אז למה אני לא ראויה לאהבה?
כתבתי בשבועות האחרונים על הדברים שמונעים ממנו לאהוב ולקבל את עצמנו בדיוק כפי שאנחנו: הביקורת, השיפוטיות וההלקאה העצמית.
כי אני לא מושלמת
שוחחנו על הגישה התחרותית שמעמידה את כול בני האנוש בתחרות לא הוגנת, ומצפה מהם להגיע לשלמות.
היא לא מתייחסת לנתונים האישיים של כל אחד מאתנו, ומתעלמת כליל מכך שכל התכונות שלי, ומה שיש או שאין לי הוא חלק מהשליחות האלוקית של חיי, ומהווה חלק חשוב בפאזל האלוקי.
הבנו שלעשות טעויות זה אנושי, ואנו חביבות כלפי שמיא בלי קשר למעשים שלנו, אלא רק מעצם היותנו בנותיו, והדבר החשוב הוא העשייה, ללא קשר לתוצאותיה, כי רק היא תוכל להביא אותנו למימוש הייעוד המדהים של חיי.
אני יכולה לסלוח לעצמי ולעולם
לבסוף הגענו למקום העמוק של הסליחה והקבלה, על כך שלא התייחסו אלינו בכבוד ובהערכה הראויים לנו, ופגעו בנו,
והבנו שלהמשיך ולכעוס על עצמנו, זה בעצם להנציח את הפגיעה ולהעניש את עצמנו ברגע הנוכחי, על כך שמישהו פגע בנו בעבר.
תהליך המחילה לעצמנו ולעולם, הוא תהליך של ריפוי הנפש מכל תחלואיה, חיזוק באמונה בה', ומהווה את אבן הבניין לבניית החזון הנפלא – והחיים שעליהם חלמנו.
העיוות הנורא…
וכאן אנו מגיעות לנקודת העומק. כל התפיסות הללו שהבאנו עד עתה – יש בינהם קשר חזק מאד. כולן בונות את התפיסה הפנימית והעמוקה ביותר שלנו על פי מדדים חיצוניים של העולם (ביקרו אותי? פגעו בי? כנראה שיש על מה…) והן גורמת לנו לא להיות קשובות לעצמנו ולא להתחבר לעומק ההוויה של אישיותנו לנקודה הפנימית והעמוקה שמניעה את הכול.
הן מונעת מאתנו להתחבר לשליחות המדהימה של חיינו.
מה היא אהבה עצמית?
אהבה וקבלה עצמית הם המפתחות העיקריים לשינויים חיוביים בכל מערכות החיים. אהבה עצמית היא תחושה עזה של הערכה כלפי עצמי שממלאת את ליבי עד להתפקעות, ואף מעבר לכך. היא גורמת לי להרגשה של אהבה לעצמי, לאישיותי, לגוף שלי, לעצם החיים, ליופי, ולכל העולם.
כאשר אנו אוהבים ומקבלים את עצמנו – הכל סביבנו בהרמוניה, והכול בחיים מתפקד כהלכה, משום שהדבר מביא אותנו להיות קשובים לעצמנו, ולפעול לפי מה שמתאים וראוי עבורנו.
(מתוך הספר "רפא את חייך" ל. הי) קיץ בריא ומלא תובנות, מיכל
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
