יום שלישי

|

|

05/11/2024

לאישה החרדית

|

|

|

05/11/2024

|

יום שלישי

קצת מתחת לקו פרק 15 | סיפור בהמשכים

"לא ידעתי שבתל אביב יש בתים כל כך גדולים", הודיתי. היא הזמינה אותי לארוחת בוקר. פתאום התחלתי לחשוב שאולי אנחנו אוכלות הכשרים אחרים. "אני אחרי ארוחת בוקר", אמרתי לה. והיא ענתה: "איך שאת רוצה. רק לגבי הכשרים תדעי שאנחנו מכניסים הביתה רק בד"ץ". וכאן היא פירטה את ההכשרים, כאלו שמקובלים גם עלינו.
| קרדיט: shutterstock

 

בבית ההחלמה היה לי חדר פרטי, והוא פיצה אותי על השכנות המאולצת בבית החולים. כשירדתי לחדר אוכל לא הכרתי אף אחת. שמחתי, לא היה לי חשק להתחיל לפטפט על בסיס קשר קיים. לקחתי לי ספרים לחדר והמשכתי לקרוא אותם גם בשעת הארוחות.

בארוחה השנייה התיישבה לידי חוצ'ניקית. לא הצלחתי לזהות את המבטא שלה. היא חייכה אליי. שאלתי אותה: "אנחנו מכירות?"

והיא ענתה: "אין סיכוי".

"עד כדי כך?" הקשיתי.

"גדלתי בפתח תקווה והיום אני גרה בתל אביב. המסלול שלי שונה מכל אחת סטנדרטית. לא חושבת שיצא לנו להיפגש". מסקרנת שהיא.

התחלנו לדבר. זה הילד השני שלה. נראה לי שהיינו בין היחידות בבית החלמה שלא היו לנו שלושה ילדים ומעלה. בריינדי התגלתה כבת שיחה מעניינת.

מסתבר שהיא אשת העולם הגדול והספיקה להיות בהרבה מדינות.

"לרגל העסקים", הסבירה. מישהי ביקשה את המלח וניכר היה שהיא רוצה להתחיל בשיחה, אבל לא יכולתי להסיט את השיחה מבריינדי. כל מה שאמרה היה נשמע מעניין ולא מוכר, עם ריח של בושם יוקרתי.

"בטח המשפחה שלך בחו"ל", ניחשתי.

"מה פתאום חו"ל? אמרתי לך שגדלתי בפתח תקווה. אני ישראלית מבטן ומלידה. נולדתי בבלינסון".

"אז מה המבטא שיש לך?"

היא צחקה. "זה לא מבטא. יש כאלו שקוראים לי 'צפונית'. כנראה תל אביב השפיעה עליי".

עכשיו שמתי לב שהיא צודקת. אולי הדיבור הקולח והבטוח שלה נתן לי רושם של שפה זרה.

מסביב כולן דיברו על הילדים ועל בית החולים והלידה. רק אנחנו דיברנו עסקים. מסתבר שבעלה משקיע בבורסה בשביל עשירים שגרים בחוץ לארץ. הוא נוסע פעם בחודשיים למשך שבוע ואת יתר העבודה הוא עושה מהבית.

"אני אחראית על תיקי ההשקעות שלנו", סיפרה. התפעלתי מהביטחון העצמי שלה. הנושא עניין אותי.

"ואיפה את משקיעה את הכסף?"

"למען האמת אני לא ממש עובדת בזה. כל הזמן אני חושדת שבעלי נותן לי להתעסק עם זה רק כדי שלא ישעמם לי". אהבתי את הכנות שלה.

"ויש לך תחביבים חוץ מלהשקיע?" חייכתי.

"כן. אני אוהבת מאוד את המטבח".

בול פגיעה. התחלנו לדבר על מתכונים. בתוכי ידעתי שעוד נחזור לנושא ההשקעות. אולי היא תעזור לי עם המידע שלה.

אחרי יומיים כבר הפכנו לחברות טובות. אהבתי את הזרימה שלה. היא הזמינה אותי לביקור בבית שלה.

"יש לי בית נחמד", הבטיחה. "אהרון ויוסף חיים יוכלו ללמוד לזחול יחד על השטיח בחדר המשחקים אצלנו". היה לי מרתק.

