כוכב אחר לגמרי/ יונה בנישו

שיתוף ב email
שיתוף ב print

לפעמים מאוד. כשיש לי כוח, כשאני לא עייפה ולא מתקרבת למצב רוח קיצון..

אני קוראת להם סיפור. 

יש משהו קסום בסיפור שלפני השינה. כמו צלילים מלטפים, מנגינה מתרקמת, וכנפיים של דמיון שנפרשים ועפים לאן שרק יוליך אותם הרוח.

"תפילילה", זה ספר שאני מאוד אוהבת להקריא. בספר הזה אנחנו נפרדים מכל הבריאה היפה של ה' ומאחלים לכל אחד לילה טוב.. לשמש. לירח. לרוחות. לעננים ו..

לכוכבים.

"לכל ילד יש כוכב משלו" אני מקריאה, משתדלת להכניס במשפט הזה את מלוא המשמעות שלו, גם אם הם לא מבינים. וכמו ברוטינה, הם מחכים שכבר אשאל כל אחד מהם: "איפה הכוכב שלך?" 

עוד לפני שאני מספיקה לשאול, הילדים עטים על הכוכב הגדול מכולם. שלא יצטרכו חלילה להסתפק באחד קטן יותר ולהשתחוות בפני הגדול מהם. הכוכב ההוא גדול, מאיר, עם עיניים מחייכות ושיניים לבנות, והשאר לעומתו נדמים כחגבים.

ושוב, כמו ברוטינה מגיע גם תורי לבחור כוכב, ואני אוהבת להצביע דוקא על אחד הקטנים והבלתי נראים כמעט.. נקודת אור קטנה בחושך הגדול של השמים.

אין לי כוח להסביר להם למה דוקא הוא. 

אבל ללב שלי אני מוסיפה קריצה.

כי הרבה פעמים. הרבה מאוד פעמים אני מוצאת את עצמי בדיוק כמו בתמונה ההיא שבסיפור. שמים שחורים, אין ירח בכלל. אין אף סימן לכך שהשמש תזרח למחרת. הלב שלי, המוח, הראות והאיברים כולם מכוסים בשכבות של חושך ממשי כמעט. 

ומסביב אני רואה כוכבים. 

אני רואה חברות בגינה שתמיד מחייכות ולא נגמר להן הכוח. אני רואה שכנות צנועות וצדיקות. מורות בסמינר, אנשי חינוך, דמויות מעוררות השראה. אני שומעת על סיפורי גבורה ומעשים טובים. תפילות מתעופפות ברוח ואנשים שענני קדושה פרושים תחתם. 

את הכוכבים האלו, הגדולים, המאירים, עם השיניים הלבנות והעיניים המחייכות.

ואני לעומתם, ככוכבית.

הי, הלו! מישהו שומע? מישהו רואה אותי? גם אני רוצה להיות כוכב! כוכב שלך מאיר. זורח. וגדול ומרשים ויפה. למה אני לא?

אני מנסה לסגל לי דמות זוהרת, לסגנן צורה, לקבל קבלות ולהאחז במשהו שבו לעולם לא אכשל. לעולם. ואוכל להיקרא סוף סוף כוכב.

אבל איכשהו, כמו ילד שמנסה לתפוס בועות סבון. זה חומק לי מהיד ברגע שדימיינתי שהצלחתי לתפוס

ואני מתייאשת…

וכשאני קטנה כזו. לא זוהרת. לא מרשימה. ובכלל בכלל לא מרגישה כוכב

מגיע אלי אבא שלי פתאום.

מרים לי את הסנטר באצבע ומראה לי את הכוכב ההוא.

הרחוק, הקטן והבלתי נראה. שכמה שהוא רחוק ככה הוא מאיר למרחקים.

גם אני רוצה להיות כוכב! אני בוכה לו. לפחות כמו ההיא .. וכמו ההוא.. זורח ומאיר ויפה.

הוא מספר לי שאני אכן כוכב, ולא פחותה מכל האחרים. רק שלעיניים שלנו יש מסננת של פרספקטיבה. מה שקרוב להן, נראה כגדול, ומה שרחוק מהן- קטן. אבלו לו לא היתה לנו המסננת הזו היו השמיים זרועים בכוכבים וכולם באותו הגודל.

אל תשכחי שאת כוכב, הוא לוחש לי.

כוכב שלי, ואחר לגמרי.

שלם לגמרי. מלא לגמרי. ושונה לגמרי לגמרי משאר הכוכבים שמסביבך

לכי לך ותאירי לי בחושך

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

חדש באתר

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.