פרק 17
דפיקה נמרצת נשמעה על הדלת. רוחי עמדה בפתח.
"אימא שלך מחפשת אותך דחוף. לא עונים אצלכם בטלפון".
נבהלתי. מה אימא רוצה? שלמה הלך לתפילה ולכן לא ענה, ואילו הפלאפון שלי מנותק מאתמול. הודיתי לרוחי ומיהרתי להדליק את הפלאפון. התקשרתי לאימא.
"אבא לא הרגיש טוב הלילה. כאבה לו הבטן חזק. אנחנו במיון".
"אני שולחת את שולמית ולוקחת מונית", הבטחתי.
הלבשתי מהר את הילדים, הזמנתי מונית. ביקשתי מהבת הגדולה של הגננת שתרד לקחת את שולמית מהכניסה לבניין. המונית המתינה, ולאחר מכן נסענו לבית החולים. כל הדרך הייתי מבוהלת. לא ידעתי מה לחשוב. אבא נראה חסון וחזק. ואם הוא מתלונן עד כדי בית חולים, זה מלחיץ. התקשרתי לשלמה, והוא הסביר שתפסתי אותו בנס. בדיוק בא לשים את הפלאפון על שקט כדי שלא יפריע לו בלימוד. הודעתי לו על הבשורה. הוא נבהל, ביקשתי ממנו להישאר ללמוד בכולל לרפואת אבא, והבטחתי לעדכן אותו. לאחר מכן, התחלתי לומר פרקי תהילים שזכרתי.
"אני טס", אמר נהג המונית.
"לא צריך לטוס", הרגעתי אותו. לא צריך לטוס, אמרתי לעצמי. הקדוש ברוך הוא מאותת לי מהם סדרי העדיפויות בחיים. למה לטוס?
כשהגעתי לבית החולים גיליתי ששכחתי להביא עגלה.
לא נורא, התבדחתי לעצמי. לא חייבים לטוס עם עגלה. לחברה של בריינדי יש סטוק.
לקחתי את אהרון על הידיים ומיהרתי למעלית. כבר בפתח המחלקה ראיתי את אימא ובני משפחה נוספים.
"ב"ה הרופאים אמרו שזה אפנדיציט. גילינו בזמן. אבא יעבור ניתוח מהיר והכול יהיה בעזרת השם בסדר". הקלה.
דמעות עמדו בעיניי. "השם, תודה", הלב שלי המה. הרגשתי תחושת תודה שמציפה את כל כולי. כמה חסדים אני מקבלת. בא לי לעשות משהו טוב.
דבר ראשון התקשרתי לעדכן את שלמה. הוא ענה לי מיד, מסתבר שלא היה רגוע וחיכה לשמוע כל מידע. הוא שמח לשמוע שהכול ב"ה בסדר, והבטיח להמשיך ללמוד לרפואתו השלמה של אבא, והפעם בריכוז גבוה יותר.
כעת, הלכתי וקניתי לאימא כוס קפה. הגשתי לה והחלטתי שיהיה טוב אם גם אני אשתה. פתאום הרגשתי את הפה היבש. לא הספקתי לאכול כלום הבוקר.
אימא הוציאה סידור מהתיק, היא הושיטה את הידיים לקחת את רוני.
"בטח לא הספקת להתפלל הבוקר. נשמור לך עליו קצת כדי שתוכלי להתרכז".
התיישבתי בצד. למרות כל הרעש התרכזתי בתפילה והרגשתי כל דקה שאני מדברת עם הקדוש ברוך הוא ומודה לו על החסדים שלא נגמרים.
ביקשתי גם על העתיד. הוצאתי שטר של מאתיים שקל. מאז המקרה עם השכנה, ביקשתי משלמה שיוציא כסף כדי שיהיה לי תמיד בארנק לכל מקרה. הגשתי לאימא.
"תתני את זה כצדקה?" שאלתי אותה. והיא הנהנה. רופא עטור לבן יצא מהחדר הסמוך ובישר לנו שאבא יצא להתאוששות. הקפנו אותו בסקרנות.
"הניתוח עבר בהצלחה?" שאלה אחותי.
