כמו מסך שעשה 'קאט', ככה הרגשתי מרחפת. הייתי במקום אחר לחלוטין. החיים בבית חולים עובדים אחרת מאשר בעולם שבחוץ. לא הייתה מאושרת ממני כשהאחות אמרה: "מזל טוב, אימא. הבן שלך עבר בהצלחה את ציוני האפגר".
שלמה העלה לחדר חומש שהיה בבית הכנסת של בית החולים. התחלנו לחפש שמות רלוונטיים. אימא התקשרה והודיעה ששולמית מתנהגת יפה ובעזרת השם רחלי תביא אותה לבקר אחר הצהריים כשתחזור מהסמינר. כל השמות לא נראו לנו.
"לסבא רבא שלי קראו אהרון", חשף שלמה. זהו. הפור נקבע.
"אתה רוצה לקרוא אהרון?" שאלתי מפורש.
ושלמה ענה: "מאוד. ישמח אותי מאוד אם נקרא לו כך".
"רוח הקודש נזרקה בנו", הוא אמר בפאתוס, והניח על השידה שקית קטנה.
הוצאתי את התכולה בסקרנות כדי לגלות שוקולדים מגרים למדיי.
"זה בדיוק מה שחסר לי עכשיו, בתוך כל האוכל הבריא של בית החולים", הודיתי.
"אפשר אחד?" הוא ביקש.
"בטח. קראתי פעם מחקר ששוקולד טוב לשיניים".
בצהריים התעוררתי משינה חטופה כשגיליתי בלון הליום תכול בצורת לב מתקדם לכיוון המיטה שלי. הווילון הוסט וגיליתי את שולמית מאחוריו עם רחלי.
נשפכתי מגעגועים. דמעות עלו בעיניי.
"שולמיתי. בואי לאימא". שולמית סקרה אותי בתמיהה. היא לא הבינה מה הפשר. רחלי העלתה אותה למיטה, ואימצתי את הקטנה בחום.
"את רוצה לראות תינוק קטן?" שאלתי אותה.
"תינוק ננו", היא אמרה. והבנתי שהיא עברה שיעורי בית לפני שהגיעה. הלכתי להראות לה את התינוק. האחות בתינוקייה הסתכלה בידון ואמרה לי בחיוך: "מזל טוב".
וכשהלכתי עם העריסה לכיוון פתח היציאה, נשאתי תפילת הודיה בקרבי על חסדיו הגדולים של השם.
"איך הגעתן?" שאלתי את רחלי. "באוטו של שלמה", היא ענתה.
התבלבלתי. "לשלמה יש אוטו?"
"כן. הוא שכר אותו הבוקר כדי שיוכל להגיע אלייך יותר בקלות".
שלמה צץ בפתח. "לא אמרת לי ששכרת אוטו".
"לא הספקתי. הבוקר דיברנו על השמות ואחר כך שכחתי". הוא לא התנצל אלא הסביר.
"אתה מתכנן לקנות אוטו?" שאלתי.
"בינתיים לא. אני לא רואה צורך מיוחד. כרגע כן, לכן שכרתי". שיקול נכון. לא צריך לקנות אוטו רק כי יש כסף לכך.
שלמה לחש כדי שרחלי העסוקה בלהרים את התינוק לא תשמע: "תזכרי שאנחנו לא מנקרים עיניים. אנחנו לא מספרים לכולם על כל העניינים שלנו, ולא צריך שיתחילו לשאול שאלות".
"איפה נעשה את הברית?"
"יש אולם של בית הכנסת המרכזי. זה אולם נחמד ולא יותר מדי מפואר".
היה לי קשה. "אני מרגישה שאנחנו מנסים למצוא כמה שיותר פשוט. זה מה שנעשה מעכשיו. מה היה קורה אם היינו נמצאים במצב של לפני חודשיים?"
"במצב לפני חודשיים הייתי עושה את הברית באולם של בית הכנסת הקטן", הוא ענה. נכון. נזכרתי במצב הדחוק וב-20 שקל של המשלוח מהסופר. בהלוואה של אלף השקלים.
"תגיד, החזרת את ההלוואה?" נבהלתי.
"בטח. עוד באותו יום שנכנס לנו הכסף לבנק. אפילו הבאתי לו 1000 שקלים נוספים כתרומה לגמ"ח. רציתי שיהיה לעוד אנשים כמונו שנמצאים במצב דחוק ואין להם כסף לקנות עניבה חדשה לחתונה של הגיסה".
"אולי נקים גמ"ח כספים?" צץ לי רעיון. רחלי חזרה עם שולמית.
"נדבר על זה", הבטיח שלמה.
