הבוקר נראה ארוך מתמיד. הגעתי לעבודה עייפה במקצת, אבל חדורת מרץ עשייה. כדי לגלות שאין היום עבודה רבה. מילאתי את המשימות הרגילות והשגרתיות, והתחלתי לתייק מסמכים ולעשות סדר בקלסרים.
"יש לך פה שיחת טלפון", הגיע מר צוויג והניח את הפלאפון שלי על השולחן.
"כנראה שכחת אותו על השולחן בכניסה", אמר.
חשתי חוסר נעימות. הבוס אוהב סדר, הרגשתי קצת שלומיאלית. העפתי מבט וראיתי שלוש שיחות שלא נענו. אמרתי "תודה", והוא ענה בנחמדות: "תוכלי לבצע את השיחה עכשיו. אין משהו דחוף במשרד כרגע".
לקחתי את הפלאפון ויצאתי למרפסת. מי יכול להתקשר אליי בשעות הבוקר? כולם יודעים שאני עובדת, וכולם עובדים או לומדים בעצמם.
צלצול נוסף קטע את הרהוריי. עניתי.
"נעמה, זו אני דסי, מהטלפון של העבודה. מותר לנו לעשות שיחות חשובות".
מה כל כך חשוב? אצל דסי הכול קריטי ודחוף.
"מה שלומך?" התעניינתי.
"היה דחוף לי להודיע לך שהמסיבה לסבתא מתבטלת. פשוט לא מצאנו אולם, ולא לעניין לעשות בדירה קטנה, המשפחה לא תיכנס".
היא לא נשמעה מאשימה. רק מציינת עובדה.
"אני מתקשרת עכשיו לכולם כדי שלא יטרחו להכין. סבא אמר שנדחה את האירוע לבין הזמנים, וכך כבר נרוויח שתי ציפורים במכה אחת".
ציפור קטנה דאתה מרחוק, השמים התכולים נראו זכים והשמש חיממה אותי בנעימות, אבל לא רק האווירה הרגועה גרמה לי לומר: "אני חושבת שיש לי פתרון בשבילך. יש איזה אולם שיכול להיות לנו הסדר איתם. אברר את העניין עד מחר, בסדר?"
הרגשתי שאני בוחרת לעשות זאת. אף אחד לא כופה עליי לממן אולם, זו בחירה שלי.
"את בטוחה שהוא לא ייקח יקר? עברתי על כל המשפחה. לאף אחד אין מזומנים מיותרים לממן, נוכל לגייס מכל אחד הכי הרבה 20 שקל, וזה גם אחרי שכולם יצטרכו להשתתף בכיבוד".
הרגשתי שלמה עם הבחירה.
"אל תדאגי. כל האולם עליי. אני כבר אסתדר איתו. זה לא יגבה שום תוספת כספית מאף אחד", הרגעתי.
שמעתי את השמחה של דסי מבעד לאפרכסת.
"תודה, נעמה. את תמיד מצילה את המצב. רחלי לא תאמין שבסוף נעשה את זה. ואת יודעת מה? בואי לא נגלה גם לסבא. שתהיה להם הפתעה מושלמת".
"חכי קצת", מיהרתי לצנן התלהבות. "אני צריכה לבדוק עם האולם".
"אני מחכה לתשובה. לא אומרת כלום לאף אחד", הבטיחה וסיימה.
עכשיו היה עליי לדאוג לאולם.
נכנסתי למשרד בהרגשה טובה. חייכתי כשורד עברה מולי.
היא שאלה: "נו, גם את מתפללת לזכות?"
בכל פעם שאומרים את המילה זכייה, הלב שלי זע.
"איזו זכייה?" תמהתי.
והיא הובילה אותי לדף שהיה תלוי על לוח המודעות במטבח.
"איך לא שמתי לב לזה קודם לכן?" שאלתי בקול.
"כי רק עכשיו הבוס תלה את המכתב, הוא גם לא העביר את המסמך דרכך, כי את כלולה בתוכו", בישרה בשמחה.
