שמיטה אחרת פרק  15 | שומטת לחץ

שיתוף ב email
שיתוף ב print

"ואז הם חיו באושר ועושר

עד עצם היום הזה"-

היה המשפט שעלה במוחי

אחרי שקראתי חלק מהתגובות שקיבלתי

בעקבות הטור הקודם.

 

כבר לא ידעתי אם לצחוק או לבכות

במציאות אכן קרה משהו גדול

אבל התהליך, אוי, התהליך,

הוא ארוך, והוא רק התחיל.

 

נשים חושבות שאם הגעת לבת מצוה,

אז יום למחרת עזבת את הצבא

הגעת הביתה וחזרת בתשובה.

הלוואי וזה היה כל כך פשוט

אני עדיין מנסה להשלים עם העבודה

שאצטרך לגייס עוד ים של סבלנות.

 

שבוע שעבר ביקרתי אותך,

בפעם הראשונה, ברשותך כמובן,

"במגרש הביתי" שלך.

נפגשנו בדירה שלך,

בערב החופשי שקיבלת,

לשיחת דא והא,

ומלאנו את האוויר בחוויות וקשקושים,

רק לא לדבר או להיפגש באמת,

ככה, מסביב.

 

חזרתי הביתה, מעורבבת.

ישבתי ברכב במגרש החניה

עם לב עמוס

דמעות בעיניים

ושאלתי אותך, ריבונו של עולם,

למה אני עדיין דוחפת.

ולמה זה לא עובר לי.

ומתי אני כבר אלמד לשחרר.

 

די, אני רוצה לחזור אחורה בזמן,

לעצום את העיניים ולהאמין

שאני רק מדמיינת:

 

את המרחק, את המדים,

את השפה השונה,

את מסך הפלזמה הענק

שמאלכס לך את החדר מקיר לקיר,

ואת כל התפאורה מסביב

שגרמה לי להבין,

איזה פער עצום נפער ביננו

בזמן הזה שהתרחקת.

 

באותו ערב חוויתי במוחש 

את הקילומטרים של המרחק הפנימי,

וראיתי את החושך, סמיך ועבה מלא מהמורות

שנצטרך לעבור ולצלוח,

לאט. בסבלנות. בעדינות.

בלי לדחוף.

בלי לרצות יותר מהר.

בלי לרצות "להיות כבר אחרי"

בדיוק כמו בלידה,

שאסור, פשוט אסור ללחוץ

לפני הזמן. זה רק נזק.

 

אוף.

כמה זה מנוגד לאופי שלי

לשמוט את המושכות.

לשמוט את הצורך להוביל,

ולתת לדברים לקרות,

בקצב (האיטי) שלהם.

 

כמה זה קשה וכואב,

ובעיקר כמה כח סבל זה דורש

לעבור את כל זה

בלי שום יכולת לזרז

או לקחת אפידורל.

מותר ואפשר רק להתפלל ולנשום

ולתת למה שאמור להיוולד,

לקרות, בקצב שלו.

 

כל פעם שאת מרגישה שאני קצת לוחצת

קצת רוצה אותך יותר מידי קרוב,

קצת מצפה לאיזו קרבה, ואת פשוט לא שם,

את משתבללת, מתרחקת,

שמה בחזרה את המסכה של

"אני לא צריכה אותך"

וכל מה שנותר לי לעשות זה לזהות

שהנה, זה שוב קורה לי –

דחפתי ודחקתי. לפני הזמן.

 

לידה, זה להיות לידה. לא במקומה,

אני מזכירה לעצמי.

ליד, בלי מילים, בלי צפיות,

עם מרחב נקי ופתוח.

משוחרר. מאמין.

נושם.

 

לפני שהלכתי הביתה

נתת לי את הצמיד שלך,

זה שקיבלת כשעלית לסמינר.

ביקשת שאקח אותו הביתה.

הצמיד צרב בכיסי,

צרב את נשמתי

וגילה לי, כמה עבודה עוד מחכה לי.

 

אולי זה יישמע מוגזם,

אבל הרגשתי שאני עוברת

תהליך ארוך ועמוק של "אבל":

לשחרר את מה שהיה (והשתנה לבלי הכר),

להתאבל על מה שלא יהיה עוד (לפי התסריט שלי)

לקבור את הצורך העמוק הזה באישור שלך
(ולתת אותו לעצמי)

ואת הצורך לראות אותך מרווה אותי נחת (כמו שאני רציתי).

 

אם חשבתי שכבר עשיתי את זה,

אני מגלה שזה תהליך ארוך וספיראלי.

הלימוד העמוק הזה:

שאמא לא יכולה לפתור הכל,

ולא להיות שם תמיד,

והאמת היא, שהיא גם לא צריכה.

הצורך לדחוף ולזרז ולסדר,

הוא שלי, בכלל לא שלה.

 

הישיבה על המשבר

בוראת בי הבנה

שלהיות אמא,

שלומדת להרפות

ולנשום. ולהמתין.

זה בעומק,

מתנה עצומה.

 

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.