יום למחרת הגיע שלמה על הבוקר. "אני מקווה שלא אתרגל לרכב. זו נוחות אחרת. את יודעת שהם מביאים לאבות אישור מיוחד לחניה קרובה ליד בית החולים?"
"אולי נקנה אוטו?" נהניתי מהמחשבה. "בטח. פורשה שנת 2019", הוא ענה.
"אני לא אוהבת את השם פורשה, מרצדס נשמע ליוקרתי יותר".
"באיזה צבע את מעדיפה?"
"שחור. ברור. שחור זה רכב שרד של מנהלים", עניתי.
"מה פתאום. שחור לוכד אליו שמש, את רוצה אוטו חם? אולי צבע כסוף?" פתאום התחלתי לחשוש שהוא רציני.
"אני לא רצינית, כן?"
"למה, את מתכוננת לנהוג בפורשה שלי?" הוא שאל, וראיתי את הזיק בעיניו.
"אולי נקים גמ"ח כספים?" חזרתי על ההצעה מאתמול.
"זה לא כזה פשוט. הניהול גובה מלא זמן וצריך חוש גבאות. אני רוצה ללמוד והוא עלול לבטל לי הרבה זמן. מה דעתך שנתרום כסף לאחד הגמ"חים הפעילים?"
הוא צודק. "נכון. הזכות שזכינו היא בזכות הלימוד שלך. כל הלוקח עליו עול תורה השם לוקח ממנו עול דרך ארץ", אמרתי.
"את למדנית רצינית. למדתן גמרא בסמינר?"
התינוק החל לבכות וקטע את התוכניות הגרנדיוזיות.
"שמת לב שאנחנו רק מדברים על דמיונות? כאילו אנחנו רק חולמים לזכות. בינתיים לא יצא לנו לדבר על צעד מעשי שנעשה עם הכסף", אמרתי.
"חכי. יהיה הרבה זמן לדבר על זה. בינתיים אנחנו צריכים לדאוג למוהל ולברית. את יודעת שהזמנתי את המוהל הכי טוב בירושלים?"
הוא שימח אותי. "אני רוצה שתלכי אחר כך לבית החלמה".
"הנה, סוף סוף דיבורים משמעותיים מה לעשות עם הכסף שלנו", הכרזתי.
"יהיה לנו הרבה על מה לדבר בנושא", הוא הבטיח והלך לקנות לי מנת שוקולדים נוספת בחנות למטה.
"תגיד, אתה לא חושש שכל הכסף ייגמר על שוקולדים?" שאלתי.
"את האמת, אני מרגיש שהמצב שהכסף עומד בתוך החשבון לא טוב", הוא אמר. "אבל באמת אני לא חושב שזה הזמן הטוב לדון על כך. צריך לשבת על זה בראש שקט".
הטלפון צלצל. על הקו היה חבר.
שלמה יצא החוצה לשוחח. התלבטתי אם הוא אינו רוצה להפריע לשכנתי לחדר או שהסיבה שונה. כשהוא חזר לאחר זמן ארוך שאלתי: "מי זה היה?"
"חבר. הוא לא ידע שנולד לי בן. הוא רצה לברר על גמ"ח. שמע מקופילוביץ שהלוויתי לא מזמן. סיפר לי על מצב עגום. קשה לי להירגע".
"מה?"
"הוא אמר שאין לו כסף לשלם לשוכר, ושאין להם כסף לאוכל ממש. הבנק עיקל לו את החשבון ואין לו אפשרות לתת שיקים או להשתמש באשראי. אשתו נכנסה לדיכאון בעקבות המצב, והוא ממש נואש".
"ולמה הוא סיפר לך את זה?" שאלתי.
"כי שאלתי אותו. לא הבנתי איך הוא הגיע לכזה מצב. הוא אמר לי שזה גרר אחד את השני. אשתו לא משתכרת מספיק ואין לו ממה לחיות".
הקשבתי בשתיקה.
"הוא עזב את הכולל לפני שנה. הרגיש שקשה לו ללמוד. מאז הוא ניסה לשלוח יד בכל מיני תעסוקות אך לא הלך לו. הוא אמר לי: 'אם הייתי אברך, לפחות הייתי לומד ומקבל משהו. עכשיו אין לי כלום, לא תורה ולא כסף'. לא ידעתי מה לומר לו. ידעתי שראש הכולל לא יקבל אותו שוב. מלכתחילה הוא לא היה רציני בלימוד".
"נראה לי שמי שרציני, זו ההתנהלות שלו בכל מקום", הרהרתי בקול. "מי שרציני בלימוד, יהיה רציני גם בעבודה. מי שמזלזל בסדרי הכולל לא יצליח להסתדר גם בעבודה".
