בצהרי יום חמישי, דקה לפני שהעמסנו את המזוודה בתא המטען, בריינדי התקשרה. היא שיתפה אותי בהתקדמות הבנייה בחוץ לארץ והזכירה שעוד מעט מגיעה העת להעביר תשלום נוסף. הודיתי לה, והשיחה הייתה נראית לי לא קשורה לסיטואציה. מה עסקה עכשיו, שנייה לפני שאנחנו עומדים לצאת?
הוספנו את העגלה של אהרון, ויצאנו לדרך.
"האמת היא ששמחתי שבסוף היה מקום", אמרתי לשלמה.
"גם אני הרגשתי שאני צריך את היציאה הזו", אמר.
מזג האוויר היה נעים, וריח של פריחה מילא את הרכב.
"קניתי GPS כדי שלא אתבלבל בדרך", שלמה אמר. המכשיר אישר את דבריו ואמר: "בעוד חמישים מטרים פנה ימינה".
"לא היו הסעות?" ביררתי.
"דווקא היו. אבל לא נשאר לנו מקום שם". האוטו גמא מרחקים, שולמית ורוני נרדמו לשנת צהריים בכיסא הבטיחות שלהם. הפעלתי את המוזיקה.
"איזו תחושה טובה כשאנחנו יוצאים ככה כל המשפחה הגרעינית".
הים התיכון נגלה לעיניי. התחלתי לאהוב יותר ויותר את הנסיעה הזו.
"אני לא רוצה להרוס לך את ההנאה", הוא אמר.
נבהלתי.
"תגיד מהר".
"את מודעת לזה שיצאה הסעה מהאזור שלנו?"
נרגעתי. "למי יש כסף לשבת שלמה במלון?"
"לבן דוד שלך למשל", ענה שלמה.
הנוף התחלף לאפרפר. הרכב נעצר ברמזור ואקורד איטי התלווה לבלימה. ברכי אשתו של אברומי גולדברג נחמדה, אבל לא ברמה שאני הולכת לבלות איתה שבת שלמה. ציפיתי להחליף אווירה, לא לפגוש את כל השכונה.
חצי שעה נוספת ורוני התעורר בבכיות. הייתי ערוכה לכך והבאתי לו בקבוק שתייה. שולמית התעוררה אף היא ודרשה את שלה.
"אני עוצר בתחנת הדלק הקרובה", שלמה אמר.
"גם ככה צריך לאכול ארוחת צהריים. הרי במלון נקבל רק ארוחת ערב".
נסענו כברת דרך נוספת והמכונית נעצרה. שלמה תדלק, ואילו אני בינתיים סקרתי את כל העוברים ושבים, תוך כדי שאני מחלצת את הילדים מהכיסאות שלהם.
נראה שחצי מדינה יצאה לטייל.
שלמה היה עסוק בשיחה עם אברך שנראה בן גילו, והוציא את ידית הדלק מהפיה של האוטו. הושבתי את הילדים בצד, והוצאתי את הקופסאות שהועדנו לארוחת צהריים.
שלמה הגיע מאחור והביא עגלה. "טוב שלא הבאת בשרי. יש פה טילונים בהכשר".
"וכתוב באיזה מקום שחובה לקנות אותם?" ביררתי. מעולם לא הרשתי לעצמי לרכוש מוצרים בתחנות דלק. כשיצאנו לטיולים עם ההורים שלי, אימא נהגה להצטייד מראש בבקבוקי שתייה לרוב ובסנדוויצ'ים. "בתחנות דלק ובקיוסקים הכול עולה כפול מחיר", אמרה תמיד.
עכשיו נראה היה לי בזבוז. שלמה לא הסכים עם גרסתי.
"אנחנו בטיול, יש לנו אפשרות לקנות, למה לא? חלק מהאווירה".
הוצאתי את הפיתות, והכנסתי לכל אחת סלט וכדורי פלאפל. אחר הוספתי צ'יפס, והוצאתי מחית פירות לרוני. הלכנו ליטול ידיים כדי לפגוש עוד משפחה מוכרת שגם היא מצאה לה זמן לבלות.
"החנוכה הזה הולך להיות נעים", אמר ראש המשפחה.
