הימים שבו לשגרה. ונראה שהכול נכנס למסלול. המזכירה ממלאת המקום שלי גיששה דרך אסתי אם היא יכולה להישאר, ושמחתי על כך.
אסתי שאלה אם אני בטוחה שאני מאריכה, ומה אעשה עם הכסף, ואם לא אכפת לי, אבל הרגעתי אותה שהכול בסדר, ואחזור ברגע שדמי חופשת הלידה יסתיימו.
זה נתן לי אורכת זמן להתאושש מהטיסה.
יום למחרת היה יום סוער כשגיליתי לפתע שהרכב הכסוף שחונה ליד הבניין שייך לנו. שלמה הרגיע שהוא יד שניה, ואם אסרב לנוכחותו עם סיבה צודקת ומספקת, אפשר להתפטר ממנו בקלות.
לרוני מלאה חצי שנה, ושולמית לא הפסיקה לדבר מרגע שקמהבבוקר, ועד לכתה לישון בשעה שש בערב.
בריינדי יצרה קשר, וכבר העברתי את התשלום הראשון לאחר המקדמה, כפי שנכתב בחוזה.
הבקרים הפכו לארוכים ולחסרי מעש. גם רוני התחיל לדרוש את שלו, ועד ששולמית הגיעה, חיפש חברה. היה לי קשה להתחיל לאפות איתו, ובכל פעם שאחזתי מטאטא הוא זחל לעברי לתוך הלכלוכים. אבל לא הייתה לי סיבה להביא אותו למטפלת. אם אימא לא עובדת, אין כל סיבה לשלוח ילד מהבית.
שלמה ראה אישה מרוטה. הוא הציע לי לצאת בבקרים עם רוני לקניות.
"ככה גם תעייפי אותו וגם יהיה לו מעניין. כשתגיעי הביתה הוא יירדם ותוכלי לבשל בנחת".
"ואם אין לי מה לקנות?" שאלתי.
לא היה לי טעם בקניות מיותרות. את הקנייה השבועית שלמה ערך בימי רביעי אחרי הכולל, והאוטו סחב את השקיות הרבות. ביגוד לילדים כבר קניתי בפעמים הראשונות שחיפשתי לאן לצאת, ולא התחשק לי לקנות לעצמי כדי לא להיפגש במידות הבגדים הרלוונטיות.
ויום אחד קיבלתי שיחת טלפון. קולה של אסתי רלברג הזכיר לי נשכחות.
אסתי פתחה את השיחה: "אם הבוס יעלה לך את המשכורת, נראה שיהיה לך שווה לחזור?"
התעלמתי מהיעדר מילות הפתיחה המנומסות ושאלתי: "מה קרה עם זו שמחליפה אותי?"
ואסתי ענתה: "נמאס לה. היא אומרת שהעבודה כאן שוחקת, וקחי בחשבון שגם אסנת לא נמצאת, ויש לה מחליפה. כך שכל המשרד מלא מחליפות".
שוחקת. געגוע עז מילא אותי והציף את כל כולי. השעות הללו שבהן הייתי עמוסה בעבודה ובפניות ומנסה לתזז בין כולם ולרצות את כולם. היום אני רק יושבת בבית ומנסה להתמודד עם רוני ולספק לו תעסוקה.
"קודם כול, מה שלומך?" ניסיתי להרוויח זמן. הרגשות הציפו אותי. רציתי לחזור לעבודה, אך האם תהיה לי סבלנות להיות במקום כשאני לא זקוקה לתגמול הכספי?
האם התגמול של עבודה והתחייבות אינו גדול יותר מהשכר הפיננסי?
אסתי קטעה את מחשבותיי: "הרבה זמן לא דיברנו. יש לי הרבה מה לספר לך. בטח גם לך יש".
"אולי תבואי אליי מחר בערב?" הצעתי.
ואסתי אמרה: "לבוא אלייך יהיה לי קשה. אשמח לארח אותך".
הבטחתי לה לחפש בייביסיטר ולתת לה תשובה סופית.
