תמונה: פרי-פיק
שוב הגיע הערב, אנחנו מתחילים לאסוף את הפליימוביל, שמענו שאבא בדרך לחדר ורצינו שהוא יהיה שמח.
"מה נשמע מתוקים?" אבא הסתכל לנו בעיניים, הרגשתי בום כזה של שמחה בלב. לא יודע להגדיר למה, ככה פשוט, שאבא מסתכל לי בעיניים.
"התקלחתם כבר?"
"עוד לא", זאת חני שאמרה לו, אני לא העזתי, ידעתי שמאוחר בלילה אתם תתווכחו בגלל זה.
"טוב" אבא נשם לאט. "בואו להתארגן".
בדרך למקלחת עברתי ליד החדר שלך. ראיתי אותך, אמא, יושבת לחפש לנו תחפושות לפורים.
"יש עכשיו 40 אחוז באתר הסיני" אמרת לאבא. הרגשתי שלא נעים לך. "חבל, פה בבני ברק הכל ביוקר" אמרת את האמת.
האמת אמא.. האמת היא שלא אכפת לי לא להתחפש בכלל.
לא אכפת לי שלא יהיו לנו בגדים בסטים לתלמוד תורה, כמו חבר שלי יוסף, שיש לו שלושה סוודרים מאח שלו שבחיידר, והכיפה שלו לא צבעונית ומתאימה תמיד-תמיד למכנס.
כל בוקר הוא מספר לי, על משהו אחר שהם עשירים בו יותר ממנו.
צהריים אחד הם נסעו לבקר את סבתא שלו ושיחקו רמי כל המשפחה. אחר כך הם ישבו בגינה, והוא בכלל לא שיחק במתקנים! ההורים שלו, סבא וסבתא שלו, ישבו איתו על הספסל ודיברו, הטלפון שלהם לא מעניין כמו שלנו. אז אבא שלו לקח אותו לראות פרחים בצבעים מטורפים.
יום אחד אמא שלו לקחה אותו לטייל בשדרה ליד הבית. אחרי שכולם אכלו ארוחת ערב, הם יצאו לבד ודיברו, בזה הכי קינאתי בו.
ובכלל, כשהלכתי עם אבא להתפלל בשבת, עברנו ליד חנויות אמיתיות, והיו שם כיפות לא פחות יפות מאלו שאת קונה לי ברשת. וגם בגדים יפים, אז למה שלא נלך יחד ותקני לי ככה כמו שהיית קונה לי פעם. מסתכלת עליי. מדברת איתי. מסתכלת לי בעיניים.
האמת, לפעמים אני שומע מדודה רווית, על הלילות שהייתם יושבים יחד בסלון, כל האחים עם סבא וסבתא. דיברתם, צחקתם, כעסתם, רבתם והשלמתם. סבתא הגישה סחלב חם וסבא סיפר על אנשים מעניינים שהוא פגש בעבודה.
לפעמים ממש בא לי. שנשב יחד ולא רק בשבת, נדבר, נצחק, תהי איתנו ולא עם העיניים במסך. תעריצי את החכמות של ריקי הקטנה ולא את המבצעים והחוכמות של הנשים שאת 'עוקבת אחריהן'.
אמא. לפעמים מתחשק לי להניח לך בטלפון מספר סודי, ולגרום לך להתקשר אליו, שם, תתענייני בי, ככה בלי יותר מדי כאבי ראש של סיפורים אמיתיים. דרך הטלפון זה בטח נשמע טוב יותר.
לפעמים אני מודאג, מה, ככה גם אני אהיה שכשאגדל? זה נורמלי שככה המסכים חיים יחד איתנו? מה רע בסתם לדבר, לאכול, לשחק, להתעניין, בלי להיות מול מסך?
הדאגה הגדולה ביותר שלי, היא מי הכלה שאיתה אני אתחתן… גם היא תהיה עם מסך מול העיניים ולא תראה אותי? זה ממש מפחיד! למה מתחתנים אם זה ככה?!
אולי גם ההורים שלה עכשיו יושבים ודנים, עובדים וקונים, לומדים ומקשיבים דרך הטלפון ולא דרך המציאות האמיתית?
אולי גם היא עכשיו מחליטה שלעולם היא לא תכניס הביתה את העבודה? בדיוק כמו שאני…
הוי, הלוואי שכשאגדל לא אחשוב שאפשר לחיות רק ככה.
השם שבשמים, זו התפילה שלי עכשיו.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