"יכול להיות שאת צודקת", שלמה אמר וראיתי שהוא לא מרוכז.
"אני רוצה לשלוח לו סכום ראשוני כתרומה, בלי שידע שאני קשור. אבל אני גם לא רוצה לערב אף אחד בעניינים שלי. לא ברור לי איך אני עושה את זה".
כל הלילה לא הצלחתי להירדם. ההתרגשות הדהירה את האדרנלין בגופי, ולא הניחה לו להירגע. היה לי הרבה זמן למחשבות.
בבוקר מיד כששלמה נכנס, פרשתי חלק מהמחשבות.
"אולי תפנה לאחת מקופות הצדקה ותבקש מהן לתרום לחבר שלך?"
"איך אעשה את זה באופן אנונימי?" הוא תהה.
"תיגש לגבאי של בית הכנסת ותגיד לו שחברים בכולל תרמו כסף לאותו חבר, ואתה מבקש שהוא יעביר לו בלי לומר מי טיפל באיסוף ובהעברה".
"בינה יתרה ניתנה לנשים", שמח שלמה. "הכי צודק שאפשר".
"מצחיק שאברכי כולל תורמים לאחד שנחשב לעובד", ציינתי.
"לא מצחיק. תדעי לך שאברכי כולל מקפידים על מעשרות וצדקה ומחזיקים הרבה עניים. נראה לך ש-3000 שקל יסדרו לו את ההתחלה?"
"אולי נקים עסק ונעסיק אותו שם?"
"עסק של בניינים פורחים באוויר?"
"בניינים", קראתי בקול. "אני רוצה להשקיע בנדל"ן".
"אל תבני מגדלים מהדמיונות שמא לא יהפכו ללופט גישעפטן", הזהיר.
הבלון הוורוד השתחל שוב לאזורנו. "צריך לחקוק חוק לא לשים שתי נשים באותו חדר אם צבע הבלונים שמעטר את חדרן אמור להיות בצבע שונה".
שלמה אחז בקצה החוט והעביר את הבלון בשלום את מסך הברזל סביב המיטה שלי בלי לזוז ממקומו. האישה ליד דיברה בטלפון במרץ. "אימא, מה את אומרת על השם ערן?" היא שאלה.
"את מצליחה גם לנוח?" שאל אותי שלמה.
"מחר בבוקר אני עוזבת כאן", הבטחתי ספק לי ספק לו. לא אוהבת בתי חולים. לא נוח לי להיות עם אישה נוספת בחדר. אף פעם אני לא יודעת אם היא ערה או ישנה, אם מפריע לה שאני מדברת בטלפון או לא. מעניין שהיא לא ממש עושה חשבונות כאלו. הצלחתי במשך השהות פה להכיר כמעט את כל משפחתה ועמיתיה לעבודה. כמה מהם גם היו פה, ואחת הביאה בלון כל כך ענק, ששמחתי שהוא התפוצץ, למרות שזה היה עוד לפני שהיא הספיקה ללכת ונאלצה לחזות במתנתה המפוצצת.
בלילה התקשיתי להירדם. חיכיתי לבוקר כדי ללכת הביתה. שלמה אמר שהוא כבר השאיל עריסה ושאחזור ישר הביתה. גם אני מרגישה כך. אם אני הולכת אחרי הברית לבית החלמה, אין עניין לנדוד לבית של ההורים. ממילא שולמית הולכת לגן בבוקר, ואחרי צהריים אני יכולה להיות איתה. אם יש לה בקבוק צמוד, היא ילדה למופת. בסוף כנראה נרדמתי בחמש, כי כבר בשש קראו לנו לקחת את הילדים, והרגשתי עייפות ותשישות גדולה.
שלמה הגיע באיחור קל. קודם לכן היה בגמ"ח ושאל כיסא בטיחות לתינוק. ארזתי את החפצים שלי. הלבשתי את הקטן בבגד שאימא הביאה לי אתמול מתנה בביקור. הוא היה נצרך. שלמה אינו יודע לקנות ביגוד לילדים, ולא נערכתי מראש. כשאגיע הביתה אוכל להוציא את כל הגופיות הלבנות ולהלביש אותו היטב. נזכרתי בפעם הראשונה שרציתי לקנות לשולמית בגד. 'גם עכשיו לא אשתגע על ביגוד יוקרתי מדיי', החלטתי. לברית אני מתכוננת להשאיל בגד. אסנת מהעבודה בטח תוכל להנחות אותי.