שיחת הטלפון שלה לא נתנה לי מנוח. אם עד לא מזמן חשבתי שאני עובדת בשביל הכסף, עכשיו אני מגלה שמקום עבודה נותן דברים נוספים חשובים לא פחות.
הרגשת השייכות, ההרגשה שצריכים אותך ואת תורמת לסביבה.
נזכרתי בגב' רימר, המורה לפסיכולוגיה בסמינר, שתיארה לנו את תיאוריית הצרכים של מאסלו. אדם חייב שתהיה לו אפשרות קיום. אוויר לנשימה, אוכל, מקום בטוח להיות בו. אבל הצורך בתחושת השייכות מגיע מיד אחרי, והחשיבות שלו לא ניתנת להפרכה.
המורה צדקה וכנראה גם מאסלו. העבודה מספקת גם תעסוקה.
נקישת התחככות הדלת בפתח בישרה על כניסתו של שלמה.
"אשתו של לבל פותחת משפחתון", דיווח.
"איפה הם גרים בדיוק?" התעניינתי.
הוא הניח את הגמרא הכרוכה על השולחן. "למה זה משנה לך?"
"אני חושבת שלרוני יש צורך בחברת השווים", אמרתי.
"ובאימא אין לו צורך?" הוא שאל.
"יש צורך, אבל אימא לא יכולה לספק את כל הצרכים כולם. רוני הגיע לגיל שאני מרגישה עוול לא לתת לו לראות דמויות שיכולות לשמש לו חברה. הוא מסכן כל בוקר בבית".
הוא ענה בנדיבות: "את האימא. את מרגישה מה הילד צריך".
אני מעשית.
"יש לך את המספר של לבל?"
הוא הביא לי את הפלאפון עם המספר.
ביקשתי את גב' לבל. הקול שלה נשמע מזמין.
"הבנתי שאת פותחת קבוצה לבני שנה", חזרתי על המסר של שלמה במטרה שתאשר לי את המידע.
"הבנת נכון. בינתיים יש לי עוד שני תינוקות, כשאחד מהם שלי. אם יהיו לי עוד שניים נוספים, אוכל לפתוח את הקבוצה".
הכרתי אותה מהגינה כששמרתי על שולמית. תמיד הייתה מאכילה את ילדיה בנועם ומנווטת אותם בנחת. בכל פעם כזו היא היוותה בפניי מודל לאם סבלנית ומסורה.
פתאום נהיה לי דחוף.
"ואם נשלם טיפה יותר, תוכלי לפתוח את הקבוצה כבר השבוע?"
"אני לא בטוחה שהאימא השנייה תסכים לשלם מחיר גבוה מעבר למה שאמרתי לה".
הדחף מנע ממני לשקול את מילותיי.
"קצת דחוף לי שתפתחי את הקבוצה. אני צריכה לחזור לעבודה תוך חודש וזקוקה לזמן כדי להתארגן. לכן אני מוכנה לשלם את הפער גם בשביל האימא השנייה. אשלם על שני ילדים. זה בסדר?"
היא חשבה שהבינה אותי לא נכון. התעקשתי להסביר לה.
"את בטוחה? שווה לך לחזור לעבודה ולשלם כפול?"
"שווה לי", הבטחתי.
והיא אמרה: "אם כך, אין לי בעיה. אודיע גם לאימא של איציק שאני יכולה להתחיל לקבל אותו. היא תשמח. ובכל אופן, הייתי שמחה אם תחשבי על ההצעה שלך שוב ותתקשרי כדי לאשר לי אותה עד מחר בערב".
הבנתי את חששותיה. היא לא רוצה שאברח עם ההבטחה שלי לאחר שתעשה מאמץ לפתוח. היא צודקת שההצעה מוזרה.
סיימתי את השיחה.
הצל של שלמה התקרב.
"את רוצה לחזור לעבודה?"
"אסתי התקשרה אליי הבוקר כדי לשאול אם אני מתכננת לחזור. המזכירה במקומי רוצה לצאת ותוך חודש הם צריכים מחליפה".
