קטגוריה: פסיכולוגיה

ברחוב המרכזי של עולם העסקים הנשי במגזר החרדי, הכל נראה נוצץ. הסטוריז מוקפדים, המשרדים מעוצבים, ולוחות הזמנים צפופים מאי פעם • אך כשהאורות במשרד כבים והן חוזרות הביתה, ההצלחה מתחלפת לא פעם בכאב ראש טורדני, כאבי בטן לא מוסברים ותחושת שחיקה עמוקה

אנשי קשב מתאפיינים ביצירתיות, סקרנות, חשיבה מקורית וגם בנטייה גבוהה לעצמאות ויזמות | הפער הזה, בין מה שהילד מסוגל לעשות לבין מה שהוא עושה בפועל, הוא לא חוסר רצון או עצלנות. זהו פער מובנה שנובע מהמבנה הייחודי של מוח הקשב | אז איך ממודדים עם זה? הנה כמה נקודות שחשוב לדעת

מה הקשר בין לב שנשבר לכאב פיזי? ואיך התחושה של התעלמות משפיעה על על המוח שלנו? הפסיכולוגית ברכי שגב בפוסט קולע שיסביר לכם בדיוק למה היחס של אחרים אליכם - חשוב לכם כל כך

זהו פרק על האומנות שבלהודות שקשה, על היכולת להחזיק מורכבות (וגם חפיסת שוקולד בארון, בשביל השפיות), ועל למה דווקא מהסדקים האלה צומחים הסטארט-אפים הכי טובים של החיים שלנו.

"לא מכבדים אותי בבית", היא אמרה. פשוט. בלי דרמה. למה? שאלתי. "הערות. כל הזמן הערות. על החצאית. על כיסוי הראש..."

בבתים עם ילדי קשב, נדמה שהמילה הכי נפוצה בחלל האוויר היא 'נו...' אנחנו כל כך רוצים שהם יהיו עצמאיים, אבל מרגישים שאם רק נניח לרגע את 'השלט הרחוק' - שום דבר פשוט לא יזוז.... הבשורה היא - כשמפסיקים להיות ה"מנוע" שלהם ומתחילים להיות ה"מהנדסים" של הסביבה שלהם - העצמאות מתחילה לצמוח

לכל אחד מאיתנו יש יכולת להשפיע על החוויה של האחר, כל אדם שחווה אבדן צריך תמיכה ותחושה שרואים אותו, הפחד לטעות ולא לדעת מה להגיד עלול להרחיק, בפינה שלי ברדיו דיברתי היום על איך להגיד "אני איתך" לראות אותם, לא לפחד, פשוט להיות שם איתם יחד.

"אסרטיביות" היא שביל הזהב שבין ויתור לתוקפנות. היא היכולת לומר: 'אני יודע מה חשוב לי, מה אני מרגיש, ואני מבטא את זה בצורה מכבדת' זו היכולת לשים גבולות ברורים, להשיג מה שאני רוצה, אך מבלי לפגוע בשני..."

גידול ילדים דורש איזון עדין בין הגנה לשחרור. ילדים זקוקים לחום ולגבולות, אך הם זקוקים במידה שווה גם לאפשרות לטעות, ללא המרחב הזה,ישנם נזקים שמערערים את היצבות שלהם בבגרות, הנה כמה מילים, על למה אתם חייבים לשחרר

"אני אוהבת לדמות את היכולת שלנו לשאת אי - ודאות, או כל מצוקה שהיא, למשאב פנימי שמתעצם ככל שאנחנו מסכימים 'לשהות' בתוך המרחב הלא ידוע. דמיינו קופה בסופר עמוס: המצרכים שנערמים הם סימני השאלה, הדאגות והמתח הביטחוני שמציף אותנו. המסוע עצמו הוא 'הקיבולת הרגשית' שלנו..."