פרק 25
הזמנתי את עצמי שוב לאסתי. כשהגעתי, התיישבנו על הספה וחיפשתי נושאי שיחה. החלטתי לספר על בריינדי. סיפרתי על הביקור שלי בווילה שלה בתל אביב, על בעלה שמקדיש עיתים לתורה והיא כל כך גאה בכך, ועל היותה אשת עסקים מחושבת. כמעט פלטתי על קור הרוח שלה לפני הטיסה כשזכרה שאני אמורה לקנות מתנות, אבל שוב, ברגע האחרון נמנעתי.
אסתי שאלה: "ואת לא מרגישה לא נעים לידה, שלה יש, ואת חיה על הגרוש האחרון?"
"את לא מכירה את בריינדי. היא האחרונה שתיתן הרגשה רעה למישהו. והמשותף אצלנו הוא התינוק שלה שנולד באותו שבוע של רוני. כך שיש לנו על מה לדבר".
נזכרתי בתקופה שהסתכלנו על העולם דרך החור שבגרוש, ואסתי לא הבינה את הרגישות שלי. כעת היא נמצאת במצב אחר ופתאום היא מבינה את הצד השני של המתרס.
היא הציעה לי ללכת למטבח להביא כיבוד. פתחתי את הארון וגיליתי כמות נכבדת של עוגיות ועוגות קנויות. על השיש עמדו בקבוקי 'ספרינג' במגוון טעמים. הסתכלתי סביב. לא נראה היה שהיא לא גומרת את החודש. כנראה החגורה מהודקת אצלם יותר מבעבר, אך לא במצב מחפיר.
חזרתי לסלון עם צלחת עוגיות. אסתי אמרה: "עוד כמה ימים הכסף של חופשת הלידה אמור להיכנס. עד אז אנחנו לא קונים את כל החנות".
הבזבוזים שלה באוכל לעומת החיסכון שלה בבגדים הדהים אותי. לא התאפקתי.
"ולא שווה לך לשתות מים במקום ספרינג ובמקום זה לקנות עוד בייביגרו?"
היא לא נעלבה מהשאלה, גם לא חשבה שהיא חמורה.
"באוכל אני אף פעם לא חוסכת. אני לא קונה את כל החנות, אבל יש דברים שאסור לחסוך בהם. כמו למשל בבקבוקי שתייה לשבת. מה נראה לך? שאתעשר מ-5 שקל יותר או פחות? העונג של שבת חשוב יותר מהחיסכון הקטן הזה של שקלים. בגד גוף לעומת זאת עולה די יקר וזה לא שאין לי. אני יכולה לכבס יותר. רק שאחרי לידה יש לי הרבה פחות כוח לעשות את זה. ואם קונים לי מתנות, עדיף לי שיחסכו לי את הזמן של הכביסות האלו".
יש היגיון במה שהיא אומרת, אבל התקשיתי לקבל את דבריה.
"פרוטה לפרוטה מצטרפת לסכום גדול", הזכרתי לה.
"לא כשמדובר בהוצאות שבת וחג", היא פסקה.
לא המשכתי להתווכח אתה. אסתי תמיד יוצאת מהדיונים הללו כשידה על העליונה. אני לא יודעת לענות לה כל כך טוב, והטיעונים שלה בהחלט משכנעים. בפועל כל אחד חוסך במה שהוא רוצה.
פחות התחשק לי לקנות לה את הבגדים שרציתי בהתחלה, אבל לא נתתי לחוסר החשק להשתלט עליי. החלטתי להעביר נושא.
בשלב מסוים ראיתי שאסתי עייפה. התאומים ישנו כל אחד בעריסתו, ונושאי השיחה החלו להיגמר.
קמתי והבטחתי לבקר אותה שוב. ביקשתי שאם היא צריכה ארוחת צהריים אחרי לילה לבן, שתתקשר בלי להסס.
"אל תשכחי שאת חוזרת לעבודה ולא בטוח יהיה לך זמן", הזהירה.
