מיסטר ברנדלי ישב נינוח. התיישבנו וסירבנו לכוס קפה מהמזכירה. בריינדי שקעה בשיחה ערה ואני רק הבנתי את המילים 'כן' ו'לא'. יודעת קצת מילים באנגלית, אבל לא כשהיא מתגלגלת במהירות כזו.
המיסטר הוציא דף עם תרשימים והציג בפנינו. בריינדי הסבירה לי שזו תוכנית של המבנה. שאלתי אותה: "איפה חותמים?"
והיא ענתה: "חכי לעורך הדין. את לא מתכוננת לחתום בלי ערבויות. נכון?"
נלחצתי.
"נראה לך שזה בסדר שהשארתי את רוני לכזה הרבה זמן?"
"אל תדאגי. שילמתי לעורך הדין מספיק כסף בשביל שיגיע בזמן". היא סיימה לדבר ואל החדר נכנס אדם שכל ישותו הכריזה 'אני עורך דין'. היא הגישה לו את הטפסים, הוא התיישב, הוציא משקפיים מהתיק והחל להתעמק בפרטים.
אחר הוציא עט וביקש להתעכב על סעיפים. נהיו לי קוצים ברגליים. נדנדתי אותן בעצבים ובריינדי שמה לב.
"את רצינית שנחתום בלי לעבור על כל פרט? מדובר בסכומים ענקיים". רציתי לענות לה, אך הבנתי שהשתיקה יפה. היא צודקת. רגע אחד של חיפזון ואנחנו עלולות להפסיד ממון רב.
ביקשתי לצאת לנשום אוויר.
"ממילא אני לא מבינה מילה. סומכת עלייך. תקראי לי לחתימה", ביקשתי.
היא הסתכלה בי במבט חודר, "אל תסמכי עליי. לכן יש פה עורך דין".
יצאתי החוצה והחלטתי שהדבר הטוב ביותר עוד לפני הביטחון בעורך הדין, זה לסמוך על אבינו שבשמים. אמרתי פרקי תהילים שזכרתי בעל פה, ופתאום הפלאפון שלי צלצל.
עניתי, ואסתי רלברג הייתה על הקו: "מה שלומך? את נשמעת מרוחקת? היה כזה צליל משונה בטלפון".
לא רציתי לעדכן אותה היכן אני, ומה הסיבה לצליל של הפלאפון ששלמה צירף לתכנית שיחות מחו"ל.
"הפלאפון התרגש שהתקשרת" מתוחכמת אני.
שמעתי את חיוכה של אסתי: "ועוד איך. התקשרתי לבשר לך על הולדת"..
קטעתי אותה בהתרגשות: "בת? בן"??
היא לאטה: "בן. ועוד אחד. בן".
אני חושבת שקפצתי מהתרגשות, עוברת אורח הרימה לכיווני עיניים תמהות, לא היה לי אכפת. אף אחד אינו מכיר אותי ממילא. צרחתי לטלפון: "אני לא מאמינה! תאומים".
אסתי שתקה, נותנת לי לעכל. האמת, שאפילו לא ידעתי על כך מראש.
"אין לך מושג כמה אני נרגשת. מזל טוב ענק! חכי למתנה, חכי לביקור! מתי הברית"?
"אעדכן אותך" הבטיחה. "אולי כבר מחר, לפחות לאחד".
"אם לא אגיע לברית, אבוא אלייך בנפרד. שיהיה לך ברור" הבטחתי לה. מנסה למנוע ממנה אכזבה.
אסתי אמרה: "ממילא החלטנו לעשות הפעם את הברית בפורמט משפחתי. במיוחד שכנראה נצטרך לחזור עליה פעם נוספת, עם התאום השני".
הבנתי. היא סיפרה לי בעבר כמה גובים ממנה הטיפולים. "אם כך, ברור שאבוא בעזרת השם לבקר אותך בהזדמנות הקרובה". הבטחתי שוב.
אסתי התחילה במילות פרידה, כשראיתי מולי את בריינדי קוראת לי להיכנס לתוך החדר.
