פורים תשפ"א: השם פה

בתוך עולם כזה, שיש בו הרבה שאלות, ובתוך מציאות שבה אנחנו מנסות כל יום מחדש לשמוע את התשובות של עצמנו, הטוב והרע נאבקים ללא הרף: הביטחון בקדוש ברוך הוא מול הפחדים הגדולים; רגעים של מצב רוח שמח לעומת רגעים של מועקה ושל קושי שמושכים את הנפש למטה. דברים לא פשוטים מציפים אותנו גל אחר גל, ואנחנו מנסות כל פעם מחדש להרים ראש ולמצוא את הנשימה הבאה. 

לפני שבוע קיבלתי מייל משמח ממישהי שלא שמעתי ממנה תקופה מסוימת. המייל הקודם שהיא שלחה היה כאוב מאוד. היא סיפרה שהיא כבר בגיל מתקדם ועדיין לא נשואה והיא מתמודדת עם הרבה צער ונתונים לא פשוטים. לפני שבוע היא כתבה לי, "זוכרת את המייל הקודם שלי…? אני מתחתנת!"

כמה ימים אחר כך צלצלו אלי שתי מכרות יקרות שאני מתפללת עליהן זמן רב לזיווג הגון, אחת בישרה שהיא מתחתנת מחרתיים והשנייה בעוד שבוע, וכל אחת מהן הייתה שמחה כל כך ומחוברת להכרה שכל מה שעבר עליה היה הכי מדויק למקום אליו היא הגיעה.

בהמשך לאותה שרשרת בשורות, פגשתי בשמחה משפחתית משהי שזמן רב לא דיברנו, והיא משכה אותי הצידה ואמרה לי, "בואי, אני חייבת לספר לך דברים שמחים. זוכרת את השיחה האחרונה שהייתה לנו?"

כשהיא שאלה אותי נזכרתי בשיחה שהייתה לנו לפני כעשרה חודשים. באותה תקופה היא חיפשה עבודה בצורה נואשת, והיו לה את כל הנתונים למצוא אחת כזו. היא בן-אדם מאוד מיוחד, עם הרבה כישורים וכוחות ורצון להעניק. אבל היא אמרה לי: "תקשיבי, זה נכון שיש לי הרבה כישורים והרבה יכולות. אני יודעת במה אני טובה ואנשים מכירים אותי ויודעים שאני מוכשרת. אבל היום העולם הוא עולם של תעודות ואין לי כאלה. כשהייתי צעירה לא התמקצעתי ולא למדתי בצורה מסודרת וכעת אני כבר אחרי. אין לי לא אפשרות כלכלית, לא סבלנות ולא זמן כדי להתחיל ללמוד – והעולם לא רואה אותי! העולם של היום הוא עולם של תעודות וכשאין לך תעודה מוכרת, את לא קיימת". זאת הייתה תמצית השיחה. הסיכום המיואש שלה היה מאוד מבוסס, אחרי תקופה ארוכה של ניסיונות שנגמרו בלא כלום כי לא היו לה תעודות. 

ועכשיו כשנפגשנו היא משכה אותי הצידה ואמרה לי, "אני חייבת לספר לך איך דרך כל מה שעברתי במשך התקופה הארוכה והקשה, הקב"ה טווה כזה מארג של השגחה פרטית, של נסיבות, של דברים שקרו מאחור בלי שידעתי, עד שהגעתי בדיוק לא שהייתי צריכה ומתי שהייתי צריכה. אני עובדת היום בעבודה שהכי טובה לי בעולם. אני עסוקה מבוקר עד לילה בדיוק במה שרציתי להיות עסוקה ואני מאושרת כל כך!"

חזרתי הביתה מלאה מהשיחה הזאת ומהבשורות הטובות. הרגשתי כמו שמישהו שם לי רטייה נעימה עמוק בפנים, במקום המבוהל, ואומר לי, תירגעי, השם פה. 

הוא פה כל הזמן, וזה תמיד אותו השם, שמנהג את הכל לטובתכם. שכחת. זה נעלם לך. הקולות המלחיצים התגברו יותר מדי. אבל תראי! תראי את החסדים, את ההשגחה הפרטית, תראי כמה ניסים. תראי איך כל הזמן קורים דברים כל כך טובים. 

