כל התוכן המעניין לאישה החרדית
יום שלישי
|
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
|
23/07/2024

קצת מתחת לקו פרק 16 | סיפור בהמשכים

הוא ביקש מסמכים שבריינדי שלחה לי בקלות בפקס. מסתבר שעורך הדין מכיר את שם בעלה של בריינדי כאדם אמין, ויחד עם בדיקת המסמכים הרגיע את החשש שלנו. לאחר שבוע היו בידינו די הוכחות לכך שבריינדי ובעלה אנשים אמינים מוכרים ונחשבים בעולם העסקים
| קרדיט: shutterstock

החלטתי להפתיע את שלמה.

הזמנתי שבת במלון בהכשר מהודר. ביום חמישי ביקשתי ממנו שניסע לשבת. התחלתי לארוז, ושלמה שחזר בצהריים שאל: "לאן ניסע?"

אמרתי לו: "הפתעה. הזמנתי שבת במלון".

הוא היה המום. "למה?" הוא שאל.

"לכבוד הלידה ולכבוד ההתעשרות שלנו", עניתי.

"היית בבית החלמה אחרי הלידה". ראיתי שהוא מנסה להסתיר את חוסר שביעות הרצון שלו. הנחתי שזו הרגשה של תדהמה, והוא ייהנה בסוף.

בערב שלמה הביא רכב מההשכרה. "הייתי צריך לשכור מסוכנות חרדית שעובדת גם בשעות הערב", הוא התלונן.

"לפחות חסכת את הזמן שמבזבזים בחברות ההשכרה הגדולות", ניחמתי.

העמסנו את המזוודה על הרכב, לקחתי שני פסי שמרים שאפיתי ושמרתי במקפיא וחבילת רוגלך קנויים. העמסנו את הילדים בכיסאות הבטיחות שהבאנו מגמ"ח, ויצאנו לדרך.

שלמה היה עייף. הנהיגה שלו לא הייתה ערנית וחששתי שיירדם על ההגה. לכן השתדלתי לפטפט איתו כל הנסיעה.

"מחר נקום לבוקר אחר", קראתי בקול רב רושם. שלמה הנהן, ראיתי שהריכוז ממנו והלאה.

בשבת הלכנו לטיול רגלי סביב למלון, האוכל היה בשפע, והרגשתי בזבוז להעמיס על הצלחת. שלמה לא יכול היה לסבול שאנשים מעמיסים סתם ומשאירים צלחות חצי מלאות.

"אני לא מבין. אין להם מושג של בל תשחית?"

"ומה עם בל תשחית של הגוף?" שאלתי.

"שמראש לא ייקחו הרבה".

"בעיה. כל האוכל מונח מולך ואתה לא יכול לאכול עם העיניים. לכן לוקחים לשולחן, כשאז מגלים שאין מקום לאחסן את הכול".

"ובדיוק לכן אני לא מרגיש שייך לפה", הוא פלט. כנראה ישב לו על הלב הרבה זמן.

"לא מתאים לי להיות במלון. אני לא מסתדר עם הסגנון".

"הבנתי. אני לא בסגנון שלך", נעלבתי.

"את גם לא בסגנון הזה. עולם שמספק תאוות ללא סוף. בן תורה לא אמור להיסחף אחר התאוות. הוא יכול לנוח וליהנות, אבל לא להפוך את כל תאוות האכילה והתענוגים למרכז בחייו".

"מי הופך את התאוות למרכז? לא כל יום אנחנו במלון", התגוננתי. ההנאה התחילה להיהרס לי. "אי אפשר כבר ליהנות בלי נקיפות מצפון?" כעסתי.

שלמה סייע למלצר לפנות את הצלחות והוציא את שולמית המתלוננת מכיסא האוכל הלבן.

"אני לא מרגיש שייך לכאן. זה הכול", הוא אמר.

"אם היית שואלת אותי, הייתי הולך לצימר, קצת לטבע, יושב על הדשא, אוכל כמה שצריך".

"הצימר עולה בערך אותו דבר", אמרתי.

"את יודעת שזה לא קשור למחיר. זו ההרגשה והדגש הוא על ההווי".

"זה רק בראש שלך", אמרתי. "אני אוהבת את ההרגשה. היא הופכת אותי לאשת העולם התאוותני?"