המכתב הכריז על הגרלת בונוס. כל עובדת שתגיע בזמן ותחתים כרטיס, תוכל להיכנס לאחר שבוע להגרלה על תוספת משמעותית לשכר החודשי באותה פעם. התוספת תעמוד על 400 שקלים.
"את תוכלי לזכות בקלות", לחשה לי. "תמיד את מגיעה בזמן. השאלה מה יקרה עם כולנו".
הבנתי את הקונפליקט שלה. הבנתי גם את הבוס. לאחרונה חלה התרופפות במשרד. עובדות החלו לאחר בבוקר ולהקדים לצאת. כל אחת וסיבותיה שלה.
"אני חושבת שמלכתחילה נדרש מאיתנו להקפיד על הזמנים", אמרתי לורד. "אנחנו עובדות במקום שצריך לתפקד כסדר. לא הגיוני שכל אחת תגיע ותלך בזמן שמתחשק לה, ויפה שצווייג עושה מבצע במקום להתחיל לפטר".
סיימתי את הדברים ושמעתי נשיפה מאחור. אסנת עמדה שם אדומה כולה. היא הביטה בי במבט כועס: "ומה את חושבת? שאנחנו עושות את זה בכוונה? סתם כי בא לנו לאחר? את צריכה להבין שיש אילוצים. לי יש ילדים קטנים וגדולים שאני אמורה להוציא אותם כל בוקר למוסדות הלימוד. זה לא קל. את עם שניים ולכן קל לך לדבר".
הייתי המומה מהמתקפה. היא נמצאת בתוך העולם שלה, ונראה לה שכולם צריכים להסתדר לפיו.
"ומה עושות נשים עם עשרה ילדים? כולן מאחרות?" שאלתי.
"אולי הן גרות קרוב לעבודה", היא פסקה.
"בכל מקרה, אנחנו נשים עם ילדים, צריך להתחשב בזה. וגם בבונוסים. אני חושבת שזה לא הוגן. אישה עם שני ילדים, מגיעה בבוקר בנוחות, יוצאת רגוע מהבית, ואחר כך גם זוכה בתוספת משמעותית. בעוד אישה שחוסכת עוזרת על אף שהיא יותר צריכה, יוצאת מאוחר מחוסר יכולת, וגם משלמת במשכורת שלה".
המילים שלי נאלמו. לא היה איך לדבר איתה. וגם לא הרגשתי תועלת. זכותה להרגיש מה שהיא רוצה, גם אם היא טועה בגדול.
"אולי תנסי לדבר על הקושי שלך עם הבוס?" שאלה ורד.
"נראה לך שהוא יבין?" היא נשפה. "הוא יגיד שגם לו יש שבעה ילדים והוא בכל זאת מגיע מוקדם".
התחמקתי משם מהר. לא רציתי לקחת חלק בוויכוח עקר. ורד תדע להתחמק, אני עלולה להסתבך עם כל מילה, ולא בא לי להעכיר את היחסים שלי עם חברות לעבודה.
הלכתי לעמדה שלי וראיתי מולי את התלוש הגבוה של אסנת. היא מקבלת יותר מכפול ממני. כמתכנתת עם ניסיון המעסיק משלם לה כהוגן. נכון שהיא אם לשבעה, ובעלה אברך, אבל הרגשתי שהבעיה שלה היא חוסר התארגנות, וחבל שהיא מאשימה אחרים במקום לפתור את הבעיה שלה.
הגיעו הרבה מיילים שדרשו התייחסות, והחלטתי לטפל בנושא האולם כבר בערב. עד מהרה שקעתי בתוך העבודה הברוכה, והודיתי להשם על העבודה הנחמדה שלי, שגם אסנת והאיחורים שלה אינם מצליחים להעיב עליה.
שכחתי לחלוטין מהמבצע, אבל גיליתי שהוא מעסיק את כל החברות לאורך היום כולו. קיבלתי מייל מ'כאן' שעוני נוכחות. הם הגישו הצעת מחיר להתקנת שעון נוכחות קורא אצבעות. הדפסתי את המסמך ושמחתי שלא אני צריכה לטפל בזה. רק זה חסר לי, לקבל את זעמן של הבנות על סדרים שמנסים להנחיל להן.