"רוני" תיקנתי, ועדכנתי אותה בהחלטה שלי מאמש. "נקרא לו רוני".

כשנפרדנו לא שכחנו לקחת פרטי טלפון. "מעניין אותי מאוד לשמוע על ההשקעות שלך. יש לי סכום כסף בצד שאני רוצה לעשות איתו משהו", לחשתי. לא רציתי לספר לה את המקור לסכום.

חזרתי הביתה מאוששת. שולמית אהבה את אהרון ואהבה להכניס לו מוצץ לפה הקטן. הוא היה ילד רגוע וקם בעיקר כדי לאכול.

החברות מהעבודה הגיעו לבקר והביאו מתנה שמיכה תכולה. קיבלתי גם מתנה רשמית מהעבודה. המזכירה המחליפה הייתה אחראית לקנות את האוניברסיטה הענקית והמאובזרת.

"טוב שהם הביאו פתק החלפה", אמרתי לשלמה. בברית קיבלתי עוד שתי שמיכות, ולא היה לי צורך בשלוש.

יום אחד קיבלתי שיחת טלפון מהמזכירה. היא שאלה אותי אודות פרט מסוים שנתקלה בו. היא התנצלה שאולי היא מפריעה לי, אבל הרגעתי אותה שזה בסדר. במהלך השיחה היא הביעה את שביעות רצונה מהעבודה הנוחה.

"נחמד לקום בבוקר. אני אוהבת את המשרד. חבל שאצטרך לעזוב אחרי שלושה חודשים".

"יש סיכוי שאאריך את חופשת הלידה", חשפתי.

היא שמחה. "לא שאני רוצה חלילה לפגוע בפרנסה שלך", היא אמרה. הרגעתי אותה שפרנסה היא משמים, ועניין אותי מה הייתי אומרת במצב הקודם שלי.

בכל זאת הרגשתי רצון חבוי שהיא לא תצליח יותר ממני. רציתי להרגיש שהם מעדיפים אותי ושאין לי תחליף. ידעתי שזו הרגשה ילדותית, אבל לא הצלחתי להתגבר עליה.

שלמה חזר הביתה והודיע: "לקחתי את כל הכסף של הזכייה וסגרתי בינתיים בתוכנית חיסכון קצרת מועד". כעסתי שהוא לא שיתף אותי.

"ואם אני רוצה להתחיל להשקיע?"

"אמרתי לך. זו תוכנית לטווח קצר. תוך שלושה חודשים תוכלי למשוך כמה כסף שתרצי".

"אז למה אתה קודם עושה ואחר כך אומר?"

"אמרתי לך כל הזמן שזו התוכנית שלי. לא טוב שהכסף יהיה בחשבון". נכון שהוא אמר, אבל את הצעד הזה הוא עשה לבד בלי לשאול אותי. חשתי קצת בעלות על הכסף.

"אני רוצה שתזמיני מנקה", הוא אמר.

"אתה כל הזמן רוצה דברים. אולי יש גם את הצד שלי בעניין?" התרגזתי.

שלמה סקר את הבית המבולגן. "את לא רוצה מנקה? אז בואי נעשה מבצע ניקיון בעצמנו. אני מתחיל".

הבית באמת היה מבולגן מאוד. מנקה הייתה עוזרת עכשיו לייצב אותו.

"אני רוצה להזמין מנקה, אבל כדאי שנתייעץ תמיד ביחד, ולא נרצה ונחליט לבד". לא ידעתי שעוד מעט תהיה לי הזדמנות פז להגשים את כושר ההחלטה הבלעדי שלי.

הוא הביט בי מהורהר, ועניין אותי אם הוא חושב על מה שלימדו אותנו: 'אישה טובה עושה רצון בעלה', ולא שהאישה מחליטה בבית ביחד עם הבעל. בכל זאת הוא שתק, וגם אני.

כשהבית היה מסודר התיישבנו על כוס מים בטעמים ומצאתי צורך להתנצל.

"בית לא מסודר מוציא אותי תוקפנית".

שלמה לא נבהל. "זה בסדר. הבאתי בחשבון את העצבים שלך. בלגן תמיד יוצר בלגן גדול יותר".