"אה, כן", הוא אמר. "הניתוחים האלו לא מסובכים", הסביר.
אימא פנתה אליי: "את בטח כבר צריכה לטוס מכאן".
"לטוס? לא. לאן?" שאלתי.
"הביתה, לא?" עוד מעט את צריכה לקחת את שולמית. העפתי מבט בשעון.
"אני לא רוצה לטוס", חייכתי מבעד למסך הדמעות. והמסך הזה לא נתן לי לראות את זהות המצלצל.
הרמתי את הטלפון. כדי להתחרט שנייה אחרי. בריינדי שאלה: "לא הבטחת לי תשובה?"
"אין לי", אמרתי לה. והרגשתי רע. כאילו אני מושכת אותה ומכלה את זמנה.
"לא דיברת עם בעלך?"
"אני עם אבא שלי בבית החולים. אפנדיציט. כבר אחזור אלייך אחרי צהריים".
"הזמן קצר. את זוכרת", היא אמרה ומיד הוסיפה: "רפואה שלמה לאבא שלך. מתאוששים מזה. גם לי היה כשהייתי קטנה".
היא הרגיזה אותי.
"קטנים מתאוששים מהר יותר ממבוגרים", כעסתי.
"ברור", היא הסכימה. "וגם הרבה יותר נפוץ אצל ילדים מאשר אצל מבוגרים. רפואה שלמה. ואני מחכה לתשובה".
לקחתי מונית והגעתי לגן של שולמית בדיוק בזמן. הגענו הביתה יחד עם שלמה.
הוא התעניין מה שלום אבא, והסברתי לו שעזבתי כשהוא היה עדין בחדר התאוששות, כך ששמעתי רק מהרופא שהוא עבר את הניתוח בהצלחה ב"ה.
הוא נרגע, והודיע: "שאלתי את הרב".
הוא הוציא חבילת פסטה והרתיח את הקומקום. שולמית החלה לייבב. נתתי לה ופל. האכלתי את רוני ושאלתי: "על מה דיברת עם הרב?"
"לא רצית לטוס?" השיב בשאלה.
"לא", עניתי.
"אז הרב אמר שאת יכולה".
"השאלה אם אני רוצה".
"למה שלא תרצי? סיכמנו שאנחנו מחפשים אפיק השקעה בטוח, ביררנו את הכול, רצינו להשקיע את הכסף, לחפש מקום אמין ולמצוא. בעצם, אלו לא היו המילים שלך?"
"מחפשת קרוב לבית. לא בכל העולם".
הוספתי חצי כף מלח לסיר ותיבלתי בפפריקה ובגריל עוף. שלמה אמר: "ליד הבית לא ראיתי אפיקי השקעות. את רוצה לקנות דירה באזור?"
"הלוואי שידעתי מה אני רוצה", נאנחתי.
"אמרת שאת סומכת על החברה שלך. אולי היא תהיה השליחה הטובה?"
"אתה באמת מתכוון שאסע?" נדהמתי. גיליתי שהוא השלים עם הרעיון.
"למה לא? זו הזדמנות בשבילך גם להשתחרר קצת. אולי תבלו יום אחד במלון ותנוחי באמת".
הרגשתי לא מציאותית. אני מדברת על טיסות ועל חוץ לארץ. מעולם לא יצאתי מחוץ לארץ. האם זה מה שאני צריכה לעשות?
בריינדי התקשרה.
"תקשיבי. אני אבין אם תגידי לי לא. אני רק צריכה תשובה. זוכרת שסיפרתי לך על חלי? היא אמרה שהיא תוכל לנסוע איתי בשמחה. אני מעדיפה שאת תבואי, אבל אם לא, רק תעדכני אותי מהר". הרגשתי שהיא כנה וזו לא הפעלת לחץ או מניפולציה. בריינדי אמתית.
"תשמעי, זו לא הכרעה תוך שניה, רק השבוע הצעת לי".
"למה לא תוך שבוע. את עושה יותר מדי עסק. נסיעה של שבוע וחצי לא תייסר אותך. אבל אני לא רוצה להכריח אותך. יהיה לי נעים איתך, אבל אם לא, תרגישי בנוח".