שלמה תמה: "ואת בטוחה שזה מה שאת רוצה? לקום כל בוקר מוקדם כדי לשלוח את הילדים, לקחת התחייבות ובוסים על הראש?"
"אם זה מה שאני רוצה, כנראה זה מה שאני רוצה", עניתי.
ככל שיותר דשתי בנושא, קיבלתי ביטחון לגבי הצעד לכיוון העבודה.
"תבין. עבודה בשבילי היא לא כסף. היא חברה, היא תעסוקה, היא מספקת לי עניין וסיפוק. אני מרגישה שייכת. רק עכשיו אני קולטת מה היא נתנה לי כשהיה לי צורך בכסף, ולא שמתי לב לכך. רק כי חשבתי שהמניע שלי הוא הכסף".
"את לא רוצה לחשוב על זה?"
לעסתי את המרשמלו בהשלמה.
"חשבתי על זה. אני חושבת מהר. זה הרצון שלי".
בערב התקשרתי ליעל לבל ואישרתי לה את ההצעה.
***
באותו לילה התקשרתי לדינה קלמרסקי. שאלתי אם אחת הבנות הגדולות שלה תוכל לבוא לבייביסיטר בערב למחרת. היא אישרה, ושמחתי שאין שום תקופת מבחנים או מסיבות. כבר טעמתי את טעם הדחייה של שמרטפיות מצויות בשל סיבות אלו ואחרות. הכי טוב להתנהל בתקופת השגרה המבורכת.
שיחת הטלפון הבאה הייתה לאסתי. הודעתי שאגיע אליה לביקור ערב.
"ואל תכיני כלום", אמרתי.
"אל תדאגי. לא אכין כלום, אין לי כוח לזוז", הרגיעה.
"אביא איתי משהו", החלטתי.
אסתי אמרה: "אשמח לראות אותך".
אחרי שסיימנו את השיחה קיבלתי חשק לאפות. אחרי כמה שבועות יבשים כשקנינו חלות ועוגיות מהקונדיטוריה, חזרתי למטבח עם חשק.
המקרר היה עמוס במצרכים. בחרתי בפשטידת פטריות חלבית. הגבינה הצהובה החלה להגיע באריזות של קילו גרם ולא הייתה סיבה לא לנסות את הפשטידה הטעימה.
החלטתי להכין שתי תבניות, אחת שתהיה לנו בבית, והשנייה לאסתי ולבעלה.
התבניות יצאו בזו אחר זו ונשאו הצלחה קולינארית מרשימה.
חתכתי פרוסה לשולמית ולשלמה. לעצמי הסתפקתי בכוס חלב פושר.
"אימא, אני לא אוהבת", שולמית אמרה, ושלמה הסתכל עליה, מנסה לרמוז לה שלא יפה לומר כך לאימא.
לבסוף, כשהיא לא פגשה את מבטו הוא אמר: "שולמיתי. לא יפה להגיד כך ליד מי שהכין לנו את האוכל".
חייכתי. החינוך של שולמית חשוב, לכן לא אמרתי כלום. אם אני מכינה טעים או לא? די לי שאני בטוחה בכך. לא צריכה אישור.
חשבתי על העבודה. גם שם אני בטוחה בצעד שאני הולכת לעשות. לא מרגישה צורך באישור. מספיק לי ללכת בעקבות הלב.
רציתי לעלות במדרגות, ועגלת תאומים חדישה חסמה את הדרך. נקשתי בדלת וראיתי את אסתי מחזיקה תינוק קטנטן כבן שלושה חודשים. "אחיין שלך?" התעניינתי.
ואסתי ענתה: "הבן שלי. השני בעגלה". הזיכרון היכה אותי באחת. איך אני כזו אנוכית?
התרגשתי. הנחתי את הפשטידה על השיש החלבי וחיבקתי את אסתי פעמיים.
"פעמיים זה כי יש לך תאומים".
הפשטידה הדיפה ריח, ואסתי אמרה: "איך ידעת שזה בדיוק מה שהייתי צריכה עכשיו?"
חשתי לא נעים שלא הכנתי לה מאכל נוסף. אבל היא לא רמזה לי כלום בטלפון, מאין אדע?
