בריינדי שבה והתיישבה על הכיסא לצדי בשתיקה רועמת. ניסיתי להחליק את העניינים.
"מעניין איך שולמית תגיב כשתראה אותי", אמרתי.
בריינדי הרימה לעברי מבט זועף.
"את מעדיפה להקשיב לאישה זרה מאשר לי". זו לא הייתה בריינדי החלקה שאני מכירה.
"אני מקשיבה לך", אמרתי בחום.
בריינדי פיהקה.
"אני סתם עצבנית. כנראה מעייפות. אולי אניח קצת את הראש על החלון ותעירי אותי עוד עשרים דקות בערך?"
עניתי: "בשמחה". באמת שמחתי. האווירה הכבדה שנפלה על לא עוול בכפי לא עשתה לי טוב. היה לי חבל לסיים את הטיול הראשון שלי לחוץ לארץ עם כאבי לב.
בריינדי נשענה על המשענת וכנראה נרדמה.
האישה לידי אמרה בלחש: "החברה שלך לחוצה".
לא הבנתי את האינטרס שלה לסכסך בינינו.
"אני לא רוצה להפריע לה לישון", לחשתי חזרה. שמחתי שיש לי תירוץ להשתיק את הקולות המלחיצים.
התחלתי להרהר בכל הקורות אותנו. נזכרתי בטבעיות של בריינדי. לא. אין אפשרות שהיא מפילה אותי לעסקאות מפוקפקות. אחרת לא הייתה נוסעת לצדי.
אחרי רגע שוב עלו חששות. החלטתי להתעסק במשהו אחר. העסקה כבר בוצעה, למה אני מדשדשת בעבר? הכול משמים. גם הזכייה בפיס לא הייתה טבעית.
רוני התעורר והעיר גם את יוסף חיים. בריינדי התעוררה מבולבלת, וכשראתה אותי המבט שלה התחיל להתבהר.
"ישנתי חזק. חלמתי שאני בבית, מכינה סלט 'חלומי'", אמרה.
"למה הערת את אימא באמצע הסלט?" דגדגה את יוסף חיים שחייך בהנאה.
מצב הרוח שלה השתנה לטובה.
התחלנו להעביר חוויות על הדינר ועל החברות שהכרנו בחוץ לארץ. בריינדי סיפרה לי שלפני חמש שנים חוה ליבא התארחה בביתה בישראל.
"לא נתתי לה לנשום", היא הבטיחה. "כל יום קבעתי לנו טיולים וסיורים בכל רחבי הארץ". מהיכרות קרובה עם בריינדי, האמנתי לה. רק ריחמתי על חוה ליבא הרגועה שנאלצה לתזז אחריה.
"תתפלאי, אבל חוה ליבא נהנתה מאוד", קראה את מחשבותיי. "אחרי הביקור שלה אצלי, ביקרתי אצלה בפעם הראשונה. ומאז היו פעמים נוספות. כמעט כל שנה".
"והיא מתכננת לבוא שוב לארץ?" התעניינתי.
"ברמת ההספקים שלנו מאז, כבר לא נשארו לה מקומות חדשים להכיר", בריינדי חייכה.
החלטתי להתקשר מהבית להזמין את חוה ליבא ואת משפחתה לביקור בביתנו הקט. לא הרגשתי בושה בשלושת החדרים. ידעתי שהיא איכותית מכדי להסתכל על חיצוניות.
האווירה הייתה נעימה. בריינדי הוציאה מהתיק שתי סוכריות שטעמן מזכיר לי עד היום את הטיסה חזרה לארץ האפשרויות המוגבלות.
הטייס אמר להדק חגורות. והדקות הבאות הוקדשו לגעגועים עזים למי שהשארתי בארץ. קיוויתי ששלמה יביא את שולמית לשדה התעופה.
נזכרתי בסיטואציה שאימא שלי נסעה לאיזה צורך, כבר לא זכרתי מה הוא. שבוע שלם נשארתי אצל סבתא מצד אבא. כל אותו שבוע היה לי נחמד עם בת הדודה שגרה סמוך לסבתא. הלכתי לגן מדי יום, ואימא הייתה חסרה אבל כנראה דאגו שלא יהיה לי זמן לחשוב על כך.
כשאימא הגיעה הביתה, היא באה לחבק אותי, אבל לא הסכמתי בשום אופן. פתאום קלטתי את גודל הפרידה. כעסתי כל אותו יום וסירבתי לדבר עם אימא. בכיתי והייתי נודניקית. אני לא זוכרת את הכול, הסיפור מסופר אצלנו רבות ואולי הזיכרון בנוי על הסיפורים. כנראה אימא השכיבה אותי לישון, ולאחר זמן התעוררתי, ומצאתי את עצמי חבוקה בידי אימא שסירבה לשחרר אותי. הרגשת הביטחון החלה לשוב אליי. למרות שאימא אומרת שתקופה ארוכה לאחר מכן הייתי היסטרית בכל פעם שיצאה מהבית, וכשחזרתי מהגן הייתי רצה ברחבי הבית בודקת אם היא נמצאת. עכשיו חששתי איך שולמית תקבל אותי.