"עורך הדין מתעקש על אחד הסעיפים, המנכ"ל מבקש אורכה שאין לנו. הסברתי לו שהטיסה שלנו כבר הוזמנה".
כמעט צעקתי: "תגידי למיסטר הזה שאם הוא לא מתפשר עם עורך הדין, מבחינתי אין עסקה. אני על הטיסה עולה ויהי מה".
בריינדי השתיקה אותי. "בסדר. הבנתי אותך. לא חובה לצעוק".
היא תרגמה את דבריי. הנימה שלה הייתה החלטית כמו שלי, אך ללא צעקות.
ברנדלי הנהן בראשו, אמר משפט לעורך הדין. בריינדי חייכה, עורך הדין מחק משפט, וצלצול טלפון קרא למזכירה, והיא נכנסה כדי להדפיס דפים חדשים ללא השורה המפלילה. את כל המהלך הבנתי ללא מילים בעברית.
המזכירה יצאה והשיחה הפכה לנינוחה. כשהיא חזרה, עורך הדין עבר על הדפים שוב, פניו הביעו שביעות רצון. הוא הגיש לבריינדי את הדפים, והיא הוציאה עט ואמרה לי: "רצית לחתום, נכון? את מוזמנת".
היד שלי רעדה. אלפי מחשבות ונורות אזהרה צצו בראשי. פתאום עלתה מחשבה במוחי: 'מדובר פה בהרבה כסף, לא כדאי לבקש ייעוץ מעורך דין נוסף?' קול אחר ניסה להסות אותי: 'אבל את ממהרת הביתה'. השתקתי אותו. החיפזון לא הועיל לאף אחד.
ביקשתי לדבר עם בריינדי בצד.
היא הנהנה והביטה בי בהערכה: "את צודקת".
לאחר מכן הדברים התרחשו במהירות. בעלה של בריינדי הזיז כמה עניינים, ועורך הדין עופר גלרשטיין קיבל את הדפים בפקס, קיבל חתימה על העברת דמי טרחה משמעותיים, והבטיח תשובה מהירה.
"מה זו תשובה מהירה?" ביקשתי לדעת.
ועורך הדין האמריקאי שקיבל בשלוות נפש את הליך הייעוץ הנוסף אמר: 'טומורו'.
לא התנגדתי. ידעתי שאין לי ברירה אם אני רוצה להיות בטוחה יותר.
חזרנו הביתה. רוני אחוז בידי רותי צהל לקראתי.
חוה ליבא הגיעה והתעדכנה.
בריינדי שאלה: "תהיה אפשרות לצאת אחרי צהריים לטיול בסביבה?"
חוה ליבא הסכימה בחפץ לב. נראה היה שחיכתה להזמנה כזו. חפצה להראות לנו את נופי ארצה.
אחר הצהריים מילאנו תיקים ויצאנו עם הילדים.
אני הרגשתי קצת מנותקת. הייתי קרועה בין הרצון להריץ עניינים במהירות ולחזור הביתה, לבין חוסר הברירה להישאר ולבלות. ואולי הרגשתי לא נוח שאני נהנית בעוד שלמה מתגעגע?
חזרנו מהטיול כשמינדי מבטיחה לפתח לי את התמונות ולשלוח לארץ במעטפה.
יום למחרת קמנו בעצלתיים. רק בשעה שתים עשרה בצהריים קיבלנו עדכון שעורך דין גלרשטיין הזדרז עבורנו ועבר על החוזה. הוא ציין מספר דברים שסודרו עם עורך הדין שלנו בחוץ לארץ.
בריינדי הסבירה לי שעורך הדין מקבל את ההתערבות בשוויון נפש, כי המשמעות שלה מסירה ממנו לחץ לקחת אחריות בלעדית. "הוא ממילא מקבל את הכסף שלו. אז מה אכפת לו ששתי ישראליות מבקשות חוות דעת נוספת מעורך דין ישראלי?"