כאילו שארגיש בנוח. הרגשתי במצר. פניתי לשלמה: "תחליט אתה".
"אמרתי לך. מצדי את יכולה לנסוע".
"ואיך תסתדר שבוע עם שולמית?"
"אימא שלי תשמור עליה".
"ולא יהיה לה קשה?"
"למה שיהיה?"
"נכון. באמת למה. אני הרי לא טסה".
"היא צודקת, החברה שלך. לא מדובר בעניין מאוד גדול. אם יש לך איפה להיות, ואת הולכת עם חברה שמכירה את המקום והחוקים, זו באמת הזדמנות".
"אתה מטיס אותי מכאן", האשמתי.
"לא, מה פתאום. תישארי".
"אני הולכת לישון". ידעתי שלא אצליח להירדם. צדקתי.
***
אימא לא הבינה מה קרה לי.
"את בטוחה בזה? את יודעת כמה קשה לטוס? טיסה היא לא כמו נסיעה ברכב, מדובר בשעות ארוכות. מה תעשי אם רוני יבכה?"
דמעות עמדו בעיניי.
"אני לא צריכה שתשכנעי אותי להישאר. מלכתחילה לא רציתי לנסוע".
"נו, אז למה את נוסעת?" היא ביקשה להבין.
הלוואי שהייתי יודעת.
"כי חשבנו והחלטנו שמדובר בצעד נכון".
"מי זה חשבנו? אמרת שאת לא רוצה לנסוע".
"אני לא רוצה. אבל מבינה את הצורך".
אימא נאנחה. גם אני. באותו רגע הבנתי שההליך הולך להיות מעשי. אימא הבינה גם היא.
"את רוצה שנשלח את רחלי לשמור על שולמיתי בצהריים?"
"חמותי התנדבה לשמור עליה. ידעתי שאתם עמוסים".
"נוכל לשמור עליה בשבת", אמרה אימא. הרגשה חמימה פשטה לי בלב. הרגשתי שיש לי בני משפחה שמלווים אותי בכל צעד ועוטפים אותי גם כשאינם מסכימים עם הצעדים שלי.
בריינדי התקשרה.
"תמונות הפספורט ששלחת הגיעו. איך רוני גדל! הוא מתוק להפליא. בעלי יסדר לכם בעזרת השם דרכונים כמה שיותר מהר. יש לו מישהו במשרד הפנים שמזרז לו את העניינים. הזמנתי כרטיסי טיסה ליום ראשון".
התעשתי.
"אעשה לך העברה בנקאית. כמה עלה?"
"עכשיו רק תתרכזי באריזה. את ענייני הכספים כבר נסדר אחר כך. תארגני סוודרים, לגבי חליפות לרוני, יש חנות ממש זולה שתי פסיעות מהבית של חוה ליבא. אל תשקיעי. רק מה שצריך לטיסה וקצת לאחר מכן".
"אני לא יודעת איך להודות לך על כל הארגון", אמרתי.
"סוף סוף. הגיע הזמן. כבר חשבתי שאצטרך להמשיך לכרוע לך ברך על כך שהסכמת לבוא איתי". שמעתי את החיוך שלה.
"אני מעריכה אותך מאוד. פשוט היה לי קשה לעכל את עניין הנסיעה. מעולם לא יצאתי קודם לכן מהארץ. תביני אותי".
"אני מבינה. לכי לארוז".
"תגידי, מה עם ההכשרים שם? בעלי אומר שההכשרים בחוץ לארץ שונים".
"את יכולה להיות רגועה. המשפחה של חוה ליבא מקפידה מאוד. וגם ככה, אמרתי שנשלם לה על האוכל. היא אמנם התנגדה, אבל היא יודעת שזה דבר שאני מתעקשת עליו. אין אצלי ארוחות חינם".
"בסוף נצטרך למכור בניין שלם כדי לכסות את המסע היוקרתי שלנו", הזהרתי.