"וסדר יוצר סדר". חייכתי, ושמחתי שידעתי לעצור בזמן, ושלמה קיבל את סליחתי.

***

אחרי שלושה חודשים הודעתי בעבודה שאני מאריכה את חופשת הלידה. ביקשו ממני להודיע עד מתי, והבנתי שהם מסתדרים עם המזכירה החדשה.

יום אחד הטלפון צלצל. זיהיתי אותה מיד. לפי המבטא. בריינדי הזמינה אותי לבקר אצלה. הסכמתי מיד. ידעתי ששלמה בעד שאצא קצת מהבית ואנשום אוויר.

סיכמתי עם המטפלת ששולמית תישאר אצלה עד ארבע בצהריים, ויצאתי על הבוקר לתחנה מרכזית. בתחנה המרכזית בתל אביב בריינדי חיכתה לי עם הרכב שלה.

"אני אוהבת רכבים בצבע שחור", אמרתי לה. היא עזרה לי לקפל את העגלה ולהכניס לתא המטען. הושבתי את רוני בכיסא הבטיחות של יוסף חיים.

"איפה הבייבי?" שאלתי. הרגשתי שאני מתחילה לשנות את השפה שלי לידה. "השארתי אותו עם המטפלת הפרטית. היא מגיעה כל בוקר ושומרת גם על מנחם".

הבית שלה היה גדול ומאובזר בכל קנה מידה.

"לא ידעתי שבתל אביב יש בתים כל כך גדולים", הודיתי. היא הזמינה אותי לארוחת בוקר. פתאום התחלתי לחשוב שאולי אנחנו אוכלות הכשרים אחרים.

"אני אחרי ארוחת בוקר", אמרתי לה. והיא ענתה: "איך שאת רוצה. רק לגבי הכשרים תדעי שאנחנו מכניסים הביתה רק בד"ץ". וכאן היא פירטה את ההכשרים, כאלו שמקובלים גם עלינו.

"בעלי לומד כל יום אחר הצהריים בכולל הלכה. הוא מומחה להלכות המטבח. לכן אנחנו מחזיקים בבית רק עובדים יהודים כדי למנוע בעיות". הרגשתי שהיא מדברת על הלימוד של בעלה בגאווה.

"בעלי לומד מסכתות ישיבתיות, למרות שהוא תמיד אומר שהיה רוצה להקדיש קצת יותר זמן להלכה".

"אולי נקבע להם חברותא דרך הטלפון", היא התבדחה.

"בואי נודה על האמת שאני לא מתערבת לבעלי בנושאים שלו והוא לא מתערב בשלי". המשפט הזה קצת צרם לי. אבל גיליתי שבריינדי חיה חיים אחרים בתכלית ממה שהורגלתי.

המשכנו לדבר, היא כיבדה אותי בשוקולדים, לקול מחאתי, שעכשיו אמורים לרדת במשקל, ולא להעלות קילוגרמים.

"יש לנו למטה בריכה, חשוב לי לשמור על כושר".

התחלנו לדבר על דיאטות וכושר. בריינדי מקפידה לעשות הליכה כל יום.

"יש לך כוח רצון", החמאתי.

"מאוד. אני חזקה בלרצות ובלהגשים", היא אמרה.

ערכנו סיור בווילה, פתאום הרגשתי שהבית שלי קטן. ידעתי ששלמה לא יסכים שנעבור דירה כל עוד אין לנו צורך. הרגשתי שמעצבן לחיות בצורה כזו. כל הזמן אנחנו נזהרים לא לנקר עיניים. כל עוד לא הייתה לנו אפשרות, לא יכולנו. אבל עכשיו מי מונע מאיתנו? אנחנו יכולים לעבור לגור בתל אביב ואף אחד מהשכנים לא יכיר אותנו קודם לכן.

ביטלתי את המחשבה. יש לי שאיפות אחרות בחיים. נזכרתי בבקשות שלי בברית בזמן שאהרון בכה. אני רוצה לעשות את התפקיד שלי בעולם. לא נראה לי שהתפקיד כולל חיים בדירת פאר.

פתאום רציתי ללכת. הסתכלתי בשעון וגיליתי שכבר שתים עשרה בצהריים.