"מה את אוהבת בזה?" הוא שאל.

"אני אוהבת להרגיש כבת מלכים. מגישים לי את האוכל, מנקים אחריי, שוטפים לי את הכלים, מציעים לי כמה סוגי בשר ומנות אחרונות מגוונות. נוסך בי הרגשה טובה".

"אם כך, מגיע לך", הוא פרגן. "את באמת עובדת קשה, ואם תחושת החופש גורמת לך לקחת אוויר, מעולה".

זו לא תחושת החופש. זו תחושה אחרת. חשתי אווירה יוקרתית, הלבשתי את הקטנים בביגוד מלכותי ונהניתי מהפוזה. זו הייתה תחושה רחוקה מהעולם שלי בבית הקטן. כאילו יצאתי למקום אחר.

שלמה לא הרגיש כך. לא היה סיכוי להסביר לו. הוא בוחר בחיי פשטות מלכתחילה. זה אומר שאני גשמית?

התקוממתי נגד ההרגשה. אפשר לחשוב. נזכרתי בבית של בריינדי. לא הייתה לי אפילו שאיפה לכזה בית. שם הייתה תחושת זרות ריקנית. כאילו אתה חי בפסגת השאיפות ואין לך למה לשאוף יותר. אני בכלל לא במקום הזה. מעולם לא קניתי בגדי פאר, וגם אין לנו רכב למרות היכולת.

בתפילה פגש שלמה אחד שלמד איתו בישיבה. הוא סיפר שיש לו עסק מצליח בתחום מכירות רכב, ואשתו עובדת כאחראית תפעול בעסק שלהם. פגשתי אותה והיא הייתה נראית לי עצובה.

שאלתי אותה על העבודה וראיתי שפגעתי בנקודה.

"אני שונאת להיות שם", היא אמרה. "אבל בעלי נפגע אם אני אומרת לו כך. הוא מצפה שאתמוך בו בעסק, ומבחינתו תמיכה היא רק בפועל. יש שם פקידות שעושות את העבודה נפלא. אני רוצה להיות בבית, לנוח, לבשל, לא אכפת לי אפילו לעבוד כמבשלת בקייטרינג או באולם שמחות. אבל הוא רוצה שאהיה שם ואראה נוכחות".

"הוא מתגאה בך", אמרתי לה.

"אבל אין לי כוח להציג. נמאס לי להיות אשת בעל הבית. כולם מתחנפים אליי, אני לא אוהבת כך. אני אישה פשוטה. בעלי חושב שאני סתם מתלוננת. הוא לא מבין שאני באמת לא רוצה להיות שם רק כי לא מתאים לי. וכל בוקר אני קמה לעבודה ומרגישה חוסר חשק להמשיך".

התלבטתי אם לא לבקש משלמה להתערב כדי לומר לחבר שלו משהו. בסוף החלטתי לשתוק. עניין שלהם. אני לא יודעת מה טוב, ולא רוצה לקחת אחריות בפרט כשמדובר בעניין רגיש של שלום בית.

פתאום הרגשתי שמחה בחלקי. שלמה אברך כולל שאוהב ללמוד. אני עובדת במקום נוח ובעבודה שנחמד לי לקום אליה בבוקר. יש לי משפחה תומכת סביב, ולמרות חילוקי הדעות על השקפה פה ושם, שלמה משתדל להבין אותי.

שלמה הגיע ואמר: "בפעם הבאה תעשי לי הפתעות שאני אוהב?"

"אל תדאג, לא אכריח אותך לסבול פעם הבאה כמו שסבלת השבת", הבטחתי.

הוא לא לקח את זה כבדיחה.

"אם היית אומרת שההפתעה מיועדת לך, הייתי שותק. אבל לעשות לי הפתעה מעצבנת ועוד להכריח אותי לומר תודה?"

"אל תדאג. אף אחד לא הכריח אותך לשקר שאתה נהנה. הבנתי את מה שאמרת. למרות זאת, תרשה לי לומר שהיה לי כיף השבת?"

שלמה אמר: "הכיף הזה הספיק לי לכל החיים". לא המשכתי להתווכח. חבל היה לי להרוס שבת שלמה באקורד צורם.