פתאום נזכרתי באסנת. שכחתי להודיע לה. באמצע האריזה נעצרתי. התיישבתי על הכורסה לצד המיטה. היא נשמעה עמום. "כן, שמעתי את הבשורה, אסתי אמרה לי. לא, אני לא כועסת שלא הודעת לי. פתאום אני מבינה אותך. גם אני פה בתוך כל הכאוס. ישראל מאיר כל היום רוצה על הידיים".
"ישראל מאיר!" לא הייתי בברית! "איך הייתה הברית?" התעניינתי.
"היא הייתה בדיוק בבוקר יום הלידה שלך. כשראיתי שלא הגעת התחלתי לחשוד שיש בשורות טובות". אני אוהבת את האופי החלק הזה. היא אינה שומרת לי טינה שלא הודעתי לה ומעבירה הלאה.
"הייתה ברית יפה. עשינו אותה באולם של בית הכנסת המרכזי. קצת יקר שם אבל שווה".
"גם אנחנו עורכים שם", הפתעתי. "יש להם מבצע טוב?" היא שאלה.
"בעלי מסדר איתם את כל הדברים. אין לי מושג", שמחתי שיש לי תירוץ להתחמק.
"אני מתנצלת מראש שלא אגיע לברית", היא אמרה.
"ואני סולחת לך מראש". אותתי לשלמה שאני כבר מסיימת את השיחה. כשסיימנו אמרתי לו: "היה לי דחוף. הייתי חייבת להודיע לה". שלמה הבין.
"חברות לעבודה משמעותיות מאד. במיוחד כשבחורה מסיימת סמינר, משאירה את כל החברות מאחור, וכך החברות לעבודה מהוות עבורה חברה קרובה".
האישה מהמיטה ליד עצרה אותי: "את יודעת כמה מענק מקבלים מביטוח לאומי על ילד ראשון?"
"אני לא זוכרת", התנצלתי. היא הזכירה לי שביטוח לאומי משתתף בהוצאות הראשוניות של ילד חדש. "נראה לך שנגיש בקשה לתביעת דמי לידה?" שאלתי את שלמה.
"נראה לך שנבזבז כל היום את הכסף רק על שוקולדים?" הוא ענה. "בוודאי שנגיש. אני רוצה לסגור את הכסף הזה כמה שיותר מהר, ולהוציא אותו מחשבון הבנק הרגיל. הוא גורם לנו לא לשים לב לבזבוזים".
קצת נעלבתי, אבל שלמה כבר צעד קדימה עם הסלקל ביד והתינוק בתוכו.
וכך יצאתי מחוץ לבית החולים עם אוצר חדש. מרגישה ששום אוצר בדמות כסף לא ישווה לאוצר האמתי שקיבלתי מתנה מהשם.
הברית הגיעה די מהר, וכולם עמדו בהתרגשות ושמעו את המוהל חוזר: "ויקרא שמו בישראל אהרון בן ר' שלמה זלמן".
אבא של שלמה כמעט בכה מהתרגשות. הוא הודה לנו על השם. לא ידעתי שגברים כאלו רגשנים ביחס לשמות, אבל כנראה היה לו חשוב.
המוהל היה מצוין ואהרון כמעט לא בכה. בשעת הברית התפללתי שהטוב הזה יימשך, ושאדע לנצל את חיי למעשים טובים.
הסעודה הייתה נעימה, ואהרון הקטן נתן לי לדבר בשלווה עם הדודות ועם הגיסות שהקדישו מזמנן לבוא לשמוח איתי. הערכתי כל אחת מהן. לא קל לבוא באמצע הבוקר בזמן העסוק ביותר.
במיוחד התרגשתי לראות את סימי, בת דודה של שלמה.
"חמותך הזמינה אותי", אמרה לי אחרי ברכת המזל טוב.
"יפה מצדך שבאת", הודיתי.
היא אחזה בידה מתנה עטופה והגישה לי. "בשבילך". לאחר רגע השתהתה ואמרה: "הגעתי גם בגלל אליהו מלאך הברית. אני צריכה רפואה". היא השתנקה ואני נבוכותי.
לא ידעתי מה לומר.
"אני מאחלת לך לקבל את כל הישועות בקרוב", איחלתי בחום מכל הלב.
היא קיבלה את ברכתי. "את הראשונה שאני יכולה לבשר לה שיש בשורות טובות. התוצאות האחרונות היו טובות".
היא לא פירטה. רציתי ללחוץ את ידה, להיות איתה ולהראות הזדהות, אבל אהרון בכה והזכיר לי בשל מי כל הסעודה הזו.
אימא הגישה לי את הקטן הזערורי וחיבקתי אותו בחום. ביקשתי שוב מאליהו מלאך הברית שישמור עליו ועל ילדינו וייתן לנו בריאות שלמה כל הימים.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