מחיתי: "להפך. כשיש עבודה נכנסים למרץ וכבר עושים את הכול מהר. כשהייתי בבית החשק אבד ולפעמים לא היה לי כוח לסדר בבוקר".
היא שמעה. ראיתי שהיא נמצאת במקום אחר לחלוטין, היא לא יכולה להבין את מה שאני הבנתי פתאום. אמרתי להתראות, והלכתי.
כל הדרך חזרה חשבתי על מה שאמרתי לה.
שמתי לב שבימים שעבדתי והייתי תחת לחץ, הבית תקתק יותר. הארוחות היו מושקעות, היה לי חשק. דווקא כשהייתי בבקרים בבית ולא הייתה לי מחויבות לעשות, החשק ירד לי והבית נראה בהתאם.
מבין המחשבות ראיתי דמות מוכרת. מלכי אוחיון. הפאה השחורה שלה הזכירה את מלכי החרוצה מבית הספר, זו שהייתה מנידה בקוקו ועונה תשובות מושלמות למורה.
"מלכי", קראתי. היא הסתובבה בהפתעה והתחרטתי על פזיזותי. הייתי חוזרת הביתה מהר, ככה אני סתם מעכבת את הבייביסיטר ואת מלכי.
היא התרגשה: "נעמה. מה שלומך? לא זיהיתי אותך בהתחלה. כנראה חשוך פה מדיי".
"לא עברו חמש שנים וכבר אנחנו מתחילות לשכוח", זייפתי אנחה.
"ספרי לי על עצמך. מה את עושה היום? ממה את מתפרנסת?"
הגדרה יפה. ממה אני מתפרנסת.
"כרגע אני בחופשת לידה", אמרתי. התחלתי להרגיש לא נוח.
"אני מורה ב'שובו'", נידבה מידע.
"עבודה מאתגרת", התפעלתי.
"מאוד. אני מוצאת את עצמי חושבת על התלמידות שלי כל היום, אפילו בלילות אני חולמת על פתרונות לאחת עם קשיי למידה, ואיך לתת להן הקלות במבחנים". זיק מרוצה ריצד בעיניה.
"מזל טוב לך", נזכרה.
"את בחופשת לידה מאיזה תפקיד? מתי ילדת?"
לא הלך לי להתחמק. הרגשתי עלובה.
"הארכתי קצת את חופשת הלידה", הסברתי. פתאום נזכרתי. "בעזרת השם שבוע הבא אני כבר חוזרת לעבודה. אני מזכירה בחברת תכנות חרדית". היא הניעה ראשה בהתפעלות.
"יפה. לא חשבתי שתלכי דווקא על מזכירות".
"למה? מתאים לי משהו אחר?" הסתקרנתי.
"כן. אולי להיות איזו אשת עסקים. יש לך ראש גדול", היא חייכה.
"אשת עסקים זה לא ממש השאיפה של אברכית", ציינתי ביובש.
והיא תיקנה את עצמה: "ברור. גם במזכירות צריך ראש גדול. לפקח על כל הלקוחות, לאחוז ראש. אשת עסקים זה באמת לא הסטטוס של בת ישראל".
הטון המורתי שלה היה לי לזרא. מה זה משנה מה אנחנו אומרים, משנה איך מתנהגים. אם המורה הדגולה אינה מבינה מה חשוב בחיים, איך היא יכולה ללמד את בנות ישראל הכשרות?
החשכה החלה עוטפת את הרחוב. היא התנערה: "יופי. שמחתי לפגוש אותך. נתראה בעזרת השם. תצליחי בעבודה".
רציתי לקרוא אחריה: "תצליחי בעבודת החיים שלך", אבל לא אמרתי כלום. רק 'להתראות'.
***
לא הייתה לי סבלנות לחכות שלושה שבועות עד שהמזכירה הקודמת תתפטר. הייתי קמה בבקרים ומרגישה צורך לעשות משהו עם עצמי. לא לסדר כל יום את אותו בית, אותו סדר, לשטוף אותם כלים. יש לי חברה שבעלה עובד בעבודה מכניסה, שאינה משאירה לה צורך לפרנס. והיא באמת עקרת בית, מגדלת את ילדיה בנחת, ומבסוטה עד לב השמיים. לי קשה עם זה. אני טיפוס אחר, רוצה לצאת. צריכה אינטראקציה עם הסביבה.
