כשהגעתי לבניין, התמהמהתי ליד הדלת של דבורה שפירא המטפלת, ושמעתי משם שקט. היא פתחה לי את הדלת.
"עדיין ישנה המתוקה שלך", אמרה לי. "באותה תנוחה שהשארת אותה. שמתי לה שמיכה קלה כדי שלא יהיה לה קר". הלב שלי נמס. הנסיכה הקטנה שלי.
"אין לך מושג כמה עזרת לי. כמה לשלם לך?" שאלתי.
ודבורה אמרה: "היא כל הזמן ישנה. לא עשיתי כלום. אני לא לוקחת על זה כסף. חוץ מזה שהיא עדיין לא בת שלושה חודשים וחצי. היא מתחת לשנתון".
ניסיתי להתעקש. הרגשתי לא נעים למול אדיבותה. "אני רוצה לשלם כדי להרגיש נעים", התעקשתי. אבל דבורה עקשנית ממני: "גם לי יש זכות להרגיש נעים. על פעם חד-פעמית אני לא לוקחת כסף. זו מתנת הלידה שלי לשכנה מעליי".
פתחתי את הארנק כדי לגלות שאין שם כסף.
"תודה מאוד", הודיתי שוב ולקחתי את שולמית הישנה, שפקחה את העיניים והחלה לייבב.
"כבר אימא תיתן לך לאכול", הבטחתי לה. מה היא תאכל אם אצטרך לעבוד? נס שנתתי לו ציפיית שכר גבוהה. היה נראה שהוא לא ממש מרוצה מזה. אולי בכלל לא מתאים לי להתחיל לעבוד עכשיו? אם התשובה תהיה שלילית ארגיש רע, אבל זו תהיה הקלה.
הטלפון מצלצל. אולי זו אסתי?
"איך היה בריאיון?" הקול של שלמה מתוח. אולי הוא בונה על זה?
"היה בסדר יחסית. הוא הבין שאין לי ניסיון, ושאל אותי מה ציפיות השכר שלי".
"ומה ענית לו?"
"אמרתי לו 3000 שקל".
"אבל למה?" שמעתי את הכעס בקולו. "המזכירה הקודמת פוטרה בגלל השכר הזה, ואת מבקשת אותו דבר?"
"הכול משמים", עניתי. "אם הקדוש ברוך הוא יחליט שזה שלי, זה יהיה שלי".
שלמה כעס בגלוי: "ואת החלטת שזו ההשתדלות? את יודעת שיש כאלו שמפסידים את השידוך שלהם על שטויות?"
"אני מצטערת. לא ממש הראית להיטות לעבודה הזו לפני שהלכתי לראיון".
"איך מראים להיטות? זה שאמרתי לך להתקשר לחברה שלך ולבקש את המשרה מראה על חוסר רצון?" הוא צודק. עכשיו אני נזכרת. כנראה הוא תולה תקוות בעבודה הזו.
"הם הבטיחו לי תשובה תוך שבוע". שבוע לחכות. פתאום הרגשתי שאני רוצה את העבודה. בשביל שלמה. בשבילי.
שמעתי איתות בקו. זו הייתה אסתי. "אני עוברת לאסתי. אולי יש לה מה לחדש".
קולה של אסתי היה שמח. "אמרתי לך שתתקבלי. שמעתי אותו אומר למזכירה הקודמת שהיא תצטרך להסביר לך כמה דברים".
"והוא לא אמור לענות לי רשמית?"
"הוא יענה לך. יש לו זמן. בטח מחר תקבלי תשובה. לא יכולתי להתאפק. הייתי חייבת לומר לך". שמחתי.
"את השושבינה הראשית".
"בטח. אני הולכת לקנות שמלת מלמלה. טוב, אני חייבת לסיים. להתראות".
חזרתי לשלמה. "התקבלתי", בישרתי לו.
"ברוך השם", הוא סידר את נשימתו. "אני מצטער שכעסתי. נלחצתי מאוד. פחדתי שלא תתקבלי. אנחנו חייבים כסף".
"אמרתי לך שהכול משמים. כנראה גם השם חושב שאנחנו חייבים כסף. מה המצב בבנק?"
"יש לנו מינוס. אדבר איתך כבר אחרי הכולל. חבל על הלימוד".
"מינוס כמה?"
"מינוס שלושת אלפים ומשהו שקל".
"להתראות", אמרתי.
אנחנו חייבים 3000 שקל. אין לנו הכנסה. איך הגענו לסכום הזה? את העגלה והמוצרים קיבלתי מתנות מהסבתות ומהמשפחה. חוץ מבגד אחד ובקבוק לא קנינו כלום. אני חייבת פירוט של החשבון. על מה יוצא כל הכסף? יכול להיות ששלמה משקיע במשהו ואני לא יודעת?