למרות הנחת שלי בעבודה, שמחתי שיום העבודה הסתיים ויכולתי ללכת הביתה.
***
בערב הקדשתי את הזמן למען המטרה הנעלה. אחרי שהילדים נרדמו התיישבתי על הספה עם כוס קולה ומלפפון לאיזון והתקשרתי לאולמות.
"האולם שלנו תפוס בתאריכים האלה. מצטערים", אמרו לי שני בעלי האולמות הקרובים.
"תוכלו לומר לי אם יתפנה לכם תאריך?" שאלתי את בעל האולם.
"אני לא רוצה שתבני על זה. זה לא כמו אולמות חתונה. נדיר שמתבטלים אירועים. בכל זאת נודיע לך, בסדר?" הבטיח לי הראשון.
"אל דאגה. אם יתפנה אני שומר את המספר שלך", הבטיח השני.
ואני נשארתי ללא אולם.
"אולי נשכור את האולם של בית הכנסת פה?" הציע שלמה.
"האולם הקטן? חבל. אם כבר, שיהיה הכול ברווח. חבל לשלם סתם".
"בעל המאה הוא בעל הדעה", גיחך מולי. הרחבתי את החיוך שלי. איזה מאה! אולם עולה הרבה יותר.
ניסיתי באולם השלישי.
"יש לנו תאריך פנוי, אבל זה בתנאי שמזמינים גם את הקייטרינג שלנו", אמר.
הקייטרינג שלו ידוע כטעים, אבל יקר.
"אנחנו כבר מכינים את האוכל לבד", הבהרתי.
"אני לא יכול לתת לך עדיפות. אם תגיע לי שמחה עם קייטרינג, אצטרך להעדיף אותם. אני מחויב. ככה זה הולך פה", הסביר.
סיימתי את השיחה באכזבה.
התקשרתי לדסי.
"השמחה שלך הייתה מוקדמת מדיי". סיפרתי לה על התשובה של בעל האולם האחרון, שחייבים לקחת את הקייטרינג שלו..
"אז אולי ניקח עם קייטרינג? זה יקל על כל אחד לסחוב, ואולי יעלה בסוף אותו דבר. אם הוא לא לוקח על האולם, ככה אמרת, נכון?"
ידעתי שהיא הבינה שאני זו שמשלמת על האולם, אבל לא היה לי אכפת.
"את מתכוונת שכל משפחה תשתתף קצת?"
"כן. ממילא כל אחת חשבה להשקיע כשישים שקלים על האוכל, וככה זה יחסוך הכנה".
וכאשר תרמתי, תרמתי. איך 60 שקלים יכסו את העלות העצומה? דסי לא ממש יודעת על מה היא מדברת. או שהיא כן יודעת?
"אטפל בזה", הבטחתי לקול שמחתה ותודתה.
חזרתי לבעל האולם.
"אני רוצה להזמין גם עם קייטרינג", ביקשתי.
"מישהו בדיוק התקשר על התאריך הזה. אני צריך לבדוק איתו", הוא אמר.
הלב שלי נפל. איך זה הגיוני שכל האולמות תפוסים בדיוק ביום ההולדת של סבתא? מדובר ביום כל כך פופולרי? אולי נעשה ביום אחר? למה החלטנו דווקא על אותו יום?
"כבר דיברנו בזמנו עם כולם והם פינו את היום הזה", אמרה לי עכשיו דסי. כולם אמרו ששלישי הכי נוח מבחינת הכול. נחכה לבעל האולם, ואם לא, נעשה שוב סבב טלפונים", שמעתי את האנחה שלה. פתאום ראיתי את הצד שלה. של המארגנת שמשתדלת להתקשר לכולם ולהזיז עניינים. לא קל להיות יוזמתית. אולי לכן צריך אופי כמו שלה, שמבקש באופן ברור בלי להתחיל לחשוש שיכעסו על הבקשות שלה. רציתי לעזור לה כמה שיותר.
"אתקשר עכשיו לאולם להלחיץ אותו, ואענה לך תשובה".
לא הייתי צריכה לטרוח, כי מיד כשסיימתי נשמע צלצול.
"האולם פנוי בתאריך שביקשתם", הודיע המנהל.
