הלב, פתאום הלב מורגש, איי. כמה שורף וכמה כואב.
הלב כווי וצורב בארבעים וחמישה מקומות בבת אחת, העיניים זולגות מעצמן, כבר אין שאלה איפה הלב שלי. פה, בדיוק באמצע. בדיוק איפה שבוער וכואב.
יצאתי להתפלל, אחרי שלא יכולתי עם זה יותר, לא, וגם הילדים שלי כבר לא יכלו אותי. אחרי יום שישי הזוי ותלוש ולא מתפקד, שבת ששמים בה מסך עבה על הכל ונחים בה, ומוצאי שבת שפורש רקיע שחור טרי וכוכבים רחוקים רחוקים. ברוך שובך כאב. שלום גם לכם שנית, זרם ידיעות ופרטים גורמי התכווצויות ושיתוקים. אי אפשר להמשיך כך יותר. אמא עם עיניים יבשות ושקי דמעות מפוצצים, אמא שהכל עצוב, עצוב, עצוב שלא לוקח לשום מקום בלב שלה, אי אפשר להמשיך ככה יותר, כמה זה קשה. כמה הנפש משוועת לאוויר. לחמצן של אמונה שיתחבר לי עוד, עוד קצת, עד הריאות הכי פרטיות שלי, עד החנק האישי והמחוץ שלי. לא יודעת איך עושים את זה, אני רק יודעת את הכתובת לאן בורחים, תודה על זה אבא, ה' הטוב.
וואו, כמה היה קשה לדבר. הרגשתי כמו אחת שקיבלה סטירה כואבת וצורבת, אני מסתובבת בפנים חפוית ראש- הסברתי לו, זה מה שאנחנו מרגישים. אבלים וחפויי ראש. איך באנו בהתלהבות. איך שמחנו עם מירון אחרי שנה של שממה וסגר. איך הלב שלנו שר, שר ורקד כל הדרך לצפון, איך פקקנו את הדרכים עם כמויות מוגזמות של אוטובוסים עמוסים ושמחים, של כל עם ישראל המתוק והיקר שהביא את כל הלב. איך התלהבנו, השם, אתה ראית, נכון? איך התלהבנו. לא עשינו חשבונות. כולם באו. אבא לתינוקת בת שבועיים, ילדים קטנים, אנשים מבוגרים, אורחים מחו"ל, מכל כל העדות והחוגים, פשוט נישאנו על כנפי ההתלהבות והאהבה ובאנו על כנפי נשרים. איזה יופי. והנה ההר שוב בוער ועשן כולו והתזמורת שוב פוצחת ברנן אחרי שבועות של אבלות, והנפש יוצאת ממסגר ורוקדת ושמחה ברגשי קודש. אין, אין על ל"ג בעומר, ועוד ברבי שמעון, איך רקדנו מכל הלב ונפשנו כלתה אליך, אבא.
והבום. והניתוק הזה, שהשכל קופא, לא מאמין, ממאן להבין, ואלף הפעמים שכבר הרצתי בראש שלי את הסרט בהילוך איטי וניסיתי להבין שוב כמו ילדה קטנה מהתחלה. איך זה יכול להיות. והרעש הזה מהסרטונים, והרעש שהראש שלי מייצר לבד, וריח המוות המוכר שמריח לי מהתמונות, ושרשרת הקפלה שקורסת בשניות, והמון לובשי האפודים מכל הצבעים שבאים לאסוף את התוצאות. וגדוד שלם של אנשים שמתעופף לשמים בדקות ספורות, והשקט הנורא הזה שמשתרר בסוף. ההר הריק שכל חוגגיו סולקו בבהלה. כלי הנגינה העלובים שאוספים בבושה ובחיפזון. דממה שאין לה תקדים במירון, בשיא הל"ג, ברבי שמעון.
למה אני נעלבת, אבא, למה אני מרגישה כל כך חרפה וביזיון? למה אני מרגישה שאין לי בכלל כוח לדבר איתך, שאם אתה לא רוצה אותנו אז לא צריך? למה אני רק בורחת, מסתגרת עם העצב בתוך חדר נעול ולא רוצה בכלל להרים משם אליך את הראש? מה, מותר בכלל להגיד לך ככה? זה כבוד?
מותר להגיד לך שכל כך כואב לי שככה עשית? והרי אני יודעת, אין ספק שזה רק אתה שעשית.