ירדנו מהמטוס. אחזתי את אהרון כשראיתי את שלמה ואת שולמית ממתינים לי עם בני משפחתי. שולמית החזיקה בלון הליום צהוב גדול שהיה קשור בחוט לידה, התנופף מעליה. היא ראתה אותי ורצה לעברי. נשמתי נעתקה.
"אבא קנה לך את הבלון הזה כדי שתראי אותנו ישר", אמרה ללא נשימה. היא הגישה לי את הבלון ונתנה לי יד. חייכתי באושר, העיניים שלי נרטבו למראה משפחתי היקרה שעומדת ומחכה לי. הגשתי את רוני לשלמה כדי שתהיינה לי ידיים פנויות לחבק את שולמית. רוני התחיל לבכות בפחד.
"הוא לא מזהה אותי", אמר שלמה.
"הוא כנראה מבולבל", הסברתי. "זו פעם ראשונה שהוא חושש מזרים".
פליטת פה.
שלמה הסתכל עליי.
"אני זר?"
"שולמית אמרה: "לא. אתה אבא". היא השתחררה מחיבוקי והחלה לעשות פרצופים לרוני. הוא חדל מבכיו והסתכל עליה בסקרנות.
הסתכלתי סביב. משפחה שמחה ומאושרת ומבולבלת.
זה מה שאני מרגישה. בלבול. עד לא מזמן חייתי בשלווה עם חובות ומועקה לחסוך. עכשיו מה? אני מטריחה משפחה שלמה לשדה התעופה רק כי זכיתי בפיס. זו זכייה או הפסד? מה עוד תגבה ממני הזכייה הזו?
בזווית עיני ראיתי את בריינדי מתקדמת לבדה. אמרה לי מראש שלא תטריח את בעלה לשדה התעופה.
"גם ככה הוא עסוק עד מעל לראשו", הסבירה.
הסתכלתי עליה ולא הרגשתי רחמים. זוהי דרכה של בריינדי. זהו משעול חייה. אני לא יכולה לרחם על אנשים רק כי אינם חיים לפי מה שאני חושבת שראוי. אסור לי לרחם עליהם. לא יעזור להם. רק יפריע.
נופפתי לה לשלום. הידיים שלה לא היו פנויות לכן היא רק הנהנה בראשה ואמרה משהו. קראתי את השפתיים שלה: "נדבר".
הרגשתי רגועה בקשר אליה וחזרתי למשפחתי המקיפה אותי במעגלים של אהבה.
"אבא ואימא! אני כל כך שמחה שבאתם. אין לכם מושג איך קיוויתי בטיסה שאוכל לפגוש אתכם כמה שיותר מהר", קראתי.
אימא אמרה בחיוך: "רצינו להיות בטוחים שחזרת".
"הנה אני כאן. ובעזרת השם מקווה שזו תהיה הפעם האחרונה שלי לצאת מהארץ", התפללתי בקול.
ההווי והרעש סביב לא התאימו לי. אני נעמה פשוטה מבית פשוט, לא מבינה בהוויות עולם. למדתי בסמינר על הסתפקות במועט, ועל העולם הזה כפרוזדור. מה לי להגר לטרקלינים של אחרים?
'אל תהיי נאיבית', הזהרתי את עצמי. 'עכשיו נחמד לך עם הכסף, ואת לא מרגישה בחסרונו. כשהיה לך מינוס בבנק ולא יכולת לקנות פירות, הרגשת אחרת'.
וזה נכון. אין השבע מבין את הרעב גם אם היה זה הוא עצמו לפני תקופה קלה.
סביב נשמעו שפות זרות, וההרגשה הזרה עטפה אותי. קשרתי את הבלון למזוודה ופסעתי לעבר היציאה. כולנו צעדנו יחד. הרגשה שעשתה לי טוב על הלב.
***
נכנסתי הביתה. הבית היה מסודר, והריח המוכר עלה באפי. היה זה הריח של הבית שלנו. המעון החמים שנטשתי לכשבוע על יושביו. הכיסאות והשולחנות, הכול היה מוכר והדיף ריח של בית. הסתובבתי בין החדרים, לא הרגשתי כמו תיירת. הרגשתי בבית.
שלמה הניח את רוני בעגלה, הוציא מהמקרר עוגת קצפת והניח על השולחן.
"אל תדאגי. לא ניסיתי את כוחי באפייה בזמן היעדרך. הרשיתי לעצמי לקנות. עלתה מאתיים שקל ואלף ומאתיים קלוריות מינימום".
לאחר מכן הוציא צלחות חד-פעמיות מעוצבות והניח בקבוק קולה.