"אם היית יודעת כמה חסכתי לנו. הטיסה עלתה שלושים אחוז פחות מהמחיר הרגיל, והשהות אצל חוה ליבא תוזיל לנו את כל המימון למקום. תסמכי עליי", היא ביקשה.
"בהחלט. בעזרת השם", עניתי.
***
שלמה הגיע עם שתי מזוודות, אחת ענקית והשנייה קטנה יותר.
"לא ידעתי מה כמות התכולה שלך. אם את מתכוונת להשאיר משהו בבית או לקחת הכול", הוא חייך.
"נראה לך ששולחן המטבח יצליח להיכנס למזוודה הגדולה?" שאלתי.
"מה עם המקרר?" הוא הציע.
"בריינדי אמרה שהיא תביא מיני בר פרטי", צחקתי.
פתאום הרגשתי שמחה והתרגשות לקראת הטיסה. חשתי שהעליצות עושה לי טוב.
מועקה אחת הייתה לי בלב. שולמית. איך אפשר להשאיר כזו מתוקה בארץ בלי אימא?
"אולי אקח את שולמית ודי?"
"את לא רצינית".
"אתגעגע אליה".
"לא תוכלי לקחת אותה. שתיכן תסבלו", הוא אמר, וידעתי שהוא צודק. בבית יש לה סדר יום. היא הולכת לגן, פוגשת את החברות, משחקת עם השכנות. בטיסה יהיה לה קשה, ואני לא אוכל לתזז בין רוני לבינה. אצל חמותי יש לה חברה מוכרת, וסך הכול שבוע וחצי לא יעשו לה משקעים.
פתחתי את המזוודה הבינונית. אני חושבת שאקח אותה. אין לי כל כך הרבה ציוד, ולחוה ליבא יש מן הסתם מכונת כביסה בווילת הפאר שלה.
"אין טעם לארוז כל כך מוקדם", פסקתי. "ביום שישי אכבס, אייבש ואסדר כבר את הכול. ככה אתקע עכשיו עם ביגוד שאני צריכה".
"לפחות תעשי לך רשימה מה צריך". שלמה פרקטי כתמיד.
התחלתי לרשום, וטוב שכך. הגעתי לאביזרים שלא הייתי מצליחה לחשוב עליהם בלחץ של זמן. רשמתי: 'מצלמה, איפור, מתנה לחוה ליבא, מתנה לבריינדי, בקבוק לרוני, שני מוצצים, כרית קטנה בתוך תיק צד, שמיכה לרוני, מטען לפלאפון'.
"מחר בבוקר אצא לקניות", אמרתי בקול.
"מה תקני להן?"
"אני חושבת שאלך לחנות פארם ואמצא בושם. דבר שתמיד יש מה לעשות איתו".
שלמה התריע: "הטיסה הזו עולה לנו יקר. תצטרכי לעשות עסקים ולהרוויח את ההוצאות לפחות".
"בריינדי אמרה שזו הטיסה הזולה. וזו בדיוק המטרה שלי, להרוויח כסף. לחשוב שניתן להרוויח בלי להשקיע בכלל, זה ראש קטן. אפילו בפיס צריך קודם כול לרכוש כרטיס".
"לא אמרתי כלום", שלמה אמר. ולפתע כתפיו נראו לי רפויות. איך הוא יסתדר? לא חשבתי עליו.
"מה תאכל לצהריים?" שאלתי. הוא גיחך.
"מי הכין היום את ארוחת הצהריים?" נכון. הוא מומחה עולמי בהכנת פסטות ועוף עם תפוחי אדמה. לא כאן הקטע.
"לא בטוח שנוכל לדבר בחופשיות. הזמנים שם שונים מהארץ".
"נמצא את הזמן. אל תדאגי. ומה שלא, נשלים אחר כך. אולי תכתבי יומן מסע שיתעד כל דקה שלך?"
"נראה לך שיהיה לי זמן? אצטרך לבנות חצאי בניינים".
"רוצה שאסע איתך?"
"אתה רציני?" תמהתי.
"ממש לא", הוא ענה, והנושא נחתם. אני נוסעת. יש לי מזוודה בינונית וגדולה. הבחירה שלי עכשיו אמורה להיות בין שתיהן.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