אתה יודע איך זה כואב? אתה, שאתה טוב ומיטיב, כל החיים שלי אני כל כך סומכת עליך, כל כך נסמכת עליך, כמה אמון יש לי איתך, כמה אהבה. כמה אתה תמיד נמצא איתי, שומר עלי, מפנק אותי, עונה לי, כזה אבא, אבא שאין מילים. איך זה יכול להיות?? איך אתה נותן שיקרו כאלה דברים??
והבחור היקר שאנחנו מכירים, אבא, הצדיק ועדין הנפש, שיום שלם לא נשמתי בגללו- הדמעות מתחילות לזלוג ללא מעצור, הוא רק אחד שנכנס לי לחיים אישית. וכמה כואב… כואב.. וכל כך רבים הם.. ואי אפשר להכיל.. כמה זה תוקע לי את כל המערכת בחוסר אונים. בחוסר אמון. איזו מחיצה נהיית לי ממך. כמה זה כואב לי יותר מהכל.
הרי כל החיים בניסיונות שלי, זה מה שמחזיק אותי. שאתה נמצא, שאתה שומר, שאתה נותן כוח, ממך אני לוקחת את המשמעות. כל החיים הכאב מקרב, לא מרחיק, כמה קשה זה החיץ הזה שהלב שלי עושה. הכתף הממאנת של העלבון. הבריחה ממך ולא אליך. מה נשאר לי אבא בלעדיך, מה בכלל נשאר. לא חשבתי שזו אני, מגיבה כל כך קטן, כל כך תינוקי, זה בעצמו ביזיון שלא קל לי לפגוש. איך הגעתי כל כך נמוך? אילו מין מילים יש לי להגיד? ממתי אני ברוגז, ממתי אני כועסת, אומרת לו לא רוצה, לא רוצה, ממתי אני שואלת למה?
כמה קשה להסכים להרגיש את זה, להיות בחרפה הזאת, לא לברוח למילים אחרות, לנושאים אחרים. להכיר בזה שלא אני עשיתי את הרגעים החזקים שלי, וגם את הרגע הנמוך הזה נתנו לי משמים במיוחד, שאתמודד. ביקשו מראש שאסכים. אולי זה רגע גדול יותר אפילו. תסכימי רק להיות.
בתי אהובתי, חשבתי לעצמי שאבא עונה, אני כל כך מבין אותך, בכלל לא כועסים עליך, את נפגעת הלם, נפגעת חרדה. אמנם לא היית במירון לא השנה ולא אף פעם. אבל בלב התפוצץ לך, התפוצץ עליך, דחוק לך ממחשבות קשות ורגשות קשים עד אין חמצן, את במצוקה איומה. לא כועסים עליך. רק נושאים אותך ברוך מהזירה, שוטפים לך את הפנים עם מים נעימים, שמים לך איזו עוס"ית כזאת שרק מקשיבה ומהנהנת באמפתיה לכל מה שתגידי. כל מה שתגידי בסדר. כל רגש שתבטאי טוב מאד שאת מוציאה. לא יצעקו ויגערו בך למה את מגיבה בצורה לא שקולה. זה מאד הגיוני, נשלפת הרגע מטראומה, אפשר רק לרחם עלייך, רק לתמוך ברוך ולהכיל, לתת לך את הזמן והאמון להתאושש.
חוץ מזה את מתוקה מאד שככה כואב לך. על אנשים שאת לא מכירה, כמה דמעות כבר הורדת, כמה הלב שלך פועם איתם, איזה מדהימה את, איזה מדהים עם ישראל שלי. זה מעורר סנגוריה, זה ממש מעורר תקווה. תראו איזה איש אחד בלב אחד אתם. איך ברגע נהפכתם לגוש אחד שחונה מול ההר. עכשיו אפשר לתת לכם תורה.
תודה על התהילים שאמרת, ילדה, על המצוות שהשתדלת לכוון להם, זה כל כך עזר. תודה על האכפתיות. תודה שכל כך התגייסת, שעשית כל רעיון שהיה לך לעזור. תודה גם שאזרת אומץ לקום ולהגיע מולי בסוף, להגיד לי את המילים האלו, לשפוך בפני גם את החלקים הלא יפים ולא פוטוגניים בלי להתבייש, לבקש עזרה גם עליהם. אין לך מושג כמה זה חשוב בשבילך, איזה מתנה את נותנת לעצמך, וגם בשבילם.