את הצער שומעים למרחוק

כשדיברתי עם אחת הכלות המתוקות שבישרה לי שהיא עומדת להתחתן, אמרתי לה: "זה לא הוגן! כמו שאת הדברים הקשים שומעים בקול, צריך לפרסם גם את הדברים הטובים עם כל הפרטים שלהם! צריך לשלוח מיילים נרגשים על כל תינוק בריא שנולד, על כל שידוך שמתבצע, על כך חתונה שמחה, על כל ילד יהודי שמתחיל להניח תפילין, על כל חודש שמשפחה מצליחה לגמור אותו ולשלם את מה שהיא צריכה לשלם. למה זה לא רץ במיילים? למה רק המחלות והכאבים?"

בתשובה היא הזכירה לי את הסיפור על שתי הציפורים. במעשה משבעה קבצנים שסיפר רבי נחמן מסופר על ציפור וציפורה שהתרחקו מאוד ונאבדו אחד לשנייה. הציפור עשה לו קן סמוך למדינה אחת, והציפורה עשתה לה קן סמוך למדינה אחרת. בכל לילה היו זוג הציפורים מייללים יללות גדולות מאוד מגודל צער הפרידה והאובדן, שהן נאבדו זו לזה. הקולות של הצער חזקים כל כך, עד שהאנשים במדינה הסמוכה היו מצטרפים ליללה ולא יכלו לישון והכאב היה גדול כל כך עד ש"אם אבן הוא נימוח". 

וביום, מספר רבי נחמן, מתאספות ציפורים ומנחמות ומשמחות את הציפור ואת הציפורה, ומזכירות להם שאמנם הם התרחקו ונאבדו אבל הם בוודאי עוד ייפגשו. הם נכנסים איתם לציור של הפגישה שבוודאי תתקיים, עד שגם מגודל השמחה אי אפשר לעמוד שם במקום ההוא. 

אבל רבי נחמן מדגיש: "וקול הציפורים שמשמחים אותם אינו נשמע למרחוק, רק כשמגיעים לשם. אבל קול הזוג שמייללים בלילה, הוא נשמע למרחוק, ואי אפשר לבוא לשם מחמת זה". את הקולות של הצער שומעים למרחקים, ואילו את הקולות של השמחה שומעים רק כשנמצאים שם. 

כנראה שזו הדרך כל זמן שהציפור והציפורה לא ביחד. ככה העולם מתנהל. את הצער שומעים למרחוק ואת השמחה שומע רק מי שמגיע לאותו מקום ומטה את אוזנו."

זה אותו השם

פעם שמעתי מאיזה רב ששאל: למה כשאדם חולה נוסע באמבולנס לבית חולים, נשמעת תמיד הסירנה העולה והיורדת והמפחידה הזאת, אבל כשמשחררים אותו בעזרת השם ובבריאות, לא מוציאים אותו עם רכב מיוחד שמשמיע מוזיקה של תזמורת? למה לא מגלים את האמת, שיש הרבה מאוד מבריאים, ויש גם בריאים, יש גם נולדים, לא רק מתים.. למה אין איזון בין המשקלים?

דרך העולם בינתיים, עד הגאולה, זה שלרע יש יחסי ציבור חזקים ורמקולים שנשמעים למרחוק. ההפחדות שלו לא רק ממלאות את חלל העולם, אלא גם משפיעות לי על הנפש,  נכנסות לי למעברים הכי צרים בפנימיות. למה אין מייל "קו הישועות", שמודיע על כל אחד ששוחרר מההרדמה והנשמה וחזר? יש הרבה מאוד ששוחררו. נכון שיש גם כאלה ששוחררו לעולם שכולו טוב. אבל תסכימו איתי שהמידע מאוד לא סימטרי.

כשאנחנו הולכות בעולם ורואות שמש זורחת וילדים משחקים, כשאנחנו מרגישות את החסדים של השם, אנחנו צריכות להתחזק ולהזכיר לעצמנו שזה אותו השם. אותו טוב. אותה מחשבה להיטיב. בכל מקרה יש את התוכנית השלימה מאחור. נכון שיש את הדברים שכואבים לנו ומפחידים אותנו. אין עניין להכחיש את הבהלה ולהתנתק. אבל מצד שני, יש כל כך הרבה חסדים. בואו נראה גם אותם. בואו נעשה לנו אוסף של דברים משמחים שכל הזמן קורים, אחרת מאוד קל להיכנס לטעות של כפיות טובה כלפי שמיים, ולחשוב שהמציאות רק מלאה מועקה. בואו נטה את אוזנינו לטוב.

