מה הקשר בין חינוך לדיאטה?!

אמא וילד נכנסים לרכב –  אחרי פחות מדקה האמא הופכת חסרת סבלנות: "נו שב כבר!!!"

אבא לילדה: "מה את לא רוצה???

מה את לא רצית? את הנעליים, הבגדים? "

האבא מדבר בקוצר רוח בטון גבוה עם ילדתו בעת ההליכה לגן…

הגננת נשמעת בטון זועם למרחוק עד למדרכה הסמוכה: "תוותרי לה, לך יש הרבה,

איזו ילדה את???"

אלו הם הקולות ששמעתי ….

בעת הליכתי – רק בתוך יומיים (!) מהורים ובעלי סמכות הוראה.

 

תסכימו איתי שזה לא נעים

להיות הילד או הילדה שאליהם כך מתייחסים!

כמה חשק יש לילד ללמוד,

ולהמשיך את היום אם ככה הוא מתחיל?

וההורה – אותו הורה שגער, זרז,

ושיגר הוראות כעוסות,

וחסרות סבלנות – האם הוא מרגיש טוב עם עצמו אחר כך?

האם הוא מצליח לבטא את האהבה

שיש לו לילד

ואני מאמינה שיש לו בוודאי אהבה והרבה,

אך האם הילד יכול

ומצליח לקלוט את החם והאהבה

הטמונה בלב הורה/המחנך בסגנון,

תוכן וטון דיבור כזה?

 

לא לחינם הזהירו חכמים: "דברי חכמים בנחת נשמעים"

אלו ההרהורים הנוגים שעלו לי בבוקר

כשכאבתי את כאב הילדים הרכים.

ומכאן אני לוקחת לקח

לחינוך העצמי שכל אחד מאתנו עובד על עצמו

לשיפור מידותיו ודרכיו:

האם לעצמנו אנו סבלניים ונותנים את הזמן לשינוי?

האם את עצמינו אנו מעודדים וממריצים בנחת ובקול אוהב?

האם אנו מנסים להבין את המצוקה הפנימית אם קיימת,

הרגשות והקושי לשנות, מטכסים עיצות

ומחפשים פתרונות מהשורש כדי לשרש את הסימפטומים?

האם אנו משמיעים לאוזני מוחנו קולות פנימיים מחזקים של:

"אני טובה ואני אצליח בס"ד"

"הרצון שלי טוב"

"מיום ליום אני משתפרת יותר ויותר"

"לאט ובהתמדה אני אגיע להישגים שאני רוצה"

"כל התגברות קטנה תביא אותי לניצחון גדול!"

ועוד משפטים כאלה ודומיהם מלאי סבלנות,

הבנה עצמית והכלה לתהליך הצמיחה והבניה

האישי שלנו!

נקודה למחשבה וליישום…

 

וכדוגמה אני רוצה להזכיר

מתאמנת שלי לפני כשלוש שנים שהתאמנה אצלי

בנושא התמודדות עם אכילה רגשית.

היא הביעה רצון עז לחזק את כושר הנחישות שלה

ואת היכולת לעמוד מול מתוקים ופיצוחים, שהיו חביבים עליה.

בתהליך האימון היא ראתה בדמיונה את עצמה,

עומדת מול המזווה ומנסה לשלוט בעצמה ולא לשלוח יד למתוקים.

הבעת פניה הייתה קשוחה, רצינית ולא מחייכת.

במשך התהליך היא קלטה שאינה אוהבת את עצמה במצב זה.

הגישה הזו אינה מתאימה לאופייה הנוח, הזורם והנעים,

כך שהיא הבינה מדוע לא הצליחה

בכוחות עצמה לפתח משמעת עצמית מספקת.

היא קיבלה תובנה חדשה ומפתיעה,

ואמרה: "אני רוצה לעבוד בדרך של שכנוע וחינוך עצמי".

היא החליטה להציב לעצמה גבולות,

אבל בדרך נעימה, מתחשבת ואמפתית.

היא הבטיחה לתת גם לעצמה

את היחס שהיא נותנת לאחרים,

יחס חם שבאמצעותו היא מצליחה להפליא בחינוך הילדים

וגם מצליחה ביחסיה  עם הזולת.

אחרי השינוי היא הצליחה הרבה יותר

ונהנתה מהתהליך שמירת המשקל עצמו!

 

אני רוצה להוסיף

שמאז עברו כשלוש שנים ובזמן הזה

זכיתי בס"ד לפתח, לשכלל תהליך ייחודי

בשילוב כוח התת מודע שמאפשר

לראות את המתוקים, המאפים והמשקאות המתוקים

ולא להתפעל מהם כלל.

ממש אי חשק לאכול אותם בכלל

והדבר מביא לתוצאות נהדרות!!!

גם אם תחרגי או תרצי משהו לאכול

זה יכול להיות תפוח או עוד בננה

ולא מאכלים עם קלוריות ריקות

כפי שהעידה ושלחה לי למייל מתאמנת שלי:

"אני באמצע הטיפול עדיין אבל כבר מרגישה שינוי עוצמתי,

נתת לי הרבה כלים להתמודד עם המצב באופן שלא חשבתי שקיים,

להבין מאיזה מקום אני רוצה שינוי,

לעבוד עם התת מודע להטביע מחשבות טובות שאני רוצה

ולא שההרגל המקולקל רוצה,

להסתייג מכל אוכל מזיק שאני רוצה באופן מיידי בלי התלבטות בכלל,

לבנות לעצמי סדר יום

לא רק בפה וברצון אלא ממש להצליח ליישם אותו!"

 

לא נותר אלא לאחל לכולנו

שיהיה בקלות ובהצלחה

ושינוי בהנאה

זהבה רוז

 

נ.ב. אשמח לתגובות, שאלות כאן למטה בתגובות, בטלפון 052-7610920

או למייל האישי raza.vebriah@gmail.com