האם חשבת מהו הצורך שסביבו רוחשת הרבה משגרת יומך? בשביל הצורך הזה את משקיעה כמויות מחשבה ואנרגיות לא מבוטלות, והוא אחראי להרבה מן התנודות החזקות שמרעידות את ליבך.
נכון, זה הצורך להיות בסדר.
כל כך חשוב לך להיות בסדר עם הבעל, ההורים, הילדים, השכנות, הבוסים בעבודה, החברות לצוות, האחיות והגיסות… ועם מי לא?
זה כל כך חשוב לך, ובראש מעייניך שלפעמים (ולא רק לפעמים…) זה מגיע בפרוש על חשבונך, על חשבון מה שחשוב לך, על הרצונות, החלומות, סדר העדיפויות והנוחיות שלך.
אז למה… באמת?
נכון שבפנים יש לך תפיסה תמידית כאילו את לא בסדר? אני מרגישה את זה על עצמי, כאשר אנו בנסיעה, ופתאום אני רואה אורות כחולים – משטרת תנועה, הלב שלי מתכווץ באימה, ואני חושבת: "אוי וי, האם כולם זכרו לחגור, האם לא הכנסנו מישהו מעבר למכסה…" אנחנו כל כך עובדות קשה "להיות בסדר" ללכת לכל השמחות של השכנות וחברות הצוות, לשלוח משהו לשבת לשכנים חדשים, ובעצם, זהו דבר שלא נגמר אף פעם ומעסיק אותנו 24/7.
הפחד מזה שיפנו אליך אצבע מאשימה, שיאמרו לך בפרוש "את לא בסדר, עשית שלא כראוי, את אישה לא (חכמה/לעניין/מוצלחת/אמא טובה, למשל) גורמת לך להזיע הרבה.
מה יש בדבר הזה, שמטלטל אותך כל כך עמוק? חשבת על זה פעם? רציתי בטיפ הקצרצר הזה, לתת לך תובנה שיכולה להרגיע לך את החיפוש המתמיד הזה, אחרי האישור ש"את בסדר".
הצורך הקיומי
הצורך לרצות, "להיות בסדר" זה צורך קיומי. לקבל אישור לקיום שלנו. והשאלה המשמעותית ביותר היא: האם החברה, זו שאנו כל כך משקיעים בה – יכולה לתת אישור לקיום שלנו?
קודם כל – צר לי לאכזב אותך – את לא כל כך מעניינת את החברה כפי שאת חושבת, כל אחת עסוקה למעלה ראש בעניינים שלה, ולא משקיעה בך כל כך הרבה מחשבה ותשומת לב…
דבר שני ומרכזי – זו השאלה מי נתן ונותן לך בכל רגע את זכות הקיום? זה כמובן בורא העולם.
כבר יש לך את זה
ברגע שבורא עולם נפח בך נשמת חיים זכית לזכות קיום חתומה בידיו של הקב"ה. זה שהתעוררת בבוקר, כל נשימה ונשימה שאת נושמת – זה עוד ועוד אישורים לקיום שלך, לנצרכות לתפקיד המיוחד לך, ולייעוד של חייך.
אין לך צורך להיות תלויה באיש, את יכולה לנשום עמוק, ולהשתחרר מהעול הכבד שעל כתפייך, משום שאת בסדר, בסדר גמור, אפילו.
"איך אני בסדר גמור", את מזדעקת, "הרי שכחתי את ארוחת הצהרים בתנור, ושרפתי אותה, צעקתי באיבוד שליטה על הבת שלי, ולקינוח, גם שכחתי להשאיר מפתח לבן שחזר מהישיבה, והוא חיכה לי מחוץ לדלת הנעולה שעתיים…"
אז איך באמת? זכות קיום עדיין לא פרושה שאנו מושלמות, כי מושלמים, את יודעת, מגיעים כבר למקום אחר… ממש לא, כולנו כאן בתהליך, זה בסדר, את בחברה טובה… אבל הדבר החשוב ביותר – איך שאת – את אהובה, יקרה וראויה לזכות קיום המהודרת ביותר!
מאחלת לך את כל הטוב, מיכל
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