שלמה הציע שאתחיל להרגיל את רוני למטפלת.
"הוא כבר גדול ויהיה לו קשה להתרגל. עכשיו את יכולה להרגיל אותו בהדרגה". צודק.
התקשרתי ליעל לבל כדי לתאם איתה. היא הגיבה בשמחה.
"אני כבר מחכה להכיר את המתוק שלך", אמרה, ונתנה לי תחושה שהיא לא מדברת מהפה לחוץ, אלא מרגישה כך באמת.
בבוקר הלבשתי אותו יפה, ואחרי ששלמה יצא לכולל והכניס את שולמית לגן, הלכתי לביתה של המטפלת החדשה. יעל קידמה את פנינו וחייכה לרוני.
"אמרתי לרינה, אימא של איציק טובלסקי, שהיא יכולה להתחיל לשלוח אותו".
איציק המדובר ישב ליד ערמת משחקים והתעסק בהם בריכוז. בנה של יעל ישן בעריסה כשמוצץ ורוד צמוד לפיו.
היא הושיטה את ידיה לקחת את רוני, ולמרבה הפתעתי הוא הסכים ועבר אליה מידיי.
"את כנראה טיפוס כריזמטי", צחקתי.
היא הושיבה אותו ליד איציק והתיישבה לידם על הרצפה. לא ידעתי מה לעשות. להישאר או ללכת? רציתי לראות איך הוא מסתדר אבל נראה שמעניין לו פה.
אמרתי ליעל: "עוד מעט אתקשר אלייך לומר לך מה הוא צריך".
רוני הסתכל לעברי והבין מה התוכנית שלי. כנראה היא לא מצאה חן בעיניו. הוא החל פורץ בבכי וזוחל לעברי. קצת שמחתי. היה נראה לי מוזר שילד הולך למטפלת ומיד מתרגל אליה כבר מהיום הראשון. רציתי שיביע מחאה כלשהי.
"גם כשגרתי במקום הקודם היה לי פעוטון. היה ילד אחד בדיוק בגיל שלהם שלא הפסיק לבכות וסירב להתרגל. שנה אחר כך אימא שלו אמרה לי, שהיא הרגישה שקשה לה מאוד להיפרד ממנו, ולכן היא חושבת שהיא שידרה את זה לילד, אבל אני רואה שרוני די גמיש. היו לי הרבה ילדים בגיל הזה שהתרגלו מהר", היא אמרה.
ובאמת, נראה היה שמעניין לו. התינוק של יעל התעורר ונעמד בעריסה, מבקש לצאת. רוני הביט בו בעניין. ידעתי שיהיה לו טוב. נזכרתי בכל הבקרים שהיה איתי משועמם ושיווע לקצת חברה, והנה כאן יש לו שני חברים זמינים ומטפלת שנכונה להעסיק רק אותם.
רוני התעסק שוב עם המשחק. פניתי לכיוון הדלת והילכתי בשקט על בהונות רגליי. סגרתי את הדלת מאחוריי בשקט והלכתי הביתה.
החלטתי להתקשר מאוחר יותר ליעל לבל להסביר לה על הרגלי האכילה והשינה שלו, וגם לשמוע אם הכול רגוע והוא אינו בוכה.
נכנסתי למטבח וסידרתי במרץ את כלי ארוחת הבוקר. אימא התקשרה והתחלתי לדבר איתה בלחש. היא שאלה אם רוני ישן, ופתאום שמתי לב שהתרגלתי לדבר בלחש כדי לא להעיר אותו.
הרמתי את קולי ושטפתי כלים תוך פטפוט עליז. לאחר מכן טאטאתי את הרצפה במרץ. התפלאתי לראות כמה לכלוכים צברנו ביממה האחרונה.