התיישבנו בחדר המוכר עם טפט המשושים שהכרתי כבר מיום האתמול. עורך הדין הגיש לנו את הטפסים. נטלתי עט וחתמתי במקום המיועד. בריינדי עשתה זאת אחריי.
עורך הדין והמנכ"ל לחצו ידיים. הנהנו בראשנו. בריינדי אמרה לי: "שיהיה במזל טוב".
עניתי לה: "אמן. ושיאמנו הדברים".
חתימות נוספות, כמה דברי הסבר, ויצאנו מהחדר עם ערמת מסמכים שלא מביישת מורה ותיקה המעניקה לתלמידותיה שכפולים מאורגנים עם חומר לכל השנה.
"טוב שאני לא יודעת אנגלית. אחרת הייתי אמורה לעבור על זה", אמרתי.
"גם אני לא הולכת לעבור על הכול. עורך הדין קיבל ממני כסף בדיוק לשם כך. ואם תרצי להשתתף איתי בתשלום, לא אסרב, אפילו שלא ביקשתי ממך קודם לכן".
"אשתתף", הבטחתי קצרות. סך הכול בריינדי עבדה הרבה גם בשבילי. עליי להכיר לה טובה גם אם היא מרוויחה מכך.
בריינדי חזרה על דברי עורך הדין, שהסביר כי ההליך אמור להימשך כשנה. כל תקופה נצטרך להעביר תשלום בהתאם להתקדמות הבנייה, כשרק לאחר כשנה יגיע ההליך לסיומו. הבנתי שאצטרך עכשיו אורך רוח, וכי חלק הארי של העסקה בוצע.
חזרנו לחוה ליבא ולארוחת צהריים חגיגית עם כמה נשים שהכרתי בדינר. זו הייתה הפתעה נעימה.
הרגשתי שככל שאני מכירה יותר את חוה ליבא, כך אני אוהבת אותה יותר. בלי להכביר במילים היא אינה מפסיקה להעניק.
רציתי ללמוד ממנה. הצטערתי שאני לא כזאת מלכתחילה. נו מילא, ניחמתי את עצמי. אקבל שכר גדול יותר לפי המאמץ. זה ניחם אותי.
הארוחה עברה בנעימים. לאה קימל מסרה דבר תורה, וכולן השתדלו לדבר עברית. לאחר מכן אחת הנשים חילקה דף עם הקראה בעברית, וכולן היו אמורות לקרוא, כל אחת שורה אחרת.
אהבתי את הזרימה בין כולן. סגנון שונה מהארץ. נכון שגם בארץ נשים יכולות לארגן תוכנית, אבל הסגנון המכובד לצד הקלילות והעברית הזרה המתגלגלת יצרו אווירה שונה.
כשהן התחילו לפתוח מתנות ולהקריא כל אחת מכתב פרידה, חשתי לא נעים. כעסתי על עצמי שלא קניתי לחוה ליבא ולילדיה כלום.
בריינדי לחשה לי: "אחרי זה נתחשבן" ותקעה לי ביד שקיות ענק. בתוך כל שקית הייתה חבילה שרשום עליה שם.
ראשונה הגשתי את המתנה לחוה ליבא. היא פתחה אותה והודתה לי על הצעיף היפה והמחמם. הילדים רצו עם החבילות שלי ושל בריינדי לחדר, כך שלא ראיתי מה הענקתי להם במתנה.
פניתי לחוה ליבא: "עדיין לא הבאתי לך את הברכה".
והיא ענתה: "אני מחכה לה".
"אביא לך אותה לפני הטיסה בעזרת השם", הבטחתי.
המסיבה נגמרה, שמחתי שהמתנות הכילו תכשיטים קטנים ומוצרי טקסטיל בודדים כדי לא להעמיס על המזוודה. נפרדתי מהאורחות בחיבוק חם והודיתי להן.
הלכתי לחדר לארוז. הבטתי סביב ונדמה היה לי ששהיתי במקום מעל שנה. לא היו לי פריטים רבים.
"אני חייבת להודות לך על המתנות. לא חשבתי על זה".