***

נקישה בדלת. רוחי השכנה בפתח.

"תוכלו להלוות לנו 200 שקל?" הפנים שלה נבוכות. סימנתי לה להמתין והתחלתי לפשפש בארנק. אצבעותיי לא קלטו כל פיסת נייר או חומר מתכתי.

"אני מצטערת. אין לי כרגע", התנצלתי.

רוחי אמרה: "זה בסדר. אבקש מהלפרין. נתקעתי בלי מזומן". היא הלכה והצטערתי שלא היה לי איך לעזור לה.

'אולי כדאי בכל זאת לייסד איזה גמ"ח קטן?' חשבתי. וגם הצעתי לאחר מכן לשלמה. אך הוא לא התלהב: "את יודעת שאנחנו לא טורחים להכריז על המצב הכלכלי שלנו ברחבי השכונה. חוץ מזה, כבר אמרתי לך שגמ"ח כספים גובה זמן רב, ואני רוצה להמשיך להיות אברך".

נכון, הרי סיכמנו שהכסף לא יוציא אותו מהלימוד. איך עלתה על דעתי כזו מחשבה?

"את יודעת מה?"

"לא. מה?"

"כבר היום אוציא מהבנק עשרת אלפים שקל ואתרום לגמ"ח של פרבר. אני מניח שיהיה לו מה לעשות עם זה".

כשחזרתי מהגן של שולמית חיכה ארגז ליד דלת הבית. חייגתי לשלמה.

"הזמנת מצרכים מאיזה מקום?" שאלתי. נעניתי בשלילה. הנחתי את רוני במיטה וניגשתי לבדוק את תכולת הארגז. הייתה שם חבילת סוכר, מארז של 30 ביצים, חלב עמיד, 3 כיכרות לחם ושני קוטג' נראה לי משונה. מה פשר הארגז. אולי טעו? דפקתי אצל רוחי.

"הארגז שייך לכם?" שאלתי. היא הסמיקה.

"לא. בטח הוא שלכם, אולי בעלך הזמין", היא אמרה. משהו בחיוך המנומס שלה העלה את חשדי. שנייה אחת נוספת הזכירה לי את מאתיים השקלים משלשם, וקלטתי.

"חבל על המוצרים. כבר הייתי נותנת אותם לנזקקים", אמרתי. "אנחנו ב"ה בתקופה טובה, הכולל של בעלי שילם לאחרונה בזמן, אבל יש כאלו שבטח צריכים. מעניין של מי זה", אמרתי.

"את יודעת מה?" היא הציעה. "תכניסי את הארגז אליי, אני כבר אטפל בו".

"בסדר גמור", אמרתי לה והכנסתי אליה הביתה את הקנייה. בטח עשתה אותה בבוקר מוקדם כדי להספיק להעמיד ליד הדלת כשאקח את שולמית. טוב לדעת שעוקבים אחריי. אני ממש מבוקשת.

"מצד אחד הרגשתי טוב שדואגים לי. מצד שני הייתה לי הרגשה לא נוחה של התערבות בענייניי הפרטיים", ניסיתי להגדיר לי ולשלמה את ההרגשה.

"ומה המסקנה?" הוא שאל. "להתערב ולנסות לעזור או לא?"

"אין לי תשובה. אני גם לא נמצאת במצב הזה. ייתכן שאם הייתי נזקקת לתכולת הארגז לא היה מעניין אותי אם מתערבים לי".

שלמה הוציא מהשקיות 3 כיכרות לחם, קטשופ, נקניקיות סויה וגבינה צהובה, וסידר אותם במקרר.

"תראי כמה אנחנו צריכים להודות", הוא אמר. "את זוכרת לעשות את זה כל בוקר?"

"סיכמנו שאני לא ממש אוהבת שיתערבו בעניינים הפרטיים שלי", חייכתי.

יום למחרת כבר התערבו לי בעניינים.

בריינדי הייתה בטלפון.

"את עדיין בחופשת לידה?" היא שאלה.

"כן. למשך השבועיים הקרובים", עניתי.

"בואי נטוס לחוץ לארץ", היא הציעה.

"השתגעת?" כמעט נחנקתי. "נס שלא אכלתי תפוח", האשמתי אותה.

