לפעמים נס הוא פשוט נס / ליבי שני

שיתוף ב email
שיתוף ב print

בס"ד

 

היום קרה לי נס.

נס אמיתי. אחד כזה שלא באמת מאמינים שהוא יקרה.

אחד כזה שהולכים לקברי צדיקים כדי להתפלל עליו ועומדים עוד דקה בהדלקת נרות ואפילו אומרים שיר השירים, כדי להוסיף עוד השתדלות.

היום קרה לי נס, וברגע שהוא קרה כמעט בכיתי מרוב הקלה.

כי כל התסכול שהצטבר אצלי בלב ובנשמה במשך כמה חודשים, ובמיוחד בחודש האחרון,

פשוט נשטף החוצה, בשניה אחת.

 

אבל חצי שעה אחרי שהוא קרה, הנס הזה, קלטתי שרמת האושר המטורפת שהייתי בה, ירדה.

שהדברים שמעסיקים אותי בשגרה, חזרו, ושאפילו הטרדות הקטנות שוב מטרידות אותי.

 

ולא רק זה, קלטתי דבר נוסף חמור הרבה יותר!
הבנתי שהמוח הרציונלי שלי מנסה לעשות רציונליזציה גם לנס הזה- הוא מנסה להסביר לי למה הנס הזה הוא בכלל לא נס! אלא משהו שגרתי, הגיוני, שהיה אמור לקרות!

ואמרתי לעצמי- איך זה יתכן? הרי קרה לי עכשיו נס שהתפללתי עליו כל כך הרבה! וזהו! דקה של אופוריה וזה נגמר? ואיך בכלל ייתכן שאני מסוגלת, אחרי כל התפילות והבקשות וכאבי הלב, לחשוב שסתם- זה קרה- כי ככה?

המסע הפנימי הזה עורר אותי למחשבה באוירת חג הפורים,

פורים שאנחנו חוגגים שוב ושוב בכל שנה, כדי להודות על נס שארע לפני כל כך הרבה שנים.

נס שלא היה ממש נס אלא שרשרת של ניסים, שתכל'ס, יש בהחלט מצב שתצליחו למצוא סיבה הגיונית לכל אחד ואחד מהם.

מה, לא יכול להיות שאחשוורוש בדיוק היה משועמם וחיפש חברה אז הוא הושיט את השרביט לאסתר?

ולא יכול להיות שלאחשוורוש היו נדודי שינה? הרי הוא היה מלך, הוא לו המון דאגות, הגיוני, לא?

ולמה שבגתן ותרש לא יזממו להרוג אותו? הרי פוליטיקה היא דבר מלוכלך….

וזה שמרדכי בדיוק היה בסביבה, טוב, איפה רציתם שהוא יהיה? הוא הרי היה שם כל הזמן, בגלל אסתר…. ו….

והמן שבדיוק נתקל ברגל של המיטה וחרבונא שעמד שם כי נהוג ששומרי המלך עומדים לידו

וכך זה יכול להמשך עוד ועוד ועוד, המון סיבות הגיוניות מאוד לדברים שבסופו של דבר, באורח לגמרי לא מקרי, התחברו יחד להצלה אחת מופלאה של עם שלם.

עכשיו תחשבו שלא היינו חוגגים את פורים בכל שנה, ומתחפשים ושולחים מנות ועושים עוד כל מיני דברים שחלקנו ממש אוהבים וחלקנו קצת פחות, מישהו מאיתנו היה זוכר בכלל את הנס הזה?

תשכחו מזה:)

אז מה אני בעצם אומרת?

שכנראה יש סיבה טובה לכל העניין הזה של להודות על הנס.

כי כשאנחנו מודים על נס- אנחנו הופכים להיות מודעים אליו, להתחבר לחלק המרומם שבנו להכיר ולהוקיר את ההשגחה הניסית (!) האלוקית .

מודעים לזה שקרה כאן משהו שהוא מעל לטבע, משהו שלא היה אמור לקרות, משהו פלאי שדורש שנעצור ונתייחס אליו.

כשאנחנו מודים על הנס, אנחנו אומרים בפה מלא- אין לזה הסבר הגיוני, למה שקרה כאן עכשיו. ואנחנו עוזרים לעצמנו להתמודד עם הנסיונות של החלק המעשי שלנו לספק סיבות ל"למה זה קרה".

כשאנחנו מודים על הנס אנחנו מאפשרים לעצמנו להרגיש את ההרגשה המופלאה הזו שהנה, משהו שכל כך כל כך רצינו קרה, ולהשאר בהרגשה הזו קצת יותר מרגע אחד.

כשאנחנו מודים על הנס, גם כשאנחנו חוזרים לשגרה, אנחנו זוכרים אותו.
זוכרים את הטוב שקרה לנו, את הטוב שממש ראינו בעיניים.

כשאנחנו מודים על הנס אנחנו מאפשרים לעצמנו להאמין, קצת יותר, בעולם שהוא טוב.
אנחנו מחזקים את היכולת להאמין, לקוות ולהתפלל לטוב- ולדעת שכשהוא צריך לבוא- הוא יבוא!

אז אני עוצרת היום, כדי להגיד תודה. תודה ה' על הנס הזה, שממש ראיתי במו עיני.

ואני אומרת- בואו לא נשכח, בין כל ההכנות לסעודה וההשקעה במשלוחים והתחפושות וכל הבלאגן- שאנחנו עושות את כל זה כדי להודות על הנס, ולזכור אותו.

בואו נודה על הנס, שבזכותו אנחנו כאן, עם חי וקיים.

ובואו נפקח עיניים ונסתכל סביב, ואני מוכנה לחתום לכן שנראה עוד כמה ניסים סביבנו.

ושיהיה לנו פורים שמח ומלא בניסים.

 

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.