"את לא צריכה להודות. אתמול כשישנת בבוקר והתארגנת, הגעתי למרכז הקרוב במונית ועשיתי קצת שופינג. הבנתי שלא יהיה לך זמן לקנות מתנות".
"איך את חושבת על כל הפרטים", התפעלתי.
היא מיהרה לצנן את התלהבותי: "אורך זמן לשים לב לפרטים. פעם ראשונה ששהיתי בחוץ לארץ לא חלמתי שאפשר וצריך לקנות מתנות. אני זוכרת כמה הפריע לי שלא היה לי מה לתת אחרי שקיבלתי מכולן. לא רציתי שתרגישי כך".
הערכתי אותה. החלטתי להגיע לארץ ולקנות לה מתנה בנפרד. קיוויתי שהיא לא תקדים אותי. התקווה גרמה לי להרגיש קטנונית, אבל התקשיתי להעביר אותה מעליי.
הלכתי לחדר וכתבתי מכתב אישי במילים שלי לחוה ליבא ולמשפחתה. סיפרתי כמה התרגשתי מאצילות רוחם ומכושר הנתינה שלהם ללא גבול.
השענתי את המזוודות ואת התיק סמוך לדלת, הורדתי מצעים וקיפלתי אותם. הלכתי למטבח והגשתי לחוה ליבא את הפתק.
בריינדי הגיעה.
"הזמנתי מונית. אנחנו חייבות לצאת". הלכתי להביא את הפקלאות, מינדי הגדולה של חוה ליבא עזרה לי. רותי הסתכלה במרחק, ומאיר חיבק את רוני ונתן לו נשיקות פרידה.
התקרבתי לרותי ולמינדי. חיבקתי אותן ואחר את חוה ליבא. הרגשות הציפו את ליבי. אני חייבת הרבה למשפחה היקרה הזו. דמעות חנקו את גרוני, אך לא נתתי להן דרור.
נכנסנו למונית עם התינוקות והפקלאות, ונופפנו לשלום עד שהתרחקנו כהוגן.
"אני חייבת להודות לך על שהכרת לי משפחה מקסימה", אמרתי לבריינדי.
"ועל העסקה את לא מודה?" היא שאלה.
"העסקה בנפרד", עניתי.
"למה אני מרגישה שאת לא בטוחה לגביה?" היא שאלה.
"כי את צודקת", עניתי. "מניחה שגם את היססת בפעם הראשונה".
ההסבר שלי הרגיע אותה. לפחות כלפי חוץ.
באותו רגע הגיעה המונית לשדה התעופה. הנהג עזר לנו עם המזוודות, וכך ארזתי לי את התקופה הזו בתיק צד קטן, מקווה שלא אצטרך להשתמש בו בשנית.
***
הדרך הביתה נראתה ארוכה מהלוך. וגם הקטן היה עצבני בתחילה. במושב לידינו ישבה גברת זעופת פנים שהביטה בי במבט מצמית כל עוד הוא בכה.
"היא כועסת על הבכי שלו", לחשתי לבריינדי.
"את מדמיינת. למה שהיא תכעס עלייך. מה את אשמה? מותר לך לנסוע עם תינוק. אם זה מפריע לה, שתעבור למחלקת עסקים".
מילות ההרגעה שלה לא פעלו את הפעולה הרצויה וחשתי לחץ. הראש שלי כאב ורציתי רק להגיע. רוני סיים לאכול ונרדם. הנחתי אותו בעדינות וכיסיתי. התאפקתי לא להגניב מבט נוסף לנוסעת הזעופה. כנראה נרדמתי.
כשהתעוררתי ראיתי את בריינדי מצחיקה את רוני. הגברת במושב ממול נעדרה ובמקומה ישבה אישה שמנמנה וחביבה שנהנתה מהחיוך של הקטן.
"מיסיס 'זעופה' עברה דירה", בישרה לי בריינדי. "היא בוודאות לא יהודייה, מותר לומר עליה את האמת, נכון?"
"איך זה קרה?" תמהתי.