"כן. נראה שכל העולם ואשתו מטיילים היום", החזיר שלמה.
"מעניין שדווקא חשוון הוא חודש של טיולים, לכאורה אמור להיות חורפי וגשום".
"עכשיו יש דילים בכל המלונות כי זו עונה יותר יבשה", הסביר שלמה.
"רק אל תגיד לי שנראה את כל העולם במלון", נבהלתי.
המטייל חלף מולנו ושלמה הנמיך את הטון: "אני לא בטוח שהם לא מגיעים לאותו יעד יחד איתנו". איך לא חשבתי על זה. כמה מלונות כשרים כבר יש בעונה הזו?
אכלנו, ובין לבין האכלתי את רוני. אחר השלכתי את השאריות לאשפה. גם מנהג של אימא. בכל מקום שאליו הלכנו, הקפידה לא להשאיר אחרינו לכלוך. היינו נוסעים לפארקים עמוסי לכלוך, ואימא הייתה אוספת יחד איתנו את כל השאריות.
"זה שהפארק מלוכלך, לא אומר שאנחנו צריכים להוסיף לכלוך", אמרה תמיד.
שלמה לקח את רוני בינתיים יחד עם העגלה לקנות טילונים.
"אל תקנה לו", צעקתי אחריו. אך קולי נבלע בהמולה.
הכנסתי את הקופסאות הריקות לשקית. שלמה הגיע עם שלושה טילונים. טוב שלא קנה לרוני ברוב נדיבותו. בידו השנייה אחז שקית עם לוגו של תחנת הריענון.
"קניתי קצת חטיפים, שיהיה".
'בטח עלה לך כפול', רציתי לומר. בחרתי בזכות השתיקה. למה להרוס טיול עם מוסכמות שהבאתי מהבית? שם המצב היה שונה. אני צריכה להבין את זה.
בירכנו ונכנסנו לאוטו.
"כמה זמן נשאר עד למלון?" שאלתי.
"אנחנו רק באזור נתניה", ענה שלמה.
"נשארה לפחות עוד שעה אם לא יותר".
הגב שלי כמה לכיסא רגיל, ונמאס לי מהאורך של הנסיעה.
ובעיקר הייתי לחוצה שרוני לא יבכה פתאום באמצע הדרך.
שלמה התניע, ולאחר זמן שמעתי את קולו בין הערפילים: "התעוררת?"
"נרדמתי?" ניתן היה לשמוע את הפליאה בקולי העמום משהו.
"אנחנו בצומת כורסי. עוד כעשר דקות נגיע בעזרת השם".
הנוף כולו אמר 'צפון ארץ ישראל'.
"איך אתה יודע כל כך טוב? הספקת להיות פה הרבה?" שאלתי.
הוא חייך והצביע על מכשיר הGPS-. "שמתי אותו על שקט, בכל זאת אני מעיף מבט מדי פעם כמה זמן נשאר לסיום הדרך".
רוני התחיל לייבב. הגשתי לו ביסקוויט.
"אימא, גם אני רוצה, כבר קשה לי לשבת", אמרה שולמית.
הגשתי לה את הביסקוויט.
"עוד קצת זמן מגיעים", הבטחתי.
"כבר אבא אמר מקודם שעוד קצת זמן", אמרה בפיקחות.
"נכון. הנה הגענו, אני רואה שיש חניות ליד המלון. מעולה", אמר שלמה.
חנינו.
"אני קודם הולך קצת להתמקם ורק אחר כך מוריד את המטען מהאוטו".
ייצבתי את הליכתי. הרגליים שלי כאבו מהישיבה הממושכת.
"בפעם הבאה נבחר מלון קרוב יותר", הצעתי.
מה הבעיה באמת ללכת למלון בירושלים או בבני ברק? למה חייבים להרחיק לכת? ממילא לא נספיק לצאת מתוך המתחם של המלון. בשל מה הדרך הארוכה הזו?
השאלה התבררה כנכונה לחלוטין. כבר בפתח פגשנו כמה משפחות מהשכונה. שולמית הנרגשת רצה לעבר חוה'לה נוסבוים, ואילו אני חייכתי לעבר טובה שטינברג.