"הגעגענו אלייך", דקלמה שולמית. וניכר היה שהתאמנה היטב על ההגייה. חיבקתי אותה ונתתי נשיקה חמה.
הדמעות שלי התערבבו בקצפת ה'יער השחור'. "את יודעת שיש בדמעות מלח? חבל להמליח את הקצפת המתוקה הזו", הוא אמר, וראיתי דמעות על פניו.
מעולם לא היינו רגשנים, אבל הסיטואציה הזו סחטה מאיתנו את כל הרגש.
"איך הבית כל כך מסודר?" התעניינתי.
"נס שלא ראית אותו אתמול", הוא חייך. "הבוקר הבאתי את העוזרת של סבתא גילה".
"וסבתא שלך ויתרה עליה?" הערכתי.
"לא הייתה ברירה. כולם התגייסו למען המטרה. לא רציתי שתיכנסי לבית שלא תפקד שבוע. את הכביסות עשינו בכל מקום שהיינו בו, עכשיו צריך להתחיל לאסוף פרטי לבוש מההורים שלך ומההורים שלי".
הלב שלי התמלא הודיה להשם. על המשפחה היפה שלי, על התמיכה, ועל כל החסדים.
רק לאחר מכן קלטתי שסבתא גילה יודעת על הנסיעה שלי. אבל המידע לא העיב עליי משום מה.
"הייתי מתעורר בלילות בבעתה מחלומות על מטוסים נופלים", הודה שלמה. הכרתי אותו. מבחוץ הוא משדר רוגע, בעוד בפנים הוא לחוץ, וכנראה מתבטא בחלומות הלילה.
"ואני מרגישה אימא לא טובה. היו לי נקיפות מצפון כששולמית הייתה בלעדיי, וששכחתי אותה לפעמים. הייתי אנוכית ועסוקה בעצמי. ביליתי בזמן שהיא התגעגעה".
"לפני הכול, לא נסעת לבילויים. נסעת למטרות עבודה".
הוא אמר את זה והרגשתי איך מצב הרוח נעכר באחת.
"אתה בטוח שעשינו עסקה טובה? אולי שמנו את הכסף על קרן הצבי?"
"אני לא בטוח בכלום. אני כן בטוח שבדקנו את הנושא מכל הבחינות. לא הספקתי לספר לך, אבל גם יונה ליבל, חבר של אבא שלי, שמשקיע בשביל עשירים בחוץ לארץ, בדק את העניין והרגיע אותי שהעסקה נשמעת אמינה".
"בריינדי הרגישה שאני מתלבטת ונעלבה ממני".
שלמה הגיש לעצמו את הפרוסה השלישית. אני לא יכולתי לסיים את הראשונה מרוב קצפת.
שולמית קפצ'צה על הכיסא והזכירה לי את הדבר החשוב ביותר.
"איפה אבא שלי הניח את המזוודה החומה הגדולה?"
שלמה חזר מהסלון עם המזוודה. פתחתי אותה והוצאתי את המתנות.
שוב הודיתי לבריינדי שסחבה אותי לדיוטי פרי כדי לקנות מתנות למשפחה.
שולמית חיבקה את הבובה הגדולה באהבה.
"תמיד היא תהיה שלי", אמרה בפאתוס.
מצחיקה אותי הקטנטונת הזו, רק התחילה לדבר וכבר יש לה מושגים.
"זו בובה שמתאימה במיוחד לילדות בגיל שלוש", אמרתי לה.
"וכשאני אהיה בת ארבע?" היא שאלה ברצינות.
"עד אז כבר הבובה תתרגל אלייך ולא תרצה לעזוב אותך", הבטחתי.
אחר הוצאתי מהמזוודה חבילה עטופה והגשתי לשלמה. הוא פתח את העטיפה בסקרנות. "מברגה חשמלית", הסברתי את פשר המכשיר הלא מזוהה.
"רמז גס", הוא צחק.
"לא היה לי מה לקנות. יש לנו הכול".
"ברוך השם".
לאחר מכן הוצאתי חבילה קטנה עטופה.
"אל תחפש רמזים", ביקשתי.
הוא פתח והוציא שעון יד.
"אני לא מחפש רמזים, אלא את היד שלי". הוא ענד את השעון מרוצה.
"בדיוק השבוע הרגשתי כמה חסר לי שעון יד. כל האחריות הזו של לקום בזמן כדי להספיק גם לארגן אוכל לשולמית לגן, ולא לאחר לתפילה, לשלוח אותה לסבתא כדי לא לאחר לכולל צהריים".
השמחה פשטה בליבי. שלמה לא איחר לסדרים. למרות הנסיעה המאתגרת שלי הוא הקפיד להגיע בזמן ולא להפסיד. לפחות הערכים החשובים באמת לא נפגעו.
כמה טוב לחזור הביתה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