למה את חושבת שזה את, מותק, למה את מפרשנת הכל אישי, כאילו עשו לך, כאילו העליבו אותך?
למה את מרחמת עליהם כל כך עד שהלב נחנק, כאילו אני לא מרחם, אני לא דואג?
למה את מחזיקה כל כך חזק את כל היתומים והאלמנות באגרוף קפוץ של אחריות וחסות, את חושבת שלהם אני לא אבא? לא עוזר? לא שומר?
את יודעת שאני בראתי אותם, עוד מראש מקדם, כל אחד מהם, וטרחתי לשלוח אותו לעולם, ולייצר לו בית ומשפחה ומעגלים מעגלים… כל אותם שנים, כל אותם פרטים, עוד לפני שהכרת אותם ושמעת עליהם בכלל, אני מלווה ומטפח אותם כל רגע וכל שניה, הם שלי בכלל. הם שלי.
עכשיו הם חזרו הביתה. קראתי להם. עכשיו הם סיימו, לא נקטפו, לא בטעות ולא באסון, בדיוק ברגע ובשניה הנכונים, בדיוק במקום ובאופן הנכון. הם סיימו בהצלחה את התפקיד, ולא רצו להישאר עוד רגע מיותר בגיא התלאות. איזו שמחה גדולה יש בשמים, סוף סוף הילדים שלי חזרו בשלום הביתה, כאלו מלאכיים ומושלמים. כאלו ששים ושמחים ומוקפים בזכויות של התנא הקדוש וכל הצדיקים. כאלו מסעות מפותלים ומלאי חשבונות שהסתיימו בשיא שמיימי של כל השיאים. את לא מבינה אהובתי, נכון, אני לא מסביר לך בדיוק, גם אין לך פה בעולם כלים להבין. היי סמוכה ובטוחה שיש לי סיבות טובות. מה את יודעת מה קורה שם? השילי נעלייך מעל רגלייך כי אדמת קודש היא.
עכשיו בואי ננחם אותך, את הילדה המדי מתאמצת שלוקחת ללב וחושבת שזו היא תמיד. בואי נרגיע את האחראית הלחוצה שבך, שתמיד מעמיסה על הכתף באופן אישי את כל האחריות. אני רוצה להרגיע אותך ולומר שהכל עלי: הנפטרים, האבלים, הממתינים נואשות לזיהוי, פגועי ההלם, החברים, המעגלים, הכל הכל עלי ובאחריות שלמה. אני דואג. אני מארגן. אני מנחם, מרחם, עוזר ושומר, שום דבר לא התפרק בגלל פאשלות של אנשים קטנים. הכל הכל בשליטה.
את מרגישה רצון לעשות משהו בשבילם? זה כל כך משמח ועושה נחת בשמים. את רוצה לחשוב על משהו קטן? יופי. אל תלכי בגדולות. אפילו רק לתקופה קצרה, וגם תבקשי על זה עזרה כי ברור שלבד עוד רגע תשכחי.
אני לא כועס עליך, לא, אני תמיד רק אוהב אוהב אוהב. תסכימי להרפות. להיות ממש פשוטה וקטנה. תסכימי לתת לי יד גם בקטע החשוך הזה של הדרך, גם אם את בכלל לא מבינה. יש לך הזדמנות לקנות עוד משהו חדש ובראשיתי שנולד עכשיו, שלא זכית לו אף פעם באמונה. אולי זה החלק שלך בפזל הזה, שרק את יכולה לתרום לתמונה.
אין חושך ש"יכול" עלי, אין בכלל אסון במירון, אין אסונות. יש משהו שה' עשה, בלי כותרות ובלי שמות. את חווה את זה ככאב, זה טוב ואומר שיש לך לב מרגיש, אבל בבקשה אל תשארי רק בחוויה. תאמיני שיש גם מעבר. אל תברחי מאבא, אני אותו אבא כתמיד, גם עכשיו את יכולה לשים ראש, ולהרגיש שאני טוב וגם את כל כך טובה.
אני מביטה אל האופק כשנגמרות לי המילים, ובשקט הזה, איך להסביר, אני מריחה משהו דק מן הדק של גאולה. מרגישה איך ממש כעת היא הולכת ונרקמת. כל הזמן היא הולכת ומתקרבת. כל הזמן מפיקים אותה יותר ויותר, עוד מעט היא תצא לאור לגמרי, המסיבה הגדולה.