החודש הכתום של השנה

מעבר לזה, בואו נטה את אוזנינו לכך שחודש אדר הגיע אלינו משמי שמיים. חודש אדר הוא חודש שמח, ימי הפורים הם ימים שמחים, ושום קורונה לא תשנה את זה ושום מציאות משובשת לא תיקח לימים האלה את השמחה שלהם. כי חודש אדר יורד ובא ממרומים עם השמחה שלו. יש שם מוזיקה. יש שם ריקוד. יש שם אדרנלין קופץ ומחייך. אדר זה החודש הכתום של השנה. משנכנס אדר מרבים בשמחה. זו המהות של החודש הזה ויש לה סיבה.

אתן יודעות מה העומק של פורים, איזה בשורה החג הזה מביא לנו ולמה מרבים בשמחה כבר משנכנס אדר? פורים מביא לנו את הגילוי החד משמעי והגדול והנורא שאין ייאוש בעולם כלל.

בזמן ההוא, בימי מרדכי ואסתר בשושן הבירה, עם ישראל פירשו את הגלות כמו סוף העניין. זו הייתה הגלות הראשונה שלנו כעם, והם חשבו שאין יותר עם ישראל, שהשם לא רוצה אותם בכלל ושהכול נגמר. וברגע שעם שלם חושב שנגמר, אז חס ושלום, באמת נגמר. גזרת ההשמדה החיצונית, הגיעה בעקבות תחושת השמד הפנימית של עם שלם. הם חשבו שהקב"ה החריב את בית המקדש והגלה אותם אל בין האומות כי זהו, הוא לא רוצה בהם יותר והסיפור של עם ישראל נגמר, ובגלל שהם חשבו שאין כלום, באה עליהם גזירה שבאמת כמעט עשתה שלא יהיה כלום. השואה שריחפה עליהם הייתה שואה מוחלטת, כי הייאוש שלהם היה מוחלט. 

באו מרדכי היהודי ואסתר הצדקת והצליחו לדבר לעם ישראל דיבורים של אמת שנכנסו להם ללב. הם העירו אותם מהשינה וניערו אותם מהתרדמה ואמרו להם: "תקומו! אתם כן!" ועם ישראל האמין להם והלך אחריהם ו"קיימו וקיבלו עליהם". הם הלכו לבכות את המקום הזה שהתאבד בפנים. המקום הזה שכבר לא חי. המקום שניסה להיבלע בעולם כדי לא להרגיש את הכאב הנוראי של האין-קשר. הם הלכו למקום הפנימי של האין-קשר ושלושה ימים בכו את הכאב שלו עד השמיים. הם בכו את הייאוש, את תחושת האובדן שהם נכנעו לה. הם בכו את הצער האמתי של למה אני מרגישה שהשם כועס עלי כשהוא לא? למה אני מרגישה שהשם רחוק ממני כשהוא קרוב? למה חייתי כאלה חיים מנוכרים, כשהוא אוהב אותי? למה הסכמתי למות? אני רוצה לחיות!

שלושה ימים הם בכו והתפללו לצאת ממצב אחד ולעבור למצב אחר. לצאת מייאוש ולעבור לתקווה. לצאת מכפירה ולעבור לאמונה. לצאת מדאגה ולעבור לביטחון ולהגנה – והשם גאל אותם והפך את הכול מאבל ליום טוב וממוות לחיים. דור שלם ניצל ועם ישראל המשיך הלאה, עובדה שאנחנו קיימים ונהיה קיימים לתמיד.

אתן מבינות איזו שמחה אדר מביא לנו? אדר הוא הזמן והמקום שבו התהפך הייאוש הכי נורא לתקווה השלימה. הוא מביא אלינו שמחה גדולה, כי אם יצאנו משושן כבר נצא מכל הייאושים. אם עם ישראל הצליח להיחלץ מהביצה שבלעה אותם לגמרי, נוכל להיחלץ מכל מקום שהוא. 

זה הכוח של אדר, זה הכוח של פורים, וזה מה שאנחנו צריכות שיקרה גם לנו. שנעבור במעבר לידה הזה מהריחוק והתלישות והבדידות והפחדים, לחיים טובים ולשלום. 

מתוך: דיבורים ששמענו

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ לשיח נשי חרדי 'קול כבודה' לחצי כאן

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

מה עושים בז' באדר? יום הולדתו ופטירתו של משה רבינו אלול בשבילי זה …/ פארלי מורגנשטרן כיפורים – כ-פורים: הכנו לכן לקט סגולות מיוחדות לפורים השנה זה יהיה אחרת/ הילה ויצמן הדרך לפזר אהבת חינם