לבד לבד, זה כואב מידי!

שיתוף ב email
שיתוף ב print

היא צעדה לאורך השביל, אני התהלכתי בצדדיו, עוקבת אחרי דמותה המסקרנת..
והיא, צועדת ממש במרכז. צעדים קשים קלים.
פעם זקופה פעם כפופה, אבל המבט. המבט שלה נשאר אותו המבט, לא צריך להיות פסיכולוג מומחה כדי לדעת להגדיר את המבט הזה…
היה בו ניסיון, ניסיון חיים בעיקר…
ואז, בסוף השביל הזה היא נעמדה
מול בית שנראה מבחוץ יותר כמו טירת פאר
לרגע הרמתי גבה, וואו איזה עושר.נראה לי שעליה נאמר "איזהו עשיר השמח בחלקו"
אבל אז הופתעתי. היא החליטה  דווקא להתיישב על הספסל החצי שלם ששייך דווקא לחסרי הבית.וממש לא נראתה שמחה.
אני חייבת לגשת אליה, הרהרתי.
לשאול…להבין, מה גורם לאישה אצילית כזו בעלת בית פרטי ומפואר לשבת דווקא כאן ,לבדה?
סליחה? פניתי אליה בטון נמוך
היא יישרה אלי מבט שממנו הבנתי שהיא תשמח שאתיישב לידה.
ברגעים הראשונים לא מצאתי את המילים,
שנינו בעיקר בחננו את הסדקים ברצפת הרחוב, על הדרך בדקנו את מצב הנעליים שלנו
מה את עושה כאן ? שאלתי בלי להתאפק
התשובה שקיבלתי ממנה הייתה ,מספר אנחות כאב ,קמטי פניה לפתע בלטו החוצה מסתירים  בין החריצים כאב עמוק
"אני אישה בודדה"., היא זרקה ככה כמו יורה אלי טיל
"מאז שבעלי נפטר אין לי חיים. אין לי חיים."
רגע, ילדים יש לך? שאלתי
היא גיחכה גיחוך ציני ואמרה
"ואז? זה אומר שאני לא בודדה?"
רגע ,רגע ,אולי לא הבנתי נכון, גברתי
איך אפשר לחוש בודדה שאת מוקפת משפחה?
היא חייכה אלי ואמרה,
"מיידלע, את אישה  צעירה אולי בגלל זה קשה לך להבין אותי.
אני, כל חיי הקדשתי למשפחה. לילדי ,ל-כ-ו-ל-ם.
כמה אהבה הרעפתי עליהם וככה גם על הנכדים
אבל עם השנים הם גדלו, כנראה שהפכתי לזקנה יותר בעיניהם, חלשה יותר,
אולי אפילו פחות  רלוונטית, נראה לי שהפכתי להם קצת  לנטל…
אבל תדעי לך שזקנים הם גם בני אדם ועם השנים אולי הגוף כבר לא במיטבו אבל הרגש. הרגש נשאר ומתחזק עם השנים. גם התחושות רק הולכות ומתעצמות.
לצערי הרב. ילדי האהובים חושבים שאם אני לא מבקשת אותם סימן שטוב לי לבד
אבל לא כך."
חלומי הוא בכל יום ויום לארח נכד או שניים. לפרוס מפה נקייה ועליה לסדר ארבעה צלחות וסכום ולתוך הצלחות האלו למזוג את הלב. ובאהבה הכי גדולה.
אבל הם, עושים בדיוק הפוך. הם קוראים לזה:
לתת לאמא שקט. או נבוא בפעם אחרת שיהיה לך כוח…


היא עצרה משטף דיבורה ופתאום החזיקה לי את היד ובכזה חום
על לחייה גילתי דמעה רכה שהבליטה לה עוד קמט בעל ניסיון.
את מבינה מה אני עושה כאן?
העירה אותי שוב עם משפט יורה חיצים.
אני יושבת כאן . דווקא כאן . ברחוב הומה אדם. רק כדי להסיר ממני את השקט.
גברתי .ניסתי שוב. הפעם מתחננת
אולי? אולי? פשוט תאמרי לילדייך את כל מה שאמרת לי.
אמרתי, מיידלע,  ולא מעט פעמים…
הם כולם  באמת ילדים טובים אבל כל כך לא מבינים ששקט זה הרס. במיוחד בגילי. העשייה נתנה לי כוח לחיות
עכשיו אני רק מעבירה את הזמן בין זריחה לשקיעה ,בין כוס קפה במטבח לכוס תה במרפסת.
את יודעת מה גברתי,
אני חושבת שלא יזיק לי לאמץ לילדיי עוד סבתא לשבת. את באה?
אהממם…. אם זה לא מפריע אני חושבת שאשמח, אמרה בחיוך
אבל בתנאי שאני אחראית על הכנת המנות הראשונות והאחרונות. ברור שהסכמתי.
נפרדנו בקצה השביל. עקבתי אחריה לעוד מספר שניות,
צעדיי הגברת פתאום לא היו  כל כך קשים. היא קיבלה שמחה וזה מורגש כבר בסגנון ההליכה.
אני צעדתי  לכיוון ההפוך. מהורהרת .נסערת בעיקר מחוזקת.
חושבת על הורי, על ילדי, על הבית, על הזקנה ,על החיים, ו על כמה חשוב לנצל את הזמן לטובה.
ללמוד מטעיות של אחרים, , ננסה קצת יותר לחשוב איך הם היו רוצים שנתייחס אליהם
זה יכול להיות סבא סבתא או אפילו הורים מתבגרים, נחשוב עליהם כצעירים, ננסה פשוט להפיח בהם חזרה את החיים. כי כולנו בסוף הדרך נהייה גם כן זקנים.
בהגיעי הבית, התיישבתי לקפל כביסה במרץ ,תוך כדי  מפזמת לעצמי  בשקט חרישי
"אל תשליכני לעת זקנה"

עידית אזוי כתיבה שירה ומאמר iditdesign@gmail.com 0546489330

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

5 תגובות

  1. כתיבה מרגשת מאוד
    והאמת שזה כל כך אמיתי,
    לפעמים הצעירים לא רוצים להכביד על המבוגרים
    אבל האמת, שהמבוגרים זקוקים לא פחות מאיתנו
    כמו בכל גיל לחוש אהובים, נחוצים ויכולים.
    סיפרה לי אישה שההורים שלה בני 80 פלוס אחראים על קיפול הכביסה בבית שלה
    פעם בשבוע הם באים, מקפלים את כל מה שהצטבר, שמים בארונות…
    בתחילה היה לה קשה לקבל את זה אבל אחר כך היא הבינה שזה נותן להם חיים.
    שנה טובה עם הרבה כוחות בגוף ובנפש
    ושוב תודה על הכתיבה היפה והנושא החשוב

  2. לזכור שהורים זה מתנה יקרה
    לזמן קצר
    ולכבד כמה שניתן…
    זה נשמע שקט קיצוני ….
    אילו ילדיה מסכמים מראש שעת ביקור בשבוע…לא היתה מרגישה כך.
    נשמע שהילדים צריכים שקט….ושהם
    עמוסים בשגרת היום יום

  3. זה כל כך יפה ואמיתי!! ונוגע ללב וצריך לזכור את זה באמת "אל תשליכני"
    הכתיבה שלך עשירה ועמוקה
    את מוכשרת!! וכל פעם אני מגלה יותר ויותר כמה הנפש שלך עשירה!!
    אוהבת מאוד! אורית

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.