'איך לא רואים עליה?'
שמעתי אותן מתלחששות עלי, לא זו לא הפרנויה שלי. זה באמת מה שהן אמרו.
'דודה שלי סיפרה לי שהיא עם בעיה נפשית והיא חיה 'על כדורים" אלו היו המילים שלה.
נכון.
הכדורים הם הקביים שלי. וכדי לענות לה על השאלה 'איך לא רואים עליה?!' אני עונה מכאן: לא כל נכות רואים, ולא כל נכות צריך לראות. יש אדם שזקוק לכסא גלגלים, יש אדם שצריך משקפיים, יש אדם שנעזר באינסולין ויש מי שנעזר בכדורים פסיכיאטריים.
הרי לכולנו יש מגבלות וקשיים. ולא תמיד הם עומדים בחלון הראווה שלנו. אבל זה ש'לא רואים' את המגבלה או הקושי לא מוחק את קיומם.
ואצל אנשים כמוני שסובלים מקושי נפשי זה עוד יותר כואב. אף אחד לא שומע את הקולות האובססיביים שרצים לי בראש באוטובוס 'שילמתי או לא? הרב קו תוקף או לא?! מביטים בי בחצי חיוך על נסיונות התיקוף (שלא מצליחים כי כבר תיקפתי).
ואף אחד לא שומע את הדופק המהיר והזיעה שעוטפת אותי כשאני בחרדה קיומית.
רק הסביבה הקרובה שלי, חווה איתי יחד את פרצי הבכי הכואבים והתחושה כאילו זה הסוף ואין דרך לצאת מן המיצר הזה. כאילו לא יהיה את הרגע אחר כך.
ואם לא רואים, זה לא אומר שהחוויה שלי היא לא התגלמות של נכות…
את הכדורים שאני נוטלת מידי יום, לא רואים.
ולהתקף החרדה האחרון שלי עדיף שלא תהיו עדים.
אולי לשם כך ה' נתן לנו גם לב ולא רק עיניים? כי אנשים רגישים ירגישו, ויתנו לי להיות ראשונה בתור…
אנשים רגישים יבחינו בחרדה חברתית שעוטפת אותם כשהם רוצים לשאול את המוכרת משהו ונורא נורא מתביישים.
זה היום שלנו, בעלי מוגבלויות גם אם הן בלתי נראות, היום הבינלאומי לבעלי מוגבלויות.
מתמודדות כמוני? מורידה בפניכן את הכובע! אתן גיבורות וגם… גם הסביבה הקרובה שלנו שתמיד תומכת ועוטפת וגם לה קשה איתנו לפעמים.
תודה לכל אלו שכן רואים אותי (ולא רק 'רואים עלי')
תהיו חזקים.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
10 תגובות
קראתי . כאבתי.
ואני רוצה לומר את הצד ההפוך, הנכה פיזית זה שכוווולם רואים. ומציעים עזרה. ומרחמים וצועקים בכל הרדיוס של המאה מטר הקרובים רפואה שלמה. ואני בריאה כשור ומאז ומעולם הייתי. אבל עם נכות שרואים.
וזה לא כייף להסתובב כאילו ערומה חשופה לכולם מחשבה שאי מי חושב עליך בקול .ולכל שידוך שלמישהו נפל בראש ברחוב רק כי הוא יודע אליך הרגע שאת מוגבלת ועוצר אותך במקרה הטוב ורודף אחריך עד האוטובוס במקרה הרע . וזה סיפור של עשרות פעמים. אני כבר לא סופרת.
ואת זה שאני צריכה להציע את עצמי למקומות עבודה . וחצי מהן שיכולים מאד להתאים לכשוריי אני אפילח לא מעיזה לנסות . לא כי אני לא יכולה , אלא כי איך זה יראה. ובטח הזאתי שתראיין אותי רק תצחקק אחרי זה על הנאיביות שלי שהעזתי בכלל. ומה חשבתי.( טוב כל זה כבר בראש שלי , מודה)
ואת הצד הזה אולי כולם מכירים. ולא אין פה חידוש . ואין פה עניין שצריך לקבל . כי הציבור מכיר ומכבד ו.. ועדיין רציתי לשתף…
גם אני עוברת התמודדות קשה נפשית ברמה הרבה יותר גבוהה מדיכאון וכפיתיות.
אחד הדברים אותו למדתי הוא להעניק לעצמי חויות חיוביות סוג של התגברות קצת מן האור שאמנם דוחה במקרה שלנו טיפה מן החושך, אבל ביננו טיפה זה המון!
פרגני לעצמך ואל תחכי לסביבה את יסורי נפשך רק את חווה,
ליבי עלי ואל כל אחת שעוברת את כל מה שעוברת בגבורה ותפקיד שליחות.
איחולי: בריאות ושמחה.
ליעל המדהימה!