8 תגובות
איזה כתיבה אביגיל את בשורה !!
וואו, איזו כתיבה!!
זו לא רק הכיתבה המיוחדת! זו כנראה הרמה הגובהה והעומק שלך!
טורים כאלו הם ממש מזור לנפש!
שיהיו רק בשורות טובות
תודה לך על המילים
זה כ"כ טוב, שיש אפשרות להביע במילים את מה שיושב על הלב ומכביד וכואב וכואב…לא כל אחד מצליח להפוך את הרגשות למילים ואת הצלחת! אשרייך! כי כשמוציאים במילים ברורות את עומק היגון, אני חושבת שזה קצת מרגיע ומוריד מהכובד. אני חשה שאני פשוט "נפגעת הלם", למרות שלא הייתי שם! יש לי פוסטראומה, כך אני מרגישה. טריליון טונות של מלט ולבנים, לוחצים על הלב שלי שנמחץ מהכובד של הכאב וקשה לי לנשום. מרגיש לי שהלב בכלל כבר ירד למטה, מחוץ לגמרי ורק ד' עוד מנשים אותי ונותן לי חיים.אחרת א"א להסביר, איך עם כאב כה נורא ותהומות של יגון, שמועכים ומועכים ולוחצים ולוחצים – אני עוד חיה!
זה אסון של כלל ישראל!!! כולנו נתבעים לחזור בתשובה ולהתקרב לד'!!!
אבא קורא לנו כ"כ הרבה פעמים – ואנחנו לא שומעים! נותן סטירה ועוד סטירה, לרגע נבהלים ואח"כ שוכחים וחוזרים לשגרה!
אסור שזה יהיה כך גם עכשיו!!! אסור לנו לשכוח ולהמשיך הלאה!!! קבלנו את ה"בום"
של חיינו ואסור לנו להרגע ולהמשיך כאילו הכל בסדר!!! הקורבנות – לא היו לשוא!!!
אלה קורבנות ציבור שכיפרו על כל אחד ואחת מאיתנו! אסור שקורבנם יהיה לשוא!!!
בואו נתעורר כולנו, כל ציבור שומרי המצוות, נתאחד לאגודה אחת, בלי מחלוקות, בלי רכילות, בלי לשה"ר, בלי שנאה וקנאה! כי זה מה שד' רוצה מאיתנו!!!
ש ת ה יו א ו ה ב י ם זה לזה ו מ כ ב ד י ם ז ה את זה !!!
בואו נתאחד ונצעק כולנו לאבא שלנו: אבא! הבנו! לא צריך יותר מכות לא צריך יותר אסונות ח"ו ח"ו! הבנו את המסר! אנחנו מתאחדים ונעבוד אותך כולנו כאיש אחד בלב אחד!
אבא, סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו והבא עוד היום את הגאולה השלמה, בחסד וברחמים רבים!!! אמן!!!
הואווו
ריגשת עד דמעות!
נגעת ממש בנקודות הנכונות…
באמת צריך להאמין שהכל מאתו יתברך!
אין לנו לשאול שאלות….
מה שנשאר זה רק להתפלל על הגאולה
כי רק זה מה שאנחנו צריכים עכשיו!!!!!!!
בשורות טובות וגאולה במהרה וברחמים!!!!!
וואוווו כמה מדוייק מנחם ומרגיע אשרינו עם ישראל שיש לנו האחד את השני לנחם להרגיע ולהתחזק ישר כח ע-נ-ק!!!
בכיתי כשקראתי,
כל כך מדויקת , כל כך משקפת,
המילים הנכונות ברגע הנכון שעזרו לי קצת להרים את עצמי מהאבל ששקעתי בו
ואואוווווווווווו
אין לי מילים
רק מעריכה אותך בלי סוף
ואוהבת את הקב"ה הענק שנותן לאנשים מיוחדים כמוך להעביר את מסרים בצורה מיוחדת, פשוטה, אמיתית, כנה, מרגשת, ונותן כח להתקדם..
לא יודעת מי את .. אבל אני צריכה להכיר אותך…
שהקב"ה יראה לכולנו בקרוב ממש את הגאולה האמיתית אמן