הכול היה מוכר. מוכר מדיי.
***
הלכנו לקבלה וקיבלנו מפתח לחדר. מארגן מטעם הנופש עמד בקבלה ודאג שההליך יתנהל מהר.
"יש עוגה וקפה בלובי, וארוחת ערב בשרית בשעה 19:00. קחו תוכניה".
התיישבתי על אחד הכיסאות כשרוני בזרועותיי וסקרתי את התוכניה. נראה שיש לו"ז צפוף. מרצים מהשורה הראשונה ינעימו לנו את השבת. למרות האכזבה מההיכרות השכונתית, ציפיתי ליהנות מהשהות.
מישהו צעק ליד הקבלה ומארגן הנופש ניסה להרגיע אותו. הדי הצעקות הגיעו לאוזניי: "תבין, אין לנו חדרים בתוך המלון. חדרי חרמון הרבה יותר מפוארים מגולן. עדיף לך".
האורח לא נרגע. שלמה ניגש בשקט למארגן ואמר משהו. אחר הגיע אליי וביקש את המפתח של החדר.
"אתה בטוח?" שאלתי אותו. "למה שנצטרך ללכת הרבה? גם אנחנו שילמנו".
"עזבי", ביקש שוחר השלום שלי.
"עדיף ללכת קצת ברגל מאשר להרוס לנו את קבלת הפנים. חוץ מזה שמלכתחילה הבנתי שהחדרים של פסגת חרמון הרבה יותר מפוארים, רק נרוויח מזה".
העדפתי פחות פאר ויותר נוחות, אבל לא התווכחתי. רק חסר עוד מישהו שיתחיל להתווכח פה.
"אני הולך להביא את החפצים", שלמה מעשי כתמיד.
מולי ראיתי עגלת נשיאה של המלון, מסתירה זוג מאחוריה.
"חכה רגע. אני הולכת לשאול אותם אם אפשר להשתמש אחריהם".
ביקשתי: "סליחה?"
אברומי גולדברג בן הדוד שלי נגלה לעיניי: "אפשר לעזור לך במשהו? אולי תה או קפה?" הוא חייך.
"שלמה אמר שתגיעו", אמרתי במקום דרישת שלום.
"אז הוא צדק. אין בעיה תשתמשו אחרינו. רק לבריאות, כשנגמור אתקשר לשלמה או שאביא את העב"ם הזה חזרה ללובי לידכם", ענה בן הדוד והתקדם הלאה.
שלושת ילדיהם פסעו אחריהם, לבושם נראה מטופח מאשר הלבוש היומיומי הרגיל שלהם.
מעניין אם גם היא רצה להתחדש בביגוד. פתאום הרגשתי שטחית. יש בכל ההצגה הזו פן רדוד. בכל זאת לא יכולתי להבטיח שלא אחזור על ההצגה הזו בשנית. כיף לחיות בהצגה לזמן מה.
ואחר כך לחזור הביתה.
***
פסענו את הדרך עד לארוחת הערב. החדרים היו אכן מרוחקים קמעה, אבל ניצלנו אותם כדי לשוחח בדרך. בחדר האוכל לא הספקנו. הצורך להשיג שני כיסאות אוכל, לדאוג לכל ילד לאוכל שהוא אוהב, לאכול בעצמנו ולפלס את דרכנו כדי להגיע לבר בשלום, לא השאיר לנו זמן רגוע.
"ועוד הם מכריזים שזו שבת של 'שלום בית'", אמרתי לשלמה.
"תשמעי כמה הרצאות ונדבר אחרי זה", הוא ביקש.
משום מה לא היה לי תאבון. יצאתי מחדר האוכל זמן רב לפני ששלמה חשב לצאת. כך לפי דבריו. "אם כך אחכה לך בלובי עם רוני. ממילא אין לו כל כך מה לאכול כאן", הצעתי.
באמצע הלובי ניצבו מדרגות. חששתי שרוני ימעד בדיוק לתוכן, והקפדתי לא לשבת באזור. נראה היה קריר ליציאה וסיבוב בחוץ. התקשרתי לשלמה והודעתי שאני הולכת להתארגן בחדר.