פתאום נפל לי האסימון: "רגע, איך ידעת שהמזכירה החדשה רוצה לעזוב?"
אסתי ענתה: "קודם כול כי אני בקשר חזק עם הבנות במשרד. ושנית, כי המנכ"ל התקשר וביקש ממני לשאול אותך אם תרצי לחזור. אני הרי הבאתי אותך בהתחלה, זוכרת?"
המחמאה חיממה את ליבי. התקשרו עד אליה כדי לבקש ממני לחזור. איזו נחיתית אני. עד שלא אומרים לי מפורש אני לא מרגישה את זה לבד.
התחשק לי לחזור למקום הזה, להרגיש נצרכת. חסרתי, וזה היה מורגש. הנה, אני כבר חוזרת.
"תגידי לי מה את צריכה, אני רוצה לקנות לך משהו. מגיע לך".
אסתי אמרה בחוסר נעימות: "את לא עובדת עכשיו ולא אמורה לקחת על עצמך חובות רק כי מגיע לי מזל טוב ישן".
בשנייה האחרונה עצרתי את לשוני שעמדה להתגלגל ולספר שאני לא בחובות, יש לי עודף כסף כדי לקנות לה כמה מתנות שתרצה.
במקום זה אמרתי: "תסמכי עליי שלא אקח חובות בשביל מתנות. אני מרגישה צורך להשתתף בשמחה. ויש לי תקציב מיוחד לזה".
היא הסתפקה ולבסוף אמרה: "תראי, יש לנו לאחרונה הרבה חובות. כל מי ששאל אותי איזו מתנה ארצה, ביקשתי ממנו ביגוד לתאומים. בברית הביאו לי בעיקר שמיכות כחולות ומשחקים. החלפתי כמה שמיכות תמורת סט מצעים לעריסה שלהם, אבל אם היו לי יותר בגדי גוף להחלפה, היה נחמד. הם פולטים כל כך הרבה".
אהבתי את המעשיות שלה. במקום שאביא לה אוניברסיטה שאין לה צורך בה כרגע, היא מבקשת בגדי גוף. נזכרתי שראיתי באחד מהשיטוטים המשועממים שלי בבוקר מבצע באחת החנויות על בגדי תינוקות. "בדיוק ראיתי מחירי סוף עונה על בגדים לקטנטנים, היו שם גם סטים, אני מתכוננת לקנות לך בעזרת השם".
התאום בעריסה החל לייבב. אסתי נתנה לי את הראשון והרימה את השני.
"בתחילה היה לי קשה מאוד. לא הצלחתי לעמוד במשימה הכפולה הזו. הייתי צריכה לזכור למי כבר נתתי לאכול ומי רעב. בעלי נשאר איתי כדי לעזור. בעלך לא אמר לך שהוא לא הגיע לאחרונה?"
לא. שלמה לא אמר. כל העניינים האחרים טרדו את ראשו. הוא שכח לעדכן אותי.
"את מכירה את הגברים האלו. שוכחים את הדברים הכי חשובים", תירצתי.
עד לא מזמן אסתי הייתה האוזן הקשבת שלי. ידענו הכול אחת על השנייה. עכשיו לא סיפרתי לה חלקים מהותיים ממסכת חיי בתקופה האחרונה.
לא יכולתי לספר לה על הטיסה לחוץ לארץ, על כל ההכנות, על הזכייה וכל המהלכים שהגיעו בעקבותיה. למה לא באמת?
כי לא בא לי. אני חושבת שכשאדם עמל על הכסף שלו, פחות קשה לו לספר שקיבל שכר יפה. כאן הרגשתי חוסר נעימות. מלבד זה שלא ידעתי אם טוב שאנשים ידעו על כך או לא.
לא שחששתי שיתחילו לבקש ממני צדקה. להפך. אשמח לתת למטרות חשובות. אלא שאני לא רוצה שיסווגו אותי כאחת עשירה עם מלוא המזומנים. זה לא הסגנון שלי. אני פשוטה מדיי בשביל זה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