"מינימום 50 מנות. בסדר?"
"אנחנו 150 איש. מחר בבוקר תשלח לי חשבונית למשרד ואשלם לך?"
"אתם מתחייבים, נכון?"
"נכון", הבטחתי.
"אם ככה, סגור".
סגור. בזכותי לסבתא תהיה מסיבת יום הולדת נהדרת.
***
שעון הנוכחות הגיע למשרד והטיל מהומה. אסנת ביקשה ממני להקליד מכתב מחאה לבוס. הצעתי לה להקליד לבד. היא רצתה לכעוס עליי אבל ביקשתי ממנה להבין אותי.
"אני לא רוצה לסכן את יחסי העבודה שלי כאן. אותך הוא צריך ולא יפטר על כזה דבר. מזכירה קל יותר להחליף ממתכנתת", התחננתי.
"את לא רוצה לפגוע במשכורת שלך ואני מבינה את זה", היא אמרה.
לאחר מכן התכנסה לה מול המחשב, והביאה לי לראות את הדף המודפס. המחאה התרכזה בנושא טביעת האצבע שמכונת הנוכחות דרשה.
"את מבינה?" היא אמרה. "המכונה אמורה לקלוט את טביעת האצבע שלנו, ובכל פעם שנצא או ניכנס למשרד, נצטרך לחתום בה עם האצבע. זה פוגע בפרטיות שלנו. זו לא משטרה כאן", פסקה.
"רק המכונה קולטת את טביעת האצבע שלך, שום דבר לא עובר הלאה", ניסיתי לסנגר.
היא נטלה את הדף המחאתי מהידיים שלי.
"לא משנה, וגם אי אפשר לדעת".
שמחתי שהיא לא ביקשה חתימות ולא כתבה שמות. העבירה את הדברים שרצתה והניחה את המעטפה על שולחן הבוס.
כשהוא הגיע הוא קרא לי ושאל: "מה את אומרת על המכתב?"
לא רציתי להתערב.
"לא שאלו את דעתי", אמרתי.
"הבנתי. אבל את חושבת שהנוכחות תפגע בפרטיות?"
התפללתי שלא אצטרך ליפול במילותיי.
"אני לא יודעת", עניתי.
הוא נטל את טופס הנוכחות הידני המודפס משבוע שעבר.
"את יודעת שאת אמורה לקבל את הבונוס של השבוע? את היחידה שלא איחרה בכלל", אמר.
"אני יודעת שאסנת התאמצה מאוד. קשה לה להתארגן בבקרים. אם אני אקבל את התוספת, העובדות האחרות שהתאמצו תתייאשנה מראש, וזה חבל".
הטיעון שלי היה צודק. למרות שנשמע לא טוב. כאילו אני דוחה בכוח את התוספת במשכורת שלי.
"ואת מוותרת על תוספת, או מנסה לבקש גם וגם?" ניסה להבין.
"אני רואה את טובת המשרד. והאמת, אני מבקשת לא לזכות".
הוא המהם משהו ואישר לי לחזור לעמדה שלי.
קצת התחרטתי על הבקשה שלי. אני באמת לא רוצה לזכות, זה לא דרוש לי, אבל גם לא רוצה להישמע מוזרה. מי מוותר על תוספת משמעותית רק בשביל האווירה במשרד?
בכל זאת ידעתי שאני מרוויחה בכך אישית. אם אזכה, הבנות תכעסנה עליי ואפסיד. נכון שהכעס שלהן לא יהיה גלוי, אבל מטבע הדברים הדבר גורם לקנאה. לא רציתי גרסה ב' לשיחה שלי עם אסנת.
המנכ"ל הגיע והביא לי דף להקלדה.
"עשיתי גורל בין כל מי שהגיעה בזמן אחרייך, וזה מה שיצא. חשוב לי לציין שזה אחרי גורל".
הסתכלתי בדף ושמחתי לגלות את שמה של אסנת. הבנתי שהאפקט גם ירגיע את הרוחות הסוערות. מה לעשות? כסף יכול לחולל נפלאות. אם רק יודעים להשתמש בו בצורה מושכלת.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
