דיוויד מגרמן הוא איש עסקים ופילנתרופ ענק והוא היה אחד הראשונים להודיע שיפסיק לתרום לאוניברסיטת פנסילבניה. אחרי השימוע המביך בקונגרס של נשיאת האוניברסיטה, ליז מקגיל, שלא הצליחה אפילו לגנות קריאות להשמדת העם היהודי בתוך הקמפוס שלה, הוא סגר את פנקס הצ'קים שלו. הוא גם קרא לכל יהודי שמכבד את עצמו לעשות כך. זה אומץ להשמיע קול כל כך בהיר בעולם כל כך מבולבל. הנשיאה מקגיל, אגב, כבר לא בתפקידה.
בפאנל שבו השתתפנו יחד, בקונטיקט שבארה"ב, דיוויד סיפר על עוד צעד אמיץ. מתברר שכמו רוב אחינו שבתפוצות, הוא לא קיבל חינוך יהודי: "הייתי 'יהודי של יומיים בשנה', ביום כיפור ובפסח, אבל זה לא דיבר אליי. לא הבנתי כלום. אחרי שסיימתי דוקטורט, אחרי שהצלחתי והתעשרתי מאוד, פתאום קיבלתי הזמנה מקרוב משפחה בישראל לבוא לחגיגת בר המצווה של בנו. כך מצאתי את עצמי לפני כמה שנים בשבת בשכונת הר נוף בירושלים. התאהבתי. בעידן של בדידות, ראיתי קהילה שחוגגת ביחד עם נער בר מצווה, ראיתי שמחה אמיתית. ובעידן של בורות, ראיתי ילדים קטנים שיודעים תורה יותר טוב ממני. זה נגע בי. חזרתי לארה"ב וקבעתי לעצמי חברותא. התחלתי ללמוד תורה. חיי השתנו. הילדים שלי כמובן לומדים בבית ספר יהודי".
ואז הגענו לצעד אמיץ שלישי. כ-1,000 איש הגיעו לשבת הזו של "פרוג'קט אינספייר". ישבנו על הבמה, ודיוויד אמר לקהל: "זה הזמן לעשות עלייה. אני כבר קניתי בית בישראל. לא זכיתי שהילדים שלי יוולדו שם, אבל אני רוצה לזכות לכך שהנכדים שלי יוולדו שם. זה הכיוון הנכון של ההיסטוריה, זה המקום להיות בו. לא רק בגלל אנטישמיות, בגלל שזה המקום שלנו".
שלושה צעדים אמיצים, והרבה חומר למחשבה לכולנו. מה לדעתכם המסקנה ממסלול החיים הזה? תודה, דיוויד.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ לשיח נשי חרדי 'קול כבודה' לחצי כאן