איזה אומץ יש לך! זה מראה על כוחות נפש, על בגרות. את לא מוותרת, לא
מתביישת לקחת כדורים ואף לספר זאת! לא מתכחשת למצבך, מקבלת אותו
ו"נלחמת" על חייך! את עושה מה שצריך ורק עשיה כזו, היא נכונה!
בריחה מהכרה בקושי, או מהטיפול בו – רק גורמת להתדרדרות המצב ולקושי
גדול הרבה יותר! זו לא בושה! לא עשית שום עבירה, לא "גנבת" את מצבך מאף
אחד. זהו נסיון קשה' שקבלת מבורא עולם, שנותן לכל אחד ואחת, את הכוחות
לעמוד בכל נסיון שהוא נותן! המשיכי כמו שאת ואל תפחדי ממה חושבים או
מה אומרים, בין בפנייך (בחוסר טאקט משווע) ובין מאחורי גבך. ד' איתך תמיד,
תומך בך ושומר עלייך שלא תפלי! אין שום הבדל בין דלקת גרון, סכרת וכו'
לכפייתיות, התקפי חרדה, או כל מצב נפשי אחר הדורש טיפול!!! ותמיד יפה
שעה אחת קודם ולא למשוך את הזמן בלי טיפול! תהיי גאה בעצמך על בגרותך
והבנתך את המצב, קבלתו וטיפול בו!!!
ומי שלא מבין – שלא יבין! זה לא צריך להטריד אותך! את עושה את רצון ד' וזה
מספיק!!! מי שמבין – ודאי מתפלל עלייך שבס"ד תצאי מזה במהירות. לך נותר "רק"
לטפל בעצמך ולא להפסיק להתפלל, להתחנן ולבקש מאב הרחמים – שירפאך
בקרוב וישלח מזור לכאבך וסבלך!
מאחלת לך רק בריאות, אושר ושמחה – עד 120 שנה!
תודה!!!
תודה שאת מעוררת אותי לשים לב לאנשים שסביבי.
אני מלמדת בנות בתיכון במצבים כאלו. בעבודה אני מכילה אותן
אבל אחה"צ בסופר ברחוב אני לפעמים שוכחת שהבנות האלו גדלו, הקימו בתים מעולים!
והם מסתובבות בנינו ואפילו שכנות שלי
תודה רבה לך גם בשם הבנות שבמצבך שלא מסוגלות לכתוב את הגבורה הגדולה שלכם
ישר כח
רוצה להגיד לך שאת מדהימה שככה פתחת את הנושא
לי אישית יותר קל להתמודד עם בעיות כשלא יודעים עליהם ואני מעדיפה שלא יתחשבו מאשר שכולם ידעו.
כמובן שזה אינדבדואלי וכל אחת חווה חוויות שונות ומרגישה אחרת לגביהן
מאחלת לך הרבה בהצלחה!!
אני יודעת(מנסיון לצערי..) שזה לא פשוט
אבל מי שנלחמת מצליחה בסוף
בהצלחה!
תודה, יעלי, על השיתוף האמיץ!
תודה הפתיחות והכנות.
נותן נקודת מבט חדשה וחשובה מאוד מאוד.
כל הכבוד לך! את גיבורה! יש לי קרובת משפחה שסובלת מאותה בעיה של כפיתיות אך לא מטפלת בעצמה-חוששת לקחת כדורים
ולא בטוחה שהיא צריכה וכו' וכו'
הגבורה שלך היא לא רק השיתוף אלא גם המודעות-לא חסרים אנשים שמתכחשים לבעיות שלהם
שאפו!
מושלם!!!
ממש התחברתי , אני מכירה עוד כמה אנשים שחווים מצב דומה
ובאמת צריך לדעת להסתכל על זה בצורה נכונה
ולהבין שאלו רק הפרעות ובאגים לפעמים נוירולוגיים ממש ולא משהו שפגום באשיות אלא רק סוג של נכות , ממש אהבתי את הפוסט
נהנת כל רגע מהאתר!!!
לאנשים תמיד יהיה מה להגיד..
בכל מצב , על כל אדם, על כל בחירה שלו או על מצב שהוא נמצא בו בחיים.
לא להתייחס !! שזה יעבור מעלינו , כל הסטיגמות וההערות למינהם..
יישר כח שהעלית למודע .
את מהממת.
מכירה את החוויה מקרוב, חוויה קיומית מסעירה וכ"כ משמעותית ולכן מוגדרת כ'נכות'
לא רק שאנו נראים רגיל אנחנו אנשים רגילים ויותר שקבלו מסע קשה מייסר ומסעיר,
שמשקיעים אנרגיות אנושיות – און והון להתמודדות קיומית יומיומית
זקוקים למנות של אהבה עידוד והזדהות
ומשתדלים להאמין בחיים טובים מתוקים ורגועים!