השכבתי את רוני השבע בעריסה, ונחתי לידו. כנראה השינה החטופה באוטו הזרימה לי כוחות. לא הרגשתי צורך לישון.
בתוכניה היה כתוב שההרצאה הבאה תיערך לאחר ארוחת הערב, ושמרטפיות תסיירנה ליד החדרים כדי לוודא שהילדים ישנים.
אבקש משלמה להביא את שולמית, נשכיב אותה לישון ונתחיל לשמוע הרצאות.
***
התיישבתי ליד ברכי גולדברג. אם בתחילה קיוויתי שלא אפגוש נפש מוכרת, הרי שבכל זאת היה לי נעים יותר לשבת ליד מישהי מוכרת. קיוויתי שגם היא חשה כך ולא מעדיפה לשבת לבד.
בשנות רווקותי לא אהבתי ללכת להרצאות. לא הייתה לי סבלנות לשמוע דברי כיבושין ומוסר. והנה עכשיו אני הולכת מרצון.
אחרי ההרצאה כבר קיבלתי חשק ללכת להרצאות נוספות. המרצה היה מרתק ומצחיק, העביר את המסר הנכון, וכלל לא הרגשתי שהזמן חולף.
יצאתי החוצה אל הדשא בדרך לחדר. שלמה התעכב עם חבר ואמרתי לו שאני מתקדמת. בדיוק קיבלתי שיחת טלפון מאסתי. סיפרתי לה בהתלהבות את ההרצאה והמלצתי לה: "ימי העיון האלו הם דבר שחייבים לגוף ולנשמה".
אסתי שתקה. שיח פרחים שהיה בדרכי נע ברוח קלות, וצינן אותי. לאחר רגע היא אמרה: "זה טוב למי שיכול להרשות לעצמו".
הפעם היה תורי לשתוק. איך הייתי כה חסרת רגישות? כנראה ההתלהבות מההרצאה סחפה אותי. היה בא לי לומר לאסתי לקחת מונית על חשבוני ולבוא למלון, שאני כבר אשלם לה. אבל לא אמרתי דבר. אסתי אינה יודעת על הזכייה, ואם כבר אני מממנת מישהו, למה לא בני משפחה קרובים אליי?
למה לא בעצם?
אני מניחה שגם אבא ואימא היו שמחים להשתתף איתנו. להתאוורר קצת. מעולם לא יצא להם לצאת קצת יחד עם הנכדים. אחיות שלי יכולות להסתדר בבית למשך שבת ולשחרר את ההורים שלי.
אסתי אמרה: "התקשרתי כדי לוודא מתי את חוזרת. המנכ"ל מבקש לדעת".
"כשיעבור חודש מאז ההודעה של המזכירה הקודמת, לא?"
"זה אומר עוד שבוע ביום שלישי", היא אמרה.
"מקובל עליי", הסכמתי.
הנהנתי לעבר השמרטפיות שישבו בפתח המתחם ועברתי דרכן. אסתי אמרה: "אז בסדר. שמעתי מה שרציתי לדעת".
סיימתי את השיחה והתקשרתי לאימא.
"הבנתי היום שיש להם חדרים פנויים. אמנם לא במלון עצמו אבל במתחם לידינו. האווירה פה מקסימה. אולי תרצו לבוא?"
אימא לא הבינה מה נפל עליי.
"ואיפה כולם יהיו שבת שלמה?"
הנמכתי את קולי כדי שרוני שהמהם משהו מתוך שינה לא יתעורר.
"הם לא יכולים להסתדר שבת אחת בלעדיכם? מעולם לא עשיתם את זה. ובאמת נחמד פה. אימא, אנחנו נשלם", התחננתי.
פתאום היה לי דחוף שאימא תבוא. אם בת הדודה נמצאת, גם אימא יכולה לבוא. ממילא חצי מהשכונה אמרה לי שלום כשנכנסתי להרצאה.
אימא שקלה את הרעיון.
"אדבר על כך עם אבא ונראה", הבטיחה והשיחה הסתיימה.
וזה היה הרגע שנזכרתי ששכחתי לשאול את שלמה קודם לכן על הרעיון הגרנדיוזי שלי.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