שלמה חזר שמח. "אני רוצה להודות לקדוש ברוך הוא על העבודה שלך". הוא ניגש למקרר.
"אין יין? נשתה מיץ ענבים". מזג בכוסות והגיש לי.
"אין לי חשק עכשיו למיץ ענבים".
"רק בשביל הקטע. מה, את לא שמחה?"
"אתה בכלל לא חושב על ההשלכות", התקפתי. "איפה נשאיר את שולמית? אתה יודע שהיא קטנה? חוץ מזה, איך אנחנו מגיעים לכזה מינוס?" הוא נעצר בתימהון.
"חשבתי שאת שמחה. אני שמח בשבילך. אני חושב שמלבד הכסף טוב שבן אדם יצא מהבית, שיפגוש אנשים. אמרת שקשה לך להיות כל היום לבד בבדידות, לא?"
בטח שאמרתי. אבל השמחה שלו מלחיצה אותי. חוץ מזה, הוא לא ענה לי על השאלה. איך מגיעים למינוס כזה? במה הוא משקיע?
"לא הוצאנו כמעט כלום אחרי הלידה. איך הגענו לכזה מינוס?"
"מה עם הקידוש והתיקון? ומה עם השמיכה שקנית לשולמית, והבגד שעלה לך 100 שקל, ובגד בשבילך, והשקיות שקנינו כדי לחלק לאחים שלנו, והפער של השכירות למול המשכנתא?"
"וכל זה עולה 3000 שקל?"
"היו כנראה עוד הוצאות. אני לא זוכר בעל פה".
זו התחמקות?
"אז אולי תדפיס את הפירוט ותביא? שנראה ונעקוב מה קורה?"
"אני עוקב. את יכולה להיות רגועה. את לא צריכה לעקוב".
"חכמת נשים בנתה ביתה. אולי גם לי יהיה מה לומר? מה הבעיה להוציא תדפיס?"
"שום בעיה. אני לא מזדמן לבנק. מתי את רוצה שאביא את זה? בדרך לכולל או כשאני ממהר לחזור ממנו?"
"תרצה להשאיר לי את כרטיס הכספומט?"
"את רוצה ללכת במיוחד לבנק? לא חבל לך?"
"כן. אני רוצה". בטח שאני רוצה. השאלה למה אתה כל כך לא רוצה.
"בסדר, תזכירי לי להשאיר לך כשתרצי ללכת". תזכירי לי. הוא מקווה שאשכח, אבל זה לא יקרה. מחר בבוקר אני הולכת לבנק.
הטלפון מצלצל. בטח מהעבודה. הי, מה חני רוצה"?
"תרצי לחזור אלינו לכמה ימים?" שואלת חני.
"זיסי ילדה?" אני מתעניינת.
חני צוחקת. "היא חתכה את היד ומתקשה לעבוד. לא משהו רציני. אל תדאגי, אבל היא ביקשה חופש לכמה ימים. אמרתי לה שזה תלוי בך".
אם אני רוצה לחזור. אני רוצה מאוד לחזור. השאלה אם אני יכולה. סימנתי לשלמה שזה לא מה שהוא חושב.
"אענה לך תשובה עד הערב בעזרת השם", הבטחתי.
התקשרתי לאסתי. "מתי לדעתך יקראו לי?"
אסתי החלה לגמגם. לא מתאים לה.
"תראי, אני מקווה שלא התבלבלתי. הבוס משדר עסקים כרגיל. אתמול הוא העמיס על המזכירה פרויקט חדש. אני מתחילה להתבלבל. בא לי לשאול אותו מה קורה, אבל אני לא מעיזה". הלב שלי דפק בבום. אני לא יכולה להפסיד את העבודה הזו. שלמה כבר שתה מיץ ענבים. יש לנו מינוס 3000 שקל.
"אני מצטערת", אסתי בקול חלש.
"את לא צריכה להתנצל", התביישתי פתאום. "את כל כך דואגת לי, ואני לא מספיק אומרת לך כמה אני מודה לך. מה שהבוס יחליט, כבר לא קשור אלייך. יש לי קשר ישיר לבוס הגדול, והוא דואג לכולנו". הרגשתי שאני חוזרת על המילים שלה מלפני שבועיים.
"את צודקת", הקול שלה נשמע מעודד יותר. "הייתי בלחץ ממך כי פחדתי שתגידי לי שנטעתי בך תקוות שווא. אין לי קשר להחלטה הזו, אני רוצה בדיוק כמוך שתבואי לעבוד כאן".
"אני יודעת". אסתי הטובה! "אבשר לך מיד כשיענו לי תשובה, בסדר?"
לא אמרתי לשלמה כלום. רציתי לעשות קודם לכן שיחת טלפון אחת נוספת.