"היא פשוט ביקשה מהדיילת. והיא הסכימה. המצב שיחק לטובתה, או נכון יותר לטובתנו".
עכשיו כבר הרגשתי טוב יותר. כאב הראש נעלם, והאישה החביבה לידנו הורידה לי את הלחץ שרוני לא ירעיש. כעת הייתי משוחררת יותר.
הבטתי על בריינדי. למרות שהצחיקה את רוני, הפנים שלה היו מעוננות.
"את עייפה?" שאלתי.
"לא. ישנתי. רק מקודם התעוררתי ליוסף חיים".
"מתרגשת שאנחנו חוזרות, הא?" ניסיתי שוב.
"אני די רגילה לזה", אמרה ביובש.
הבטתי בה. משהו לא היה רגיל. לא בריינדי המוכרת מלאת החיות. לא הייתה לי ברירה.
"קרה משהו?" שאלתי.
"את זה צריך לשאול אותך", היא ענתה. וזה היה רגע הקליטה שיש מישהי שנפגעה ממני.
הנוף הכחול שניבט מבעד לחלונות האטומים של המטוס לא התאים לסערת רגשות.
"את יודעת שאם לא הייתי סומכת עלייך, לא הייתי מגיעה", הבהרתי.
"אז מה קרה פתאום? מתייחסת אליי כאילו הצעתי לך עצות אחיתופל?"
"אמרת שאת מבינה אותי. זו פעם ראשונה שלי ואני טיפוס חששן ממך. לך יש תעוזה לנסות דברים חדשים, את לא חוששת ליפול, לוקחת ריזיקות. אני שונה. תביני אותי", התחננתי.
השכנה מצד ימין הביטה בנו בסקרנות. סוף סוף מתחיל משהו מעניין במטוס המשעמם הזה. החלטנו לא לספק לה את התעסוקה הדרושה. בריינדי הנמיכה את קולה ללחישה.
"אני מבינה אותך, אבל בכל זאת חשבתי שתסמכי עליי יותר".
האישה סובבה את ראשה לצד השני ועזרה לנו לסיים את השיחה בטון נמוך: "אם לא הייתי סומכת עלייך לא היינו כאן היום מפיגות את השעמום של גברות כבודות", הבטחתי, והאווירה הפשירה.
לאחר מכן שתקנו. כל אחת התכנסה במחשבותיה. הייתי משלמת חמישה שקלים או דולרים, כדי לדעת מה בריינדי חושבת עליי.
הבנתי שאני סומכת על בריינדי יותר ממה שהיא חושבת. המצב ההזוי שבו אני נוסעת עם חברה לחוץ לארץ, משקיעה כסף בהשקעה שהיא ממליצה, וחוזרת איתה הביתה במטוס הצחיק אותי והחשיש אותי חליפות.
אולי אני תמימה מדיי? השפלתי את הראש. לא נעים להסתכל בפניה של בריינדי ולחשוב עליה לא טוב. נניח היא עשתה את עצמה משקיעה יחד איתי ובעצם תכננה עם מיסטר ברנדלי את הפלתי בפח כדי לזכות בכספי? שילמה שוחד לעורך דין גלרשטיין, וגם לקרוב המשפחה, בן דוד שני של שלמה?
הציור הזה גרם לי מועקה. מעולם לא סיפרתי לבריינדי את מקור הכסף. איך יכלה להאמין לי? היא רואה שבעלי אברך וגם סיפרתי לא פעם על משפחתי. לא מוזר לה איך זוג צעיר שלא עובד בעבודה רווחית יכול להשקיע כספי ענק?
פניתי אליה: "סיפרתי לך פעם מהיכן יש לי את הכסף להשקיע?"
היא הרימה אליי את עיניה ואמרה בכנות: "מעולם לא. דווקא מעניין אותי מאוד. אבל אני לא טיפוס חטטן. בעלי כן בירר עם בעלך ובדק את כל הרישומים, אבל אני לא רציתי לחטט יותר מדיי כל עוד ידעתי שהכול בסדר. בטח מירושה, לא?"
