למרות הנפנופים הנמרצים של בריינדי שקראה לי לבוא לשבת לידה כי היא שמרה לי מקום כפי שהבטיחה מראש, המשכתי לשבת על מקומי.
"כשבעלי הואשם ונכנס למעצר, נסעתי עם ההורים שלי ועם חמי לישראל. לא היה פשוט וטיפלנו בהרבה בירוקרטיה. היינו שם בערך חודש וניסינו לסדר את העניין עם עסקנים ישראלים. כל יום הייתי הולכת לכותל. אני לא יכולה לתאר לך את ההרגשה שיש על מי להישען, האבנים הגדולות האלו, והכול כל כך קרוב ואפשר לגעת ולהרגיש את החספוס. הימים האלו היו קשים מאוד. היינו חסרי אונים ולא ידענו מה עושים. גם היום אנחנו לא ממש יודעים, אבל רואים שיש מי שמנהל את העולם".
האמונה דיברה מגרונה. מקומית נוספת התיישבה ליד בלה והחלה לשוחח איתה שיחה ערה באנגלית שוטפת שלא הבנתי. באותו רגע בריינדי הגיעה וביקשה רשות מבלה לקחת אותי לסיור באולם. בלה אישרה בניד ראש.
היה לי כבד על הלב.
"תגידי, כל מי שיש לה כסף, יש לה גם צרות?" שאלתי את בריינדי.
"התשובה שלי מחולקת לשניים", היא אמרה בקול, מנסה להתגבר על הרעש סביב. לא חששתי שישמעו אותנו. כל אחת הייתה עסוקה והרעש האפיל על הקול.
"קודם כול, את הרי יודעת שכסף הוא לא מתכון לחסינות מצרות. למה חשבת ככה עד היום? חוץ מזה, את לא צודקת. קיבלת רושם לא נכון. יש פה לפחות 40 נשים מאושרות ושמחות. לכל אחת יש הקשיים הרגילים שלה, אבל לא הייתי אומרת שלכולן יש כאן צרות. אז נכון שלפעמים קשה לי לעשות דיאטה, אבל אני לא קוראת לזה צרות".
"את לא מכחישה שבעל בכלא זו צרה צרורה?" תקפתי.
"זו צרה צרורה. אבל רוב הנשים חיות בנחת ובאושר, לא נכון מה שאת אומרת. כסף הוא לא מתכון לצרות, ולא מתכון לחוסר צרות. בואי נגיד שכשיש כסף, לפעמים הצרות הגדולות יכולות להיהפך לקטנות יותר".
בריינדי הלכה לכיוון אחת שנופפה לשלום, ואילו אני נשארתי כדי לסרוק את השטח. היא צודקת. קיבלתי רושם לא נכון. כסף הוא רק כסף ואינו מרמז על כלום. יש פה נשים שמחות שמתמודדות עם בעיות יומיומיות, ונשים שצריכות להתגבר על בעיות גדולות. אי אפשר לכלול.
ואני, מה איתי? האם הכסף הופך אותי למאושרת?
בריינדי חזרה וקטעה את חוט המחשבות שלי.
"בואי אעשה לך היכרות עם מאושרת נוספת", היא משכה אותי למרכז האולם כדי להפגיש אותי עם המורה צילה, המורה המיתולוגית לאנגלית, מבית הספר היסודי.
"נעמה! מה את עושה פה?" שאלה, והצליל החם ליווה את קולה והחזיר אותי באחת שנים לאחור.
"באתי לעשות עסקים", אמרתי וחייכתי. לא הבנתי איך חשפתי את המידע שתכננתי להסתיר. אולי משהו באווירה הכללית והחיבור עם המורה הוותיקה פתח את המחסומים? פתאום הרגשתי הילדה הקטנה שלומדת בשיעור של המורה צילה. לא מצאתי כל קשר בין נעמה הפשוטה לעסקים חבקי עולם.