כשסיימתי את השיחה בישלתי ארוחת צהריים, וזה היה הרגע ששמתי לב ששכחתי להתקשר למטפלת של רוני. מבט בשעון הראה שעוד רבע שעה עליי ללכת לקחת אותו.
תהיתי מה לעשות, להתקשר עכשיו או לוותר על שיחה שאמורה הייתה להסביר ליעל כיצד לנהוג עם רוני. איזו אימא שכחנית אני.
החלטתי לוותר על השיחה, ולהקדים ללכת לקחת אותו. דפקתי על הדלת. מלמולי תינוקות נשמעו בעדה. יעל פתחה לי בחיוך. רוני ראה אותי ומיד החל לבכות.
"הוא היה ילד מקסים. נוח מאוד. שיחק עם החברים ונהנה מכל רגע", הבטיחה לי.
"ואיך ידעת מה לתת לו לאכול? שכחתי לומר לך", שאלתי.
"מה פירוש? היו שם פירות ומטרנה. נתתי לו את הפירות בבוקר, ואת המטרנה כשהוא קם מהשינה".
התפלאתי: "הוא נרדם בקלות?"
ויעל ענתה: "בשעה 10:30 השכבתי את כולם לישון, והוא נרדם תוך שנייה".
נישקתי את רוני. הילד שלי גדל. הוא התרפק עליי, וידעתי שלמרות הגעגועים שלו, טוב לו אצל המטפלת.
"הוא אוהב מאוד את הפירות. גמר את הכול", היא אמרה.
נכון. רק שלי לא הייתה תמיד סבלנות להאכיל אותו את הכול. ידעתי שטוב לו אצל המטפלת. הצעד הזה התגלה כנכון. מי אמר שרק ילדים לאימהות עובדות זכאים לחברה הגונה?
בבוקר למחרת שוב שלחתי את רוני למטפלת, והחלטתי ללכת בינתיים לקנות לאסתי בגדים לתאומים שלה.
נכנסתי לחנות הראשונה. היו שם סטים מדהימים. מכנסיים כחולים עם בולרו אפור חגיגי מעל. ביקשתי מהמוכרת עשרה בגדי גוף לבנים, ושלושה סטים, שניים לגיל 3 עד 6 חודש, ועוד אחד לגיל 12 חודש בשביל רוני השמנמן.
למרות שכבר קניתי, התחשק לי ללכת לחנות השנייה. ראיתי שם בייבי גרו חמודים ירוקים. התלבטתי אם אני לא מגזימה. לא היה חבל לי על הכסף כמו שחששתי מהתגובה של אסתי על פרץ הנדיבות. גם לא יכולתי לשקר לה. הבגדים הללו לא היו במבצע.
החלטתי לעבור לחנות הבאה שיש בה מבצעים, כדי שאוכל להגיד לה שקניתי בהנחה.
בצד שמאל עמדו להן נעליים קטנות שלא יכולתי לפספס אותן. גם לא להשאיר על המדף בחנות. שאלתי את המוכרת למחירן, והיא ענתה: הן בדיוק במבצע. 119 שקלים במקום 129. רציתי לעבור הלאה אבל לא יכולתי. הנעליים היו מתוקות מדיי, והרצון לקנות אותן היה חזק מהחשש מהתגובה של חברתי.
במיוחד שזה כפול, ושני התאומים ילבשו את הסטים המתוקים עם הנעליים התואמות. לא יכולתי ללכת. הוצאתי את כרטיס האשראי. המוכרת ביקשה לארוז לי אותן בעטיפה הממותגת של החנות.
"אין צורך", ויתרתי לה. "יש לך אולי שקית רגילה לבנה?"
"אין לנו. בואי תיקחי שקית של החנות. להכניס לך פתק החלפה?" שאלה.
"אל תכניסי. אקח אותו ביד", ביקשתי.
החלטתי להחליף בבית את השקית היוקרתית בשקית שקופה מהמכולת. אגיד לה שאם היא צריכה להחליף, יש לי פתק החלפה בבית.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