עכשיו התחרטתי שהייתי ישירה. השפלתי מבט ואמרתי: "זכינו בפיס".
היא ענתה: "כל אחד זוכה בפיס של החיים שלו".
היא לא הבינה אותי. בכל זאת תיקנתי אותה: "זכינו בהגרלת פיס בלוטו. נשמע מוזר, נכון?"
"באמת מוזר. הייתי בטוחה שאף אחד לא מצליח לנחש את כל ששת המספרים האלו. את יודעת כמה פעמים ניסיתי?"
"כמה?"
"הייתה פעם שהשקעתי קרוב למאתיים דולר בשביל זה. ניסיתי כל מיני סדרות מספרים וגם כמה סוגים, והחלטתי שאני זוכה. בינתיים לא הצלחתי לקבל אפילו חמישה שקלים".
"אם כך היה לי מזל ניסי", קלטתי את עוצמת הזכייה שוב.
"ואז מזלך משך אותך ליפול איתי בפח", היא אמרה בציניות.
"די", ביקשתי. "אני חושבת שיש לי זכות לגיטימית, בנוסף לכל הערכה שלי לאישיות שלך, לחשוש לפני שאני הולכת על עסקאות. גם את לא היית הולכת לזה בעיניים עצומות".
"אגב, סתם שתדעי, שבעלי שאל רב לפני ההשקעה הזו. עשינו אותה לאחר ברכתו. כך שבאמת תירגעי".
הגברת לידינו זעה בתחושת אי נוחות.
"את רוצה אולי לשתות?" הציעה בריינדי ופתחה לה פתח להתחיל איתנו בשיחה.
"שמעתי אתכן מדברות על השקעות", היא הסיטה את שערה לאחור. "גם אני הייתי בקטע הזה. הלכתי לבדוק קבוצת רכישה ברומניה".
היא לקחה הפסקת נשימה, והתנשמה מהר. ניתן היה לראות שמשהו כבד לה על הלב.
"אחרי שבדקתי את ההשקעה והבנתי שהיא בטוחה, הצענו אני והשותפים שלי לרכוש דרכנו. הכול היה נשמע מעולה. תשואה מובטחת של מעל שמונה אחוזים. היינו חדשניים בתחום, אנשים לא שמעו על השקעות כמו היום. גם אנחנו לא נזהרנו. ברגע האחרון הצלחנו להציל את עצמנו. קבוצת המשקיעים הפסידה כספים רבים".
"ולא הכריחו אתכם להחזיר את הכספים?" התעניינתי.
"ניסו להכריח. אבל לא הייתה עילה חוקית. החתמנו את כולם על טפסים מראש, ולמעשה עבדו עלינו מרומניה. התביעה הייתה כיצד הצלחנו אנחנו להיחלץ מהעסק המדשדש בלי להזהיר אחרים".
"ואיך באמת?" שאלה בריינדי בשביל שתינו.
"לא הייתה אפשרות להזהיר. את הכסף האחרון לא העברנו להם, והוא היה שלנו".
בריינדי אמרה: "את מבינה שמה שהיה פעם לא יחזור על עצמו היום".
האישה אמרה: "את מבינה שאם כל האנשים האלו שהשקיעו אצלנו היו משקיעים בדירות בארץ, הכסף שלהם היה מכפיל ומשלש את עצמו עם כל עליות המחירים של היום. במקום זאת הם בחרו אפיק השקעה שנשמע קורץ יותר, ונפלו עמוק יותר".
בריינדי התעצבנה: "אמרתי לך שאין קשר בין הדברים".
האישה סירבה להבין את המצב.
"אני רואה שזה נוגע לך. למה?"
בריינדי קמה ממקומה.
"אני הולכת לשטוף פנים. חם לי".
היא קמה למול פנינו הנדהמות.
הותירה את השכנה לחשוב כמה לא נימוסית יכולה להיות אישה במטוס, ואותי – לחששות שלי שצפו ועלו ביתר שאת למרות שלא הייתה להם אחיזה במציאות.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
