ילדים רבים, נבלעים בתוך בית הספר. לא מוצאים את עצמם בכיתה, ומרגישים בלתי נראים.
האם אנו כמבוגרים, שואלים מה שלומם ואיך הם מרגישים? האם אנו בודקים למה הם פועלים בצורה שלילית לעיתים, מה מניע אותם, מה חסר להם או… מה הם מנסים להשיג?
כולם מסביבי, ואין אף אחד.
רצים ממהרים, ואני לבד.
צועקים, צוחקים, ממציאים משחקים,
ואני אויר, רגשותיהם כבר שחוקים.
מנסה לקרוא, למלמל לספר
מנסה גם לצעוק, לדבר מהר
מנסה להרים לזרוק לטלטל
מנסה, אין ברירה, גם להשתולל..
ואין.
אין מי שיראה, רק יגער ויצעק.
אין מי שיביט, רק יעיף וימחק.
אין מי שישקיף אל התוך, אל הפנים.
אין מי שירצה, גם להאמין.
ואז,
אני מתקפל לתוכי, מתקטן,
גם כל מה שהיה בי, כבר אין.
הבדידות תהומית, וצורבת.
האכזבה מביישת, כואבת.
ואיך.
איך הם חושבים שמחר אהיה שונה.
לו רק יתבוננו למה אינני עונה.
ואיך הם חושבים שאאמין בטוב.
והם את הרע שבי צועקים ברחוב.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
חזק!