שטות שאין לנו כמה בקבוקים. מה הבעיה לקנות בקבוק נוסף? בסופר אין בקבוקים פשוטים, וכל אחד עולה מינימום 30 שקל. אבל אין לי בעיה של כסף עכשיו. שולמית צרחה. הנפתי את השמיכה והרגשתי כאב חד נוסף. נראה לי שקורה לי משהו. לא הצלחתי להתייצב.
הלכתי לשולחן במטבח כדי לקחת את הטלפון. ניסיתי לשמוע את צליל החיוג מבין צרחותיה של שולמית. שלמה לא ענה.
הלכתי למטבח, הוצאתי כוס ובקבוק מיץ שנשאר משבת. שמתי לשולמית בכוס וחזרתי לחדר. היא ניסתה להתנגד ולשפוך את הכוס. כאב חד שוב חלף בגב. אחזתי בדפנות הלול. פתאום ראיתי את הבקבוק על המדף. העברתי את המיץ לבקבוק והשקט שב להשתרר.
שוב ניסיתי לחייג לשלמה. הוא לא ענה. הפחד הזדחל לתוכי. אולי הוא לא עונה מתוך כעס על מה שהיה לפני שיצא? ניסיתי לנדנד. אולי אזמין אמבולנס לבד? הרגשתי חוסר אונים.
הכאב התערבב בדמעות. שמעתי פעם שבכי מוציא את הכאב. הטלפון צלצל. שלמה היה על הצג. "הייתי באמצע לימוד. הפלאפון היה על שקט. התקשרת?" הוא שואל אם התקשרתי.
"בטח שהתקשרתי. אני צריכה אותך דחוף".
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