חזרתי לחני. "אני יכולה לבוא עם התינוקת שלי?" שאלתי.
וחני אמרה: "בטח, אני חייבת לראות אותה. זיסי מאוד תשמח. יפה מצדך".
היה איתות על הקו. מיהרתי לסיים את השיחה. הבטחתי לחני להגיע בבוקר למחרת.
הספקתי לעבור לממתינה. "מדברים ממשרד קולסקי מערכות. זו המזכירה. רציתי להודיע לך שהתקבלת להיות במקומי. אני מאחלת לך בהצלחה". הייתי בהלם. התקבלתי. לא האמנתי. פתחתי את הפה ולא מצאתי מילים.
"הלו?"
"אני כאן. אני ממש מודה לך על ההודעה. בטח לא קל לך להודיע".
"למה לא קל? מאוד קל. אסתי לא סיפרה לך שקיבלתי משרה בהרבה יותר טובה מהמקום המעצבן פה?" היא שאלה בשקט.
לא רציתי לשמוע לשון הרע. הייתה לי הרגשה שהיא אשמה קצת בהתנהגות כלפיה. אסתי לא התלוננה על יחס לא טוב.
"אני שמחה שאני לא לוקחת לך את המשרה. את תלמדי אותי קצת מה התפקיד?" ניסיתי להמשיך מהר הלאה כדי שלא תחזור לנושא הקודם.
"כן. אני אעשה לך חפיפה. אבל זה רק עוד שבועיים. בינתיים קחי נשימה ארוכה".
עוד שבועיים. השם אוהב את זיסי.
"ולגבי השכר, הוא אמר לי למסור לך שהוא ישלם לך 2500 שקל. את צריכה להעריך את זה. אני התחלתי עם 2000".
שלמה הגיע למטבח והוציא ירקות מהמקרר.
"אני מכין לנו סלט בריאות", הכריז בחגיגיות.
רציתי לבשר לו על הבשורה. לא ידעתי במה להתחיל. לספר שאסתי אמרה שלא בטוח, ואחרי זה על ההפתעה הגדולה, או להתחיל עם ההודעה?
"מי היה בטלפון?" הוא שאל.
"המזכירה שאני אמורה למלא את מקומה. התקבלתי".
"נו, זה היה ברור. חברה שלך אמרה לך, לא?"
"אני באמת צריכה להתקשר אליה", נזכרתי
אסתי התרגשה. "אני לא יכולה לצעוק פה במשרד. בא לי לצאת בריקוד. את משמחת אותי. אני אסירת תודה לך על ההודעה הזו. מה את רוצה שאעשה בשבילך? עד חצי המלכות". קטעתי את בליל הדיבורים.
"אם את רוצה לעשות משהו בשבילי, כבר עשית את זה לידיעתך".
סיימתי את השיחה ושמעתי את שלמה מדבר עם החברותא שלו, בעלה של אסתי. "אנחנו מודים לכם מאוד", הוא אמר. והרגשתי גאווה. גאוות אישה בבעלה, שעושה את הדבר הנכון ומתקשר כדי להודות, ולא רואה את המחווה כמובנת מאליה.
הוא התיישב. "אתה רוצה מיץ ענבים?" שאלתי.
ושלמה ענה: "אני כבר שיכור ולא מיין. עכשיו אני רוצה לומר "נשמת כל חי" כדי להודות לקדוש ברוך הוא, ואגב, אני משאיר לך את הכספומט בארון בצד".
****
"את לא נראית לי שמחה", קבע שלמה.
"היה לך קשה?" הוא חיבק את שולמית הבוכייה ונדנד אותה קלות.
"לא היה לי קשה. היה מאתגר. מתיש, ובעיקר התחרטתי".
"התחרטת על מה?" הוא לא הבין. גם אני לא הצלחתי להבין את עצמי.
"התחרטתי שעזבתי את העבודה אצל חני. הילדים התגעגעו אליי. הם זכרו אותי. לא מיד בהתחלה, ארך להם זמן. אתה יודע כמה הם גדלו? שלושה חודשים זה המון".
"התחרטת שעזבת? אני זוכר נכון? את לא ממש עזבת מרצונך. שולמית נולדה מתי שהוא?"
הוא צודק. אני לא עזבתי. אבל כן עזבתי. אני הולכת להיות מזכירה. להזניח את שולמית אצל מטפלת. עדיין אין לי מושג מי היא תהיה.
"עזבתי את המקצוע. זה לא היה קל אבל קיבלתי הרבה סיפוק. אתה צודק. באמת לא הייתה לי אפשרות אחרת".
"אם תראי שקשה לך במשרד, תוכלי לעזוב, את יודעת, זה לא צעד בלתי הפיך". כל כך נכון. זו רק ההרגשה שלי. התגעגעתי לילדים המתוקים. אני אוהבת אותם.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