"יו, הגזמתי. אני לא יכולה להשאיר את שולמית כל היום אצל המטפלת".

"הייתי שמחה להסיע אותך עד הבית, אבל אני לא אוהבת לנהוג מחוץ לעיר", אמרה בריינדי.

"זה בסדר. באתי באוטובוס ואחזור כך".

נפרדתי ממנה לשלום.

***

כשהגעתי הביתה נהניתי מהמראה שלו. הווילה הגדולה התעמעמה בזיכרון שלי, ולא הצטערתי שאין לי בית גדול. שמחתי שהשארתי אותו מסודר, אחרת הבלגן היה דוחה אותי ועושה לי רגשות לא טובים כלפיו.

ירדתי לקחת את שולמית, והמטפלת הסתכלה בשעון ואמרה: "חזרת מוקדם יותר". הייתה לי הרגשה טובה. ירדתי הביתה.

שלמה שאל איך היה. סיפרתי לו שבעלה לומד בכולל הלכה.

"וזה מה שהיה?" הוא שאל.

"זה הדבר המעניין שיש לי לספר. חזרתי בתחושה קצת ריקנית", ניסיתי למצוא את ההגדרה.

"יש לה הכול בחיים. ילדים חמודים, מנקות, מטפלת צמודה. פתאום הרגשתי שאין לה לאן לשאוף. היא נוהגת ברכב שרד, ויש לה בריכה בבית. אין לה בשביל מה לקום בבוקר, כל העבודה נעשית גם בלעדיה".

"ונראה לך שאנחנו צריכים אותך רק בשביל שתעבדי אצלנו כמנקה?"

"זה לא מה שבאתי לומר. יש איזו תחושה של רוויה מדברים של העולם הזה. עכשיו נשאר לה רק לעשות מצוות. אבל קשה כל היום רק לשבת ולומר תהילים". לא הצלחתי להסביר את ההרגשה.

"לכאורה גם אני יכולה להיות באותו מצב. אבל אני שמחה שאין לי דירת פאר. הכסף עוזר לי רק לא להיות לחוצה מסוף החודש".

"אני חושב שבנאדם צריך מסגרת. כנראה המסגרת שלה שונה משלך. מתי את חושבת לחזור לעבודה?"

"לא דיברנו על זה שאני לא חוזרת?"

"היו דיבורים כאלו באוויר", הוא חייך והתרצן מיד "אבל אני חושב שלא טוב לך לוותר על העבודה הזו". הוא צודק. מיד חשבתי על המזכירה שמחליפה אותי. אולי היא צריכה את הכסף יותר ממני? אבל אני צריכה תעסוקה ושיהיה לי מקום לצאת אליו. מי אמר שכסף זה הכול בחיים?

"את זוכרת את החבר שלי שהתקשר כשהיינו בבית חולים לשאול על גמ"חים?"

"מה איתו?"

"הוא סיפר לי שהוא מצא עבודה במכולת, ובין לבין הוא לומד טכנאות. יש לו חוש טכני והוא אוהב לתקן מוצרים. הוא אמר שכמה אברכים מהכולל תרמו לו סכום, והכסף הזה הרים אותו מהמצב הקשה ונתן לו דחיפה להיחלץ. עד אז הוא היה שרוי בדיכאון וניסה לשרוד את היום יום. כשמישהו רעב קשה לו לתפקד".

הייתה לי הרגשה טובה. "כסף יכול להרים בנאדם ולהוריד אותו. יש לכסף כוח גדול".

"אבל כסף זה לא הכול בחיים", אמר שלמה והחזיר אותי למחשבה הקודמת.

"יש עשירים שיש להם הון ואין להם אושר, יש כאלו שלא בריאים מספיק. כסף פותח דלתות, אבל חוץ ממנו, יש עוד על מה להתפלל".

הנהנתי והתפללתי בליבי שתמיד נהיה בריאים ומאושרים, ושהכסף לא יגרור אותי למקומות שלא מתאים לי להיות בהם. נזכרתי בווילה של בריינדי, ושמחתי שאני גרה במקום קטן ולא אובדת בבית גדול וריק, שנותן הרגשה ריקנית.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

WhatsApp Icon

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

Gmail Icon

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך

שיחה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פוסטים אחרונים