"ומה שלומך?" שאלה המורה, ולראשונה מאז בואי לחוץ לארץ, מצאתי את עצמי מספרת על דקדוקי העניות בתור אברכית, ועל הזכייה בפיס.
המורה צילה הקשיבה בשתיקה וכשסיימתי אמרה: "כסף יכול לשמש את האדם לדברים מצוינים. הוא עוזר בחיים. כסף הוא טוב. כשיודעים איך להשתמש בו".
"אז לא כדאי לעשות עסקאות?" מצאתי את עצמי שואלת.
"לא אמרתי כך, נעמה. התכוונתי שצריך שהכסף ישרת אותנו ולא אנחנו אותו. אם העסקה הזדמנה לפתחך והיא תועיל לך, למה לוותר עליה?"
הרגשה טובה פשטה בי. חשתי תחת חסותה של המורה צילה הטובה שהייתה מורה לאנגלית, אבל בין המילים הזרות שלימדה אותנו, קיבלנו מילים טובות ויחס חם ואוהב.
"אני פה גרה ליד הילדים", היא סיפרה. הכלה שלה, כפי שהמורה הציגה אותה, הגיעה ונעמדה לצידה, היא חייכה לעברי.
"אני רואה שאת מכירה את אימא".
המורה צילה התיישבה על כיסא פנוי ואמרה: "נעמה למדה אצלי אנגלית".
הכלה התרגשה: "סוף סוף באה תלמידה של חמותי. איזה יופי. היא הייתה מורה טובה, כן?" ההתלהבות שלה הדביקה אותי. לא התפלאתי על הקשר הטוב בין הכלה והחמות.
"היא הייתה המורה הכי מבינה. גם בעברית וגם באנגלית", הבטחתי לה.
גברת צעירה ונמרצת עלתה על הבמה וביקשה מכל המשתתפות להתיישב ליד השולחנות. הדינר התחיל, וסוף סוף יכולתי לאכול ארוחת ערב.
האוכל היה יוקרתי והוגש ברמה אריסטוקרטית. היו שלושה מזלגות לפחות לכל מנה, ועוד כמה כפות. פעם קראתי באיזה ספר על הלכות נימוסים שיש להתחיל להשתמש בסכו"ם מהצד החיצוני לפנימי. ליתר ביטחון הסתכלתי על היושבות לצדי וגיליתי שאני פועלת כמו כולן.
למרות שהרבה מהן נראו כבדות וכבודות, מצאתי אותן נחמדות ונעימות שיחה.
לאחר מכן הגיע רגע התרומה והותיר אותי במבוכה. לא התייעצתי קודם לכן עם שלמה, למרות שהוא אישר לי מצדו לתרום למה שאני רוצה. אבל לא ידעתי איזה סכום מקובל.
זו לא הייתה בעיה. בריינדי עמדה לצדי בכל שאלה.
"אני תורמת חמשת אלפים דולר בערב, ואם אני רוצה עוד, אני כבר נותנת הוראת קבע", היא אמרה.
"כמה לדעתך אני צריכה לתרום?" ביקשתי לדעת.
היא לא הסתפקה לרגע ואמרה בקלילות.
"אני חושבת שאלף זה סכום רגיל. יש כאלו שתורמות הרבה יותר, אבל זה מפני שהן עשירות בקנה מידה ולא נעים להן לתת פחות. אנחנו ברמה של אלף עד חמשת אלפים".
"ואם אני מרגישה ברמה של עשרת אלפים?" התחכמתי.
"תתרמי כמה שאת רוצה. כל המוסיף, תבוא עליו ברכה", היא אמרה 'ברכה' בלשון הקודש מתובל במבטא אמריקאי. החלטתי להישאר עם שלושת אלפים, ולאחר מכן לשאול את שלמה אם הוא רוצה לתרום עוד.
***
אחרי הדינר, מאוחר בלילה, כשקיבלתי את רוני הרגוע לידיי והאכלתי אותו, התקשרתי לשלמה.
"כבר הרבה זמן לא נתנו צדקה", אמרתי לו, וסיפרתי על הדינר. "תרמתי שם שלושת אלפים דולר, זה על דעתך, נכון?"
הייתי כל כולי בתוך הדינר ולא שמתי לב להמהומים של שלמה.
"את מתכוננת לחזור הביתה מתי שהוא?" הוא שאל. הופתעתי. הקול שלו נשמע כועס.
"עשיתי משהו לא בסדר?" נבהלתי.
"אני מבין שטוב לך שם ומעניין. אבל אני נמצא רחוק ומחכה לשיחות טלפון. אני צריך להתקשר כדי לשמוע איזו ילדה מספרת שהיא שומרת על רוני ואת באירוע צדקה?"
"השיחות יקרות", הצטדקתי.
"אבל הן לא עולות שלושת אלפים דולר", הוא ציין.
ידעתי שזה לא הנושא. כנראה השעה המאוחרת והעייפות המצטברת בנוסף למתח ולצורך שלו לשמור על שולמית בהיעדרי גרמו לו להטיח בי דברים. בכל זאת נשארתי עניינית.
"עוד לא סיימנו את העסקה, אתה רוצה שאחזור לארץ באמצע?"
"את לא מתגעגעת הביתה? לשולמית?" הלב שלי נקרע פתאום. אני כן מתגעגעת. מה קורה עם שולמית? הרגשה רעה פשטה בי. איזו אימא אני. ממוקדת בעניינים שלה, טסה לחוץ לארץ, משאירה ילדים אצל שמרטפית ולא טורחת אפילו להתקשר.
"אני מתנצלת. המאורעות כאן שטפו לי את הראש", דמעות עמדו בעיניי. "שולמית ערה?"
"היא אצל אימא שלי. היום היא בכתה בגן".
"למה?"
שמעתי התנשפות.
"היא אמרה שאין לה אימא".
החדר חג סביבי במעגלים. נהיה לי שחור בעיניים.
"מחר אני חוזרת", הודעתי לחלל החדר, לשלמה ובעיקר לי.
"אל תהיי פזיזה. מה עם העסקה, כבר חתמתן?"
"ממילא הכרטיס שלי הוזמן למחרתיים. רק שבתחילה חשבתי להאריך את השהות שלי. ואת העסקה נעשה בעזרת השם מחר בבוקר. לילה פה עכשיו".
פתאום היה לי לחוץ לעזוב ולחזור הביתה. אחרי זה אני שואלת את בריינדי אם הכסף יוצר צרות לבנאדם.
***
קמתי אחרי ליל נדודים. רוני הרבה לבכות, וגם ככה המצפון שלי ייסר אותי.
בשביל מה רציתי כסף? בשביל לחיות כאלו חיים? למנוע מהילדה שלי אימא? ידעתי שהמצפון שלי עובד שעות נוספות, אבל לא יכולתי למנוע את המצב.
בריינדי דפקה על הדלת.
"הפגישה שהייתה לנו היום נדחתה. אני רוצה להתקשר לסוכנות הנסיעות כדי לקבוע טיסה אחרת. נפסיד קצת כסף, אבל העסקה שווה יותר". היא נראתה שלווה.
"אני חוזרת היום הביתה", אמרתי לה ביובש. הוצאתי את המזוודה מאחורי הדלת והנחתי על המיטה. בריינדי חככה בדעתה ואמרה: "את עייפה או מה קרה?"
הישרתי מבט: "רוני בכה בלילה, אבל זו לא הנקודה. את לא מתגעגעת הביתה?"
"אני מתגעגעת מאוד", אמרה בחום, "אבל יש אילוצים".
היא נשמעה בוטחת בעצמה, אך פתאום קלטתי את הנימה השברירית.
"תגידי לו שאנחנו לא מסכימות לדחות את הפגישה, נכון?"
"אני אגיד לו", הבטיחה ויצאה מהחדר. הרגשתי הקלה. בריינדי ואני באותה סירה. נשים שמתגעגעות הביתה. חיברתי לי סלוגן: 'מאחורי אשת עסקים עומדת בעצם אישה'. ובמיוחד שהיא אם לילדה החושבת שאין לה אימא.
התקשרתי לשלמה. הוא נשמע מנומנם.
"לפני שאתה נכנס סופית לעולם השינה אני חייבת לקבל אישור לחתום על טפסים".
השעה המאוחרת בישראל לא מחקה את חוש הדיוק שלו: "את חייבת לקבל אישור או ביטחון?"
"גם וגם. לא מקובל עליי לחתום בלעדיך".
עכשיו הוא התעורר לגמרי. "את יכולה לחתום", אמר.
"סך הכול נחזור למצב שהיינו בו לפני הזכייה", אמרתי בציניות.
"אני לא חושש מהרגע הזה", לחש, "אולי זה מה שיחזיר את אשתי הביתה?"
נבהלתי.
"נסעתי בהמלצתך".
"נכון, אבל קשה לי. ואני עייף עכשיו. אל תתייחסי".
איך אפשר לא להתייחס? כולם רוצים שאחזור. הרגשתי ילדה קטנה שבורחת מהבית. הרגשה מעורבת של לחץ לחזור ושמחה על כך שרוצים שאעשה זאת.
כמה ימים בודדים, וסדר היום התערער.
"טוב. אחתום מהר בלי לקרוא בכלל ומיד ארוץ הביתה", אמרתי בהומור.
"להתראות בקרוב בעזרת השם", ענה לי קולו העייף.
"בעזרת השם בקרוב. תכין את הכרכרה".
"כרכרה? איך את יודעת על האוטו?" הוא נדהם.
"איזה אוטו?" נדהמתי גם אני.
נשמעה נקישה על הדלת, ניגשתי לפתוח. סימנתי לבריינדי שאני מיד מסיימת.
"נדבר כבר בבוקר", הוא ענה.
"להתראות", עניתי. 'אוטוטו' רציתי לומר. ניתקתי את השיחה.
בריינדי שאלה: "עוד לא התארגנת? אנחנו ממהרות. הפגישה תיערך עוד שעה".
הנחתי את רוני בידיה.
"חמש דקות ואני מגיעה".
נעלתי נעליים נוחות ונטלתי את התיק. התארגנתי מהר מול המראה. ניסיתי לייפות את הפנים העייפות שלי. חבל שאין מייק אפ שמסתיר את כל הפגמים. גם את ההתנהגויות הבעייתיות.
בעצם זה מצחיק. שלמה דחף אותי לנסוע למקום שלא הייתי בטוחה לגביו, ועכשיו הוא מתלונן. העולם המורכב שלנו.
בריינדי לא הותירה לי זמן למחשבות.
"אין זמן ליטול ידיים ללחם. קורנפלקס בחלב ישביע אותך?"
הנהנתי בראשי. בריינדי מאורגנת כמו תמיד. הרגשתי שאני לא סומכת עליה לשווא.
נתתי לרוני לאכול, השארתי הוראות לחוה ליבא שאמרה בעלבון: "נראה לך שאנחנו לא יודעים איך לטפל בו? הוא כמו הבן שלנו".
"אין זמן לדיבורים", אמרה בריינדי. "אנחנו טסות".
"טיסה נעימה", היא שמחה לאחל.
רצנו החוצה. הבטתי לאחור בחוה ליבא מנשקת את ראשו של רוני. לפחות הוא נמצא רוב הזמן עם אימא שלו. איזה כיף שהטיסה מחר. אני חייבת להראות לשולמית שיש לה אימא חיה וקיימת.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