"עזבי שטויות. בואי נטוס. בעלי יכול לסדר לך דרכון תוך שלושה ימים. תביאי גם את הקטן, יש לי חברה שתארח אותנו. נוכל לבדוק דירות להשקעה. נעשה עסקים".

ההצעה שלה הייתה רחוקה כמרחק ארץ ישראל לקנדה.

"אני לא יודעת אנגלית טוב", חשתי מטופשת.

"אני יודעת מעולה", היא אמרה.

"לא מתאים לי להוציא על זה כסף", אמרתי לה.

לא היה עם מי לדבר.

"אמרתי לך. יש אפשרות לקנות בניין שלם, בואי נחלק חצי חצי. נבדוק את השטח. אי אפשר לקנות בלי לבדוק בעיניים. אולי מוכרים לך נכס שלא קיים?"

"אז מה את צריכה אותי? תקני את הכול ותרוויחי בגדול".

"אל תקני כלום. אני צריכה אותך לטיסה. משעמם לי לשבת כל השעות הללו לבד".

"ובגללך אני אמורה לקחת את כל מטלטליי ולהרחיק נדוד?"

"את מתפייטת ולא כאן המקום. תשאלי את בעלך ותחזירי לי תשובה?"

"בעלי יגיד שלא", הזהרתי. "אני אומרת לך מראש".

"אמרת שאת רוצה להשקיע ומחפשת איפה. זו ההזדמנות שלך ואת מפספסת אותה. עכשיו את נמצאת בחופשת לידה, לא צריכה להגיע לעבודה ולתקתק. רוני קטן ויעבור את הטיסה בסדר גמור, כבר יצא לי לנסוע עם תינוקות בגיל הזה. חברה טובה שלי תארח אותנו, תהיה לך חופשה עסקית שלא תגמרי להודות לי עליה. עכשיו זו ההזדמנות שלך".

היא צודקת. אחר כך אני מתכוונת לחזור לעבודה. אולי באמת הקב"ה שלח לי את ההצעה הזו משמים? איך אני מחמיצה אותה בשתי ידיים?

"אשאל את בעלי".

"עוד היום. צריך להזמין דרכון וכרטיסי טיסה, אנחנו הרי לא הולכות על צ'רטר".

"מה זה צ'רטר?" שאלתי.

"לא משנה. לא קשור אלינו. בטיסה כבר אסביר לך באריכות. מחכה לתשובה".

היא סיימה את השיחה והשאירה אותי מהורהרת. התעשתי מהר. לא השתגעתי. מעולם לא עזבתי את הארץ. וכי חסרים נכסים קרובים? מי צריך טיסה על הראש עכשיו?

הטלפון צלצל. בריינדי אמרה: "סליחה שאני מתקשרת שוב אחרי דקה. רק רציתי לומר לך שכל האירוח על אחריותי. את רק צריכה לארוז ביגוד. לא צריך להביא עגלה לרוני. לחוה ליבא יש סטוק של עגלות שהיא לא מצליחה להיפטר מהן. אני כבר אדאג לך לכיסא בטיחות נוח לטיסה".

"איזו טיסה?" קטעתי אותה. "אני לא יוצאת להרפתקה הזו".

"את עוד תודי לי. ההזדמנות שלך. אחר כך כבר לא תוכלי", הזכירה.

"איזו טיסה?" שמעתי קול מאחוריי.

"אני מדברת עם בעלי. להתראות", סיימתי את השיחה ההזויה.

שלמה שאל שוב: "איזו טיסה, את רוצה לטוס לאן שהוא?"

"ממש לא", עניתי. "אני לא רוצה לטוס, אבל אולי זו ההזדמנות שלי?"

ניתקתי את הטלפון. רציתי לדבר בניחותא בלי הפרעות או המרצות של בריינדי. הרגשתי שהיא מונעת ממני לחשוב בהיגיון. שמחתי לשמוע את דעתו של שלמה שלא נכח בשיחה המלחיצה.

"היא צודקת שזו הזדמנות שלא בטוח תחזור", אמר, "השאלה הגדולה היא האם זו הזדמנות".

"נו?" חיכיתי להכרעה.

"שיקול שלך. את סומכת עליה שהיא אחראית?"

"כן. אפשר לראות על בן אדם במה הוא מבין. אני חושבת שהיא יכולה להוביל אותי טוב. היא אמרה לי פעם בבית ההחלמה עוד לפני שידעה שיש לנו אפשרות כלכלית, שלפעמים היא חולמת שתהיה לה חברה עם יכולת להשקיע, כדי שהיא תוכל לעזור לה לשלש את כספה".

'זה תחום שאני טובה בו. יש לי חוש ריח מסחרי להשקעות'. היא אמרה אז. 'בעלי צוחק שהייתי מתאימה לשמש יועצת השקעות בבנק. אבל אני לא באמת מתאימה. אין לי כוח לעבוד כפקידה במשמרות. למה לי? אני מחפשת מישהי שאוכל לקדם כלכלית. זה ההובי שלי'.

האמנתי לה. ראיתי את הברק בעיניים שלה. ועכשיו היא מציעה לי הזדמנות פז. יש לי אפשרות לממש את החלום שלי. כבר מזמן רציתי להשקיע בתשואה מניבה, ועם הליווי שלה יש לי תחושה שאצליח בעזרת השם".

שלמה מצמץ בעיניו. "באמת? אפשר לראות על בנאדם אם הוא מבין בעסקים? ככה עושים עסקים? אישה שהכרת בבית החלמה, בקושי יודעת מי היא, מציעה הצעה הזויה וכבר את מסכימה?"

הוא צדק בהחלט. מי זו בריינדי? איך השיגה את האמון שלי מהר כל כך? אולי ככה אנשים נופלים בעסקים? אני תמימה?

היום לאחר מכן הניב שיחות טלפון רבות. שלמה התקשר לכל העולם כדי להשיג מידע. אביו תיווך לו בן דוד שני, איש עסקים אמין המכיר את עולם ההשקעות. הוא הבטיח לברר את העניין, ושלמה הרגיש חוסר נעימות שהוא מבקש ממנו לברר על מישהו אחר במקום להשקיע אצלו.

במקביל, אבא שלי הלך לעורך דין ובירר את הנושא, הוא ביקש מסמכים שבריינדי שלחה לי בקלות בפקס. מסתבר שעורך הדין מכיר את שם בעלה של בריינדי כאדם אמין, ויחד עם בדיקת המסמכים הרגיע את החשש שלנו. לאחר שבוע היו בידינו די הוכחות לכך שבריינדי ובעלה אנשים אמינים מוכרים ונחשבים בעולם העסקים, "הם לא יעשו משהו שיפיל אתכם כי הוא יזיק להם הרבה יותר. מבחינת המניות שלהם, גם אין להם צורך לטמון פח לאיזה מישהו. תסמכו עליי שבדקתי היטב", הרגיע בן הדוד.

בהמשך הגיעה אינפורמציה חיובית נוספת מחבר של אבא של שלמה, ויחד עם אישור עורך הדין ואחד נוסף, ובדיקות מכל כיוון, התקבל הרושם שאין כאן משהו מעלה חשש.

בערב ישבנו עם כל האינפורמציה החיובית.

"מלכתחילה הייתי אמור לנסוע איתך", התחיל לומר. "אני לא אמור לתת לך לחפש בניינים ברחבי תבל".

הישרתי מבט. "החלטנו שהכסף לא יפריע לך ללמוד".

"אני לוקח אחריות", ענה.

"אז אתה תהיה האחראי ואני רק השלוחה שלך בחו"ל". פתאום קלטתי מה שאמרתי. אני השליחה לחו"ל? מי אמר שאני נוסעת?

"מבחינת הלימוד אני רגועה", אמרתי עכשיו לשלמה. "אבל לא יודעת אם יש לי חשק לטוס לחוץ לארץ, להשאיר את שולמית. להתגעגע".

"אימא שלי תוכל לשמור עליה", הוא הציע. והמשפט גרם לי להבין ששלמה רציני עם הנסיעה שלי.

"נראה לך שאני נוסעת?" שאלתי באמביוולנטיות ולא הייתה תשובה. שנינו נרדמנו.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

WhatsApp Icon

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

Gmail Icon

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך

שיחה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פוסטים